אח"י אילת (א-16)
| אח"י אילת (א-16) | |
|---|---|
 |
|
| תיאור כללי | |
| סוג אונייה | ספינת תותחים, שוברת קרח |
| צי | חיל הים הישראלי, מקודם משמר החופים האמריקאי |
| סדרה | Northland Class |
 |
|
| מספנה | Newport News Sbldg |
| הוכנסה לשירות | 7 במאי 1927 |
| גורלה | הוצאה משירות ב-22 בפברואר 1961, נמכרה לגרוטאות ב-1962 |
| נתונים כלליים | |
| הדחק | 2,050 טון |
| אורך | 66 מטר |
| מהירות | 9 קשר (16.5 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 89 |
| טווח שיוט | 11,000 ק"מ ב-15 קמ"ש |
| הנעה | 2 מנועי דיזל-חשמל, 1,200 כוח סוס |
| צורת הנעה | מדחף יחיד |
| שריון | הגוף מרותך וחוזק לעמוד בלחץ של 100 psi (כ-7 ק"ג לסמ"ר) |
| חימוש | תותח יבשתי 65 מ"מ (נפוליאונצ'יק), שני תותחי נ"מ 20 מ"מ, שני מקלעים בינונים |
אוניית חיל הים אילת[1] שסימנה הצבאי א-16 הייתה האונייה הראשונה של חיל הים הישראלי והראשונה שהשתתפה בקרב ימי במלחמת השחרור. האונייה הוסבה לספינת תותחים מספינת המעפילים "מדינת היהודים" ובשנת 1956, עם הכנסתה לשרות של אח"י אילת ק-40 הוסב שמה לאח"י "מצפן". האונייה שירתה בצי הישראלי מ-21 במאי 1948 ועד פרישתה מהשירות ב - 22 בפברואר 1961.
תוכן עניינים |
[עריכה] בשירות משמר החופים האמריקאי
האוניה נבנתה כשוברת קרח וכספינת תותחים ארקטית עבור משמר החופים האמריקני (USCG) והוכנסה לשירות ב-7 במאי 1927 בשם "נורת'לנד" (Northland) וסימנה WPG-49. הוצבה בים ברינג עד 1938 עת הוצאה מהשירות. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוחזרה לשירות בשנת 1940 והועברה לאוקיינוס האטלנטי שם ביצעה פטרולים מול חופי גרינלנד. ב-12 בספטמבר 1941 השתלטה על ספינת דיג נורבגית שהובילה סוכנים גרמנים ומשדרי רדיו בדרכם להקמת תחנת חוף. הייתה זו הפעולה הצבאית הימית היזומה הראשונה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה (עוד לפני המתקפה על פרל הארבור). בהמשך המלחמה ביצעה פעולות הצלה, תפיסת ספינות ריגול והשמדת תחנות מטאורולוגיות של הגרמנים[2]. עבור פעילותה במהלך מלחמת העולם השנייה זכו האניה וצוותה בשני עיטורים. בשנת 1944 הוצאה מהשירות.
[עריכה] ספינת המעפילים "מדינת היהודים"
האונייה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' של ארגון ההגנה בבולטימור בינואר 1947. תחת שם הקוד "צפונית" היא הפליגה לצרפת עם ציוד ואספקה לספינות מעפילים נוספות. היא הגיעה לנמל באיון בחוף האטלנטי של צרפת, שם הוכשרה לשמש ספינת מעפילים, כלומר הותקנו בה מאות דרגשי שינה ובתי שימוש. אז גם שינו אנשי ההגנה את שמה ל"מדינת היהודים" על שם ספרו של מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל.
הספינה יועדה תחילה לקחת מעפילים בנמל גדנסק שבפולין, אך בעקבות פרשת 'אקסודוס - יציאת אירופה' שונתה המשימה, והוחלט שהיא תיקח מעפילים ממדינות הגוש הקומוניסטי בים השחור. באוגוסט 1947 הפליגו שתי ספינות מעפילים, "מדינת היהודים" ו"גאולה" (בשמה הקודם Paducah) – שתיהן מהאניות "האמריקאיות" של המוסד לעליה ב' עם צוות שרובו מתנדבים יהודיים מצפון אמריקה – מבאיון לבורגס שבבולגריה. למפקד האונייה מונה איש הפלי"ם יוסף (פינצ'וק) אלמוג ורב החובל היה אמריקאי, מורגן מיצ'ל. מפקד האניה האחות "גאולה" היה מוקה לימון. מלווים נוספים היו אברהם מירון ושמואל הוכמן (הרם). הגדעונים (אלחוטנים) היו אהרון מיכאלי ופתחיה פייג.
ב-23 בספטמבר 1947 עלו על סיפונה של "מדינת היהודים" 2,664 מעפילים בנמל בורגס שבבולגריה ומספר קטן יותר על האוניה האחות 'גאולה'. בין המעפילים היו יהודים מרומניה שהגיעו במאורגן מבוקרשט בהסכמת ברית המועצות, שלטונות רומניה ובולגריה וכן פליטים שהגיעו ממחנות עקורים ברכבות או בשייט דרך הדנובה. למעלה ממחצית נוסעיהן היו צעירים וצעירות מתחת לגיל 18 ותינוקות רבים.
שתי הספינות יצאו ב -26 בספטמבר מהנמל ועשו את דרכן בקרבה אחת לשניה עד אזור רודוס. כבר בצאתן ממיצר הדרדנלים לים האגאי המתינו להן שתי משחתות בריטיות. הן ליוו את הספינות כברת דרך ואף הזהירו את מפקדי הספינות ממוקשי ים בדרך והמליצו על נתיב חלופי שאומץ בתודה. התוכנית המקורית הייתה להעביר את מעפילי 'גאולה' ל'מדינת היהודים', אולם היא לא יצאה לפועל בשל הצפיפות הרבה ב'מדינת היהודים'. האוניות נפרדו באזור רודוס, 'גאולה' המשיכה לחיפה ו'מדינת היהודים' לתל אביב.
במהלך ההפלגה נערכו מפקדי ההגנה והמעפילים להתנגדות פעילה למניעת תפיסת האונייה על ידי הבריטים. לקראת סוף המסע התקבלה הוראה שיש להתנגד פאסיבית, מחשש שהחיילים הבריטים, שדווחו על נשק באונייה, יפתחו באש.
ב-2 באוקטובר, בהתקרב הספינות, בנפרד כבר, לחופי הארץ, הגיעו לקרבתן חמש משחתות בריטיות נוספות. "מדינת היהודים" הוקפה בשלב זה בארבע משחתות, בעודה ממשיכה בהפלגתה לתל אביב.
החל משעות הצהריים של ה-2 באוקטובר ניסו הבריטים להשתלט על האונייה. תוך תימרונים הצליחה האחרונה לחמוק מקרבתן של המשחתות, שניסו שוב ושוב להתקרב אליה וכל אותו זמן המשיכה במסעה מזרחה, לכיוון החוף. בשעה שש בערב החלו הבריטים לירות פצצות גז מדמיע ולהתיז סילוני מים על הסיפון במשך 25 דקות. מגיני האונייה ונוסעים נפגעו, בהם תינוק שנחנק למוות מהגז[3]. השליטה על האונייה הועברה מהגשר לחדר בירכתיים ששימש כחדר הגה משני. שתי משחתות התקרבו אליה והיא הצליחה לנגוח באחת מהן ולהסב לה נזק. אולם המשחתת השנייה הצליחה להנחית חיילים על האונייה. בקרב שהתפתח ללא נשק חם היו נפגעים משני הצדדים, בנוסף לנפגעים שכבר היו על הספינה קודם לכן, בהם התינוק שנהרג מהגז. וכל אותה עת המשיכה האונייה להפליג מזרחה אל החוף. רק לאחר שהבריטים הצליחו לפרוץ פתח בסיפון, לחדור לחדר המכונות ולנתק את צינורות הדלק נעצרה האונייה במרחק של כעשרה קילומטרים מחוף תל אביב.
האונייה נגררה על ידי משחתת בריטית לנמל חיפה בשעה שמונה בערב של ה-2 באוקטובר ונקשרה ל"רציף הדמעות" ליד אחותה "גאולה", אשר גם עליה השתלטו הבריטים במקביל ואף היא נגררה לחיפה. הבריטים החזיקו את המעפילים על האניות שלשה ימים ולאחר מכן הועלו מעפיליהן לשלוש ספינות גירוש למחנות המעצר בקפריסין.
[עריכה] בשירות חיל הים
עם השתלטות כוחות צה"ל על נמל חיפה באפריל 1948, נמצאו במקום שמונה ספינות מעפילים שהוחל בהסבתם לספינות מלחמה. הראשונה שהושלמה הייתה "מדינת היהודים" שהייתה במצב המכני הטוב מכל ספינות "צי הצללים" (כינוי ספרותי שניתן לספינות המעפילים). האונייה שופצה על ידי מספנת חיל הים שהוקמה באותם ימים. בתחילה לא היה חימוש מתאים לצייד את הספינות ובחלקן הותקנו תותחי דמה מקרטון ולאחר מכן תותחים יבשתיים 65 מ"מ (נפוליאונצ'יק) שנקשרו לסיפון. שמה שונה ל"אח"י אילת" וניתן לה באופן שרירותי הסימון א-16. באח"י אילת הותקנו, בנוסף לנפוליאונצ'יק, שני תותחי 20 מ"מ ומקלעים, אך בעיקר סמכו על חרטומה המחוזק שישמש כאמצעי ניגוח. האחראי על השיפוץ ומפקדה הראשון נתמנה יוסף אלמוג[4].
האונייה יועדה להיות אוניית שירות ואבטחת חופים. צוות האונייה מנה 8 קצינים, 7 מפקדי סירות ו-53 בעלי דרגות אחרות. על האונייה שרתו גם קצינת קשר, חובשת ופקידה[5].
האונייה השתתפה בקרב הימי הראשון של הצי הצעיר. ב-4 ביוני 1948 התקרבה האונייה המצרית "אמירה פאוזיה" ואיתה עוד שתי ספינות נוספות לחוף תל אביב, כנראה בכוונה של הנחתת כוחות בחוף. "אילת" ששייטה באזור עתלית נשלחה דרומה לכוונן. הראשונים לפתוח באש היו המצרים שתחילה החטיאו, אך שני פגזים פגעו באונייה והסבו לה נזקים קלים. תגובת האש של "אילת" הייתה לא יעילה ופגזיה לא עברו שליש הטווח ליעדם. לאחר מספר דקות של קרב ביקשה האונייה סיוע אווירי. לאחר כשעה הגיע הסיוע האווירי שגם יעילותו הייתה נמוכה. בתקיפה האווירית השתתפו שלושה מטוסי חיל האוויר. אחד המטוסים נפגע ונפל לים ושני טייסיו, אהרן דויד שפרינצק (בנו של יושב ראש הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק) ומתתיהו סוקניק, (בנו של אליעזר ליפא סוקניק, ואחיו של יגאל ידין) נהרגו. אנדרטה שיצר בנימין תמוז לזכרם מוצבת בגן העצמאות בתל אביב. תוצאות הקרב לגבי שני הציים לא היו משמעותיות אבל הספינות המצריות לא הצליחו לבצע את משימתן ונסוגו.
במסגרת קרבות "עשרת הימים" שלאחר ההפוגה הראשונה, השתתפה במתקפה על טירה ועין חוד (עין הוד). ב-18 ביולי 1948 הפגיזה יחד עם אח"י וג'ווד את חופי לבנון בסמוך לצור. תקלות רבות אפיינו את מצב האונייה והחימוש שלה.
לאחר המלחמה הוסבה לשמש כאוניית אימונים של קורס חובלים, כספינת אם עבור שייטת 13 ואוניית אספקה. היא סיימה את שרותה בשם "מצפן" בשנת 1961, ונמכרה לסוחרי גרוטאות בשנת 1962.
[עריכה] לקריאה נוספת
- הלל ירקוני, ספינות מעפילים מא-עד ת' : או מ-"כוכב" עד "קרב עמק איילון", הוצאת חלונות, גוונים, 2005.
- יהודה שיף (עורך אחראי), אילן כפיר, יעקב ארז, הירש גודמן, שלמה מן, (עורכים), צה"ל בחילו, אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך חיל הים, רביבים הוצאה לאור, מהדורת ספרית מעריב, 1982.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רשימת מספנות וספינות של משמר החופים האמריקני באנגלית
- אח"י אילת א-16 באתר חיל הים
- יוסף (פינצ'ק) אלמוג הפלוגה הימית (מתוך אתר תמונות מארח pBase)
- מדינת היהודים באתר הפלי"ם
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בחיל הים כונו ארבע ספינות בשם "אילת": א-16, ק-40, ספינת טילים דגם סער 2 (1991-1968) והרביעית סער 5 נמצאת בשירות (נכון ל-2006) מאז 1994 בשייטת ספינות הטילים (מקור: משה אימבר (תחקיר, כתיבה ועריכה), שייטת 3, ספינות הטילים בחיל הים, ההוצאה לאור של משרד הביטחון - אריק נצר, התשס"ה - 2005.)
- ^ שוברת הקרח נורטלנד במלחמה באנגלית
- ^ האוניה "מדינת היהודים" באתר עמותת חיל הים
- ^ מי שפיקד עליה עוד בהיותה "מדינת היהודים". בהתאם לנהוג בתקופת ההעפלה התמנה לאונייה במקביל גם רב החובל אליעזר חודורוב, איש ים בעל נסיון של 20 שנה, כאשר יוסף אלמוג משמש כקצין ראשון וכמפקד הצבאי של האונייה. לאחר יום פרש חודורוב מתפקידו כי לא קיבל את שיטת הפיקוד המשותף; ראו: ענת קדרון, חיל הים הישראלי – שנת ההקמה: הקמת וגיבוש חיל הים במהלך מלחמת העצמאות, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, אוקטובר, 2000.http://herzl.haifa.ac.il/Doc/AnatKidron1.doc
- ^ ענת קדרון, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה,חיל הים הישראלי – שנת ההקמה: הקמת וגיבוש חיל הים במהלך מלחמת העצמאות,אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל.,אוקטובר, 2000. http://herzl.haifa.ac.il/Doc/AnatKidron1.doc
