אסלום השומרונים בכפייה

אסלום השומרונים בכפייה היא תופעה היסטורית בעלת מספר מוקדי התרחשויות במציאות שלאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל והכיבוש המוסלמי של המזרח הקרוב, שבגינם חלה דעיכה דמוגרפית קיצונית ביותר של השומרונים עד כדי הגעתם לפסע מהכחדה.^[1]^[2] גישת חלק מן השומרונים מדברת על השלמה בצער על אובדן השומרונים שאוסלמו ושלא ישובו לדת אבותיהם.^[3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הכיבוש הערבי-מוסלמי של המזרח הקרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאמיזציה של אוכלוסיית הארץ התרחשה בשלבים: תחת שלטון בית אומייה (640–750) ננקטת מדיניות של שיערוב בארץ ישראל שמטרתה החדרת התרבות והשפה הערבית בקרב האוכלוסייה במקום התרבות היוונית-נוצרית, אך לא פעלו לאיסלום האוכלוסייה; כאשר השומרונים בארץ ובקהיר ובדמשק מנו כ-350,000 נפש.^[4] בימי אל-מאמון יצאה תעמולת הסתה הטוענת כי "יהודי סמארה (ככל הנראה כינוי לשומרונים, שהמוסלמים חשבו לעדה יהודית) הם הגרועים שביהודים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית" - מה שמעיד שהמוסלמים החליטו להתמקד בשומרונים כיעד לכיליון.^[5]

היישוב השומרוני בכפר קדום הוסיף לשגשג עד לתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל, ונראה שתושביו השומרונים אולצו להתאסלם, ובחלקו שרד היישוב ברציפות מאז.^[6]

הכפר פרח'ה יושב בידי שומרונים לפחות עד הכיבוש הערבי, וכנראה שגם במהלך שלטון בית אומיה^[7]; סביר להניח שנכפה עליהם להתאסלם בידי הכובשים המוסלמים.

בתקופת השלטון העבאסי (750–942) התחזקה הקנאות הדתית והחלה אכיפה קפדנית יותר של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא-מוסלמים. המדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית, למרות שאישים שמוצאם מחצי האי ערב נהנו בתוך המערכת הזאת להעדפה.

בתקופת השושלת הפאטימית (942–1099) נגזרו גזרות קשות נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו מארץ ישראל ומהלבנט או שנכנעו והמירו את דתם. בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות אלא במקרים בודדים משיקולי תועלת. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית, שלא נהנו מהגנה של מי מהקבוצות האחרות מפני הפורענות המוסלמית-ערבית נגדם (הנוצרים היו אויבים מרים של השומרונים שטבחו בהם עוד בטרם הכיבוש המוסלמי-ערבי והיהודים היו קבוצה שמספרה הדמוגרפי התדלדל בשל לחצים זהים מצד האימפריה הביזנטית שגרמו לרובם להגר אל מחוץ לארץ ישראל כפי שמתועד במשנה ובתלמוד).^[8]

הגיאוגרף הערבי בן המאה ה-10 מוקדסי הזכיר בכתביו דרך באזור רמלה בשם דרב דג'ון, שהובילה לכפר דג'ון שבו היה מסגד שישי. במקום אחר, הוא כותב שרוב תושבי העיירה בית דג'אן בזמנו היו שומרונים. באותה העת, אחד משמונת שערי העיר רמלה נקרא באותו השם, דג'ון.^[9]^[10]^[11]

התקופה האיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימאתין בנפת קלקיליה דהיום היה כפר שומרוני, ועל-פי מסורת שנמסרה במאה ה-20 מפי הכהן גדול השומרוני, צלאח א-דין אילץ 200 מתושבי הכפר להתאסלם (200 בערבית: مائتان - מיאתן)^[12] לאחר שכבש את הארץ במאה ה-12.^[13]

היישוב בית וזן נמצא במקום שבו התקיים היישוב הקדום "בית זין". לפי המסורת השומרונית גרו ביישוב הקדום שבע משפחות שומרוניות שנאלצו להתאסלם ומכאן שמו של היישוב (האות העברית ז' פירושה שבע).^[14]^[15]

עפ"י יצחק בן-צבי, כהן בשם יצחק בן אברהם שגר במרדה עבר לעזה, ככל הנראה בימי צלאח א-דין; הוא משער כי היישוב השומרוני במקום התקיים עד אותה התקופה.^[16]

התקופה הממלוכית (מאות 13–15)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1260 הביס הסולטאן הממלוכי בייבארס את המונגולים שחדרו לארץ אל שטחים שהיו תחת השלטון האיובי והחל בחיסול השלטון הצלבני בארץ. הממלוכים, כמוסלמים חדשים, היו קנאים לדת האסלאם וקיבלו את מרותם של אנשי הדת שנתמכו על ידי הציבור הרחב. התגברות הקנאות הדתית הביאה לרדיפות ולפרעות בבני החסות, לפגיעה בנפש וברכוש, להריסת בתי כנסת וכנסיות ולפרסום תקנות המפלות לא-מוסלמים. הממלוכים נקטו מדיניות של אסלום בכפייה של הרוב הנוצרי-מזרחי והשומרונים. לקראת סוף המאה ה-14 הייתה הרעה נוספת במדיניות כלפי הלא-מוסלמים, לאחר השתלטותם של הצ'רקסים על הממלכה הממלוכית. פועל יוצא מכך היה צניחה בתעשיית היין שעד אז הייתה ענפה ומשגשגת בארץ ישראל.

אהרן בן מניר, מנכבדי העדה השומרונית, אוסלם באונס בערוב ימיו, אך שמר בסתר על דת אבותיו.

בחג'ה מתגוררת חמולה הידועה בשם "אל-ציפי". נטען כי תושבי המקום סבורים שחמולה זו מקורה במשפחה שומרונית בשם ציפור המטרי שככל הנראה התאסלמה בימי הביניים.^[17]

התקופה העות'מאנית (מאות 16–20)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העות'מאנים ערכו רדיפות דתיות נגד השומרונים. בשנת 1625–1626 משפחות השומרונים שנותרו עברו לגור בשכם, שנהפכה לעיר המקלט של העדה. הקהילה השומרונית במצרים הצטמצמה בעקבות רדיפות עות'מאניות אחר השומרונים שעבדו אצל הממשל הממלוכי, ורובם נאלצו להתאסלם.^[18]

גורל זהה חיכה גם לשומרונים בדמשק במאה ה-17, כאשר רובם של חברי העדה בדמשק נרצחו בידי המוסלמים.^[19] ממשלות צרפת ואנגליה התערבו בדבר וביקשו מהשלטון העות'מאני להגן על השומרונים. מעט מהשומרונים נותרו בחיים, אך כל רכושם ועושרם נשדד. השומרונים הנותרים בדמשק המירו דתם ורק בודדים נמלטו ממנה. איום זה היווה סכנת כיליון של העדה השומרונית.

מושלי דמשק ערכו טבח כללי באלפי שומרונים ורבים מאלה שנותרו בחיים המירו את דתם. מתועד פוגרום שנערך בימי הפאשא מרדם בק ב-1625, בו הותקף הרובע השומרוני בדמשק, נהרגו רבים ורבים עוד יותר התאסלמו, השומרונים נעלמו מעין הציבור אולם מספר משפחות שכונו "מושם" ושמוצאם שומרוני נשארו בולטות בעשייה בעיר.^[20]^[21] הקהילה בשכם קלטה גם את השומרונים מדמשק, שנרדפו שם.

בימיו של הרב חיים אברהם גאגין^[22] היו שוב השומרונים בסכנת כליה, לאחר שאברהים פחה המצרי קיבל את השליטה על סוריה וארץ ישראל בשנת תקצ"א (1831). על התקופה הקשה לשומרונים כותב ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי, שביקר בשכם בשנת תקצ"א (1831): ”נחשבו לו השומרונים לעובדי אלילים, אשר לא אבה לתת להם ניר בארצו. ותהי להם עת צרה אשר כמוה לא נהייתה, כי ידעו כי נכון המַוֳת מידו.” לאחר גירוש הכוחות המצריים של מוחמד עלי מארץ ישראל, בשנת 1840 (ת"ר), מספרת אליזבט רוג'רס – אשת הקונסול הבריטי, כי הערבים והמוסלמים הלא-ערבים שהתגוררו בשכם רדפו את השומרונים באכזריות מפני שלא רצו לקבל עליהם את דת האסלאם.

מנהיגי הדת המוסלמים טענו שלשומרונים אין דת, וכי הם לא מאמינים בספרים הכתובים ברוח הקודש: תורת משה, הברית החדשה, ספר תהילים, הנביאים והקוראן. המוסלמים טענו שרק לכת המאמינה לפחות באחד מהספרים הללו יש להתייחס בסובלנות (ראו: אהל אל-כתאב). לעומתם, השומרונים טענו כי הם מאמינים בחמישה חומשי תורת משה. המוסלמים, שלא ידעו את לשון הקודש או את כתב היד השומרוני, לא קיבלו את דבריהם. שומרוני העיר שכם חיו בסכנת מוות דומה לזו שקרתה לבני עדתם בדמשק במאה הקודמת.

השומרונים פנו בבקשה לעזרה אל הרב גאגין והוא עזר להם בכך שנתן להם תעודה בכתב המאשרת כי: העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה. לאחר שזוהו כ"פלג יהודי", הונח לשומרונים מאסלום בכוח כפי שננהג טרם להודאתו של הרב גאגין אך למרות זאת המשיכו להתעמר בהם המוסלמים, ולדברי יצחק בן-צבי, היו השומרונים לעדה המדוכאת ביותר בארץ ישראל על ידי המוסלמים בעת שטרם לקום מדינת ישראל וכי שכניה בשכם לועגים ורודפים את השומרונים בשל אמונתם.^[23]

חמולת סמארה מטולכרם שהיו מעשירי אזור השרון בסחר באבטיחים מתייחסת על שומרונים שאוסלמו בכפייה.

יצחק בן-צבי ציין כי בימיו עדיין התגוררה בכפר סילת א-ד'אהר משפחה ממוצא שומרוני, בשם בית טאהר (ד'אהר).^[24] הישוב השומרוני בעוורתא פסק במאה ה-17. אחרוני השומרונים ביישוב היו בני משפחת כהנים המתייחסת לעוזיאל בן קהת בן לוי, שעקרו לעיר שכם. אירוע זה תואם לפטירתו של הכהן הגדול השומרוני האחרון שיוחס לבניו של פינחס בן לוי בשנת 1624. לפי יצחק בן-צבי, השומרונים בזמנו האמינו כי "חלק מתושבי הכפר (עוורתא), אם לא כולם, מוצאם מהשומרונים".^[25]

נאצר שרשיר, מחבל מפת"ח, צוטט ב-10 בספטמבר 1968 טוען כי "ייתכן שמצד סב-סבו יש בו קצת דם שומרוני".^[4] במאמר מה-30 בספטמבר 1968 ציין בנימין צדקה בן העדה השומרונית שחי בירושלים כי שם המשפחה "נבלוסי" מציין מוצא שומרוני מהעיר שכם, וכי שמות משפחה אחרים שהיו עבריים במקורם שובשו עם ההגייה הערבית לאחר שהשומרונים אוסלמו.^[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ שור, נתן (2006). "רדיפות השומרונים בידי העבאסים והיעלמות היישוב השומרוני החקלאי". In שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות. pp. 587–590. ISBN 965-217-202-2.
^ Milka Levy-Rubin, New Evidence Relating to the Process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period: The Case of Samaria, Journal of the Economic and Social History of the Orient 43, 2000, עמ' 257–276
^ ⁨זבח פסח העזומרומ ⁩ | ⁨למרחב⁩ | 16 אפריל 1968 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
^ ¹ ² ³ בנימין צדקה, ירושלים, "דם שומרוני ומשפחות מוסלמיות", באתר www.nli.org.il
^ שמואל אלמוג, שנאת־ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, 1980, מסת"ב 978-965-227-000-9. (בiw)
^ שמעון דר, עדויות ארכאולוגיות למרידות השומרונים בתקופה הביזנטית, בתוך "ספר השומרונים", עורכים:אפרים שטרן וחנן אשל, יד יצחק בן-צבי, רשות העתיקות, 2002, עמ' 431
^ Sharon, Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae, 2004. Brill. Leiden/Boston. p. 242
^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל. מהכיבוש הערבי עד מלחמת העולם הראשונה (1914-640), ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2018
^ Levy, 1995, p. 492.
^ Al-Muqaddasi, 1886, p. 33
^ Conder, 1876, p.196
^ 200 בערבית מִאיתֵאן (مائتان).
^ ב"ז קדר, אפרים שטרן וחנן אשל (ע), השומרונים תחת השלטון הפרנקי, ספר השומרונים, 2, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות; המנהל האזרחי ליהודה ושומרון - קצין מטה לארכאולוגיה, 2006, עמ' 594, מסת"ב 965-217-202-2
^ זאב וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת א"י, 1976, עמ' 700
^ עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, משרד החינוך ומטח, 2010
^ יצחק בן-צבי, שמריהו טלמון, ישעיהו גפני (ע), ספר השומרונים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1976, עמ' 69
^ Erlich (Zhabo), Ze’ev H.; Rotter, Meir (2021). "ארבע מנורות שומרוניות בכפר חג'ה שבשומרון" [Four Samaritan Menorahs from the village of Hajjeh, Samaria]. במעבה ההר. Ariel University Publishing: 188–204. doi:10.26351/IHD/11-2/3.
^ רוזן, מינה (1998). "13. שומרונים וקראים". In כהן, אמנון (ed.). ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1260–1804). בית הוצאה כתר, ירושלים; יד יצחק בן-צבי. p. 258.
^ מקור: יצחק בן-צבי, עמוד 38
^ The Return of the Diaspora Samaritans to Nablus at the End of the Middle Ages / by Natahan Schur
^ באנגלית: Examples include the Dar Malisan Dar Ghafari, Dar Nahas, Dar Rumali, Dar Mes’id, Dar al Asali and Dar Shahun.
^ הנציג העליון של בני הדת היהודית בעיני השלטון
^ Israel Sedaka, Izhak Ben Zvi, David Ben Gurion and the Samaritans, De Gruyter, 2010-04-23, עמ' 239–246, ISBN 978-3-11-021283-9. (באנגלית)
^ יצחק בן-צבי, שמריהו טלמון, ישעיהו גפני (ע), ספר השומרונים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1976, עמ' 77
^ יצחק בן-צבי, ספר השומרונים, יד בן-צבי, 1976, עמ' 59-61

[:2-1] שור, נתן (2006). "רדיפות השומרונים בידי העבאסים והיעלמות היישוב השומרוני החקלאי". In שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות. pp. 587–590. ISBN 965-217-202-2.

[:022-2] Milka Levy-Rubin, New Evidence Relating to the Process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period: The Case of Samaria, Journal of the Economic and Social History of the Orient 43, 2000, עמ' 257–276

[3] ⁨זבח פסח העזומרומ ⁩ | ⁨למרחב⁩ | 16 אפריל 1968 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il

[:1-4] ¹ ² ³ בנימין צדקה, ירושלים, "דם שומרוני ומשפחות מוסלמיות", באתר www.nli.org.il

[5] שמואל אלמוג, שנאת־ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, 1980, מסת"ב 978-965-227-000-9. (בiw)

[6] שמעון דר, עדויות ארכאולוגיות למרידות השומרונים בתקופה הביזנטית, בתוך "ספר השומרונים", עורכים:אפרים שטרן וחנן אשל, יד יצחק בן-צבי, רשות העתיקות, 2002, עמ' 431

[Sharon36-7] Sharon, Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae, 2004. Brill. Leiden/Boston. p. 242

[8] רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל. מהכיבוש הערבי עד מלחמת העולם הראשונה (1914-640), ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2018

[Levyp492-9] Levy, 1995, p. 492.

[10] Al-Muqaddasi, 1886, p. 33

[11] Conder, 1876, p.196

[12] 200 בערבית מִאיתֵאן (مائتان).

[13] ב"ז קדר, אפרים שטרן וחנן אשל (ע), השומרונים תחת השלטון הפרנקי, ספר השומרונים, 2, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות; המנהל האזרחי ליהודה ושומרון - קצין מטה לארכאולוגיה, 2006, עמ' 594, מסת"ב 965-217-202-2

[14] זאב וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת א"י, 1976, עמ' 700

[15] עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, משרד החינוך ומטח, 2010

[16] יצחק בן-צבי, שמריהו טלמון, ישעיהו גפני (ע), ספר השומרונים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1976, עמ' 69

[17] Erlich (Zhabo), Ze’ev H.; Rotter, Meir (2021). "ארבע מנורות שומרוניות בכפר חג'ה שבשומרון" [Four Samaritan Menorahs from the village of Hajjeh, Samaria]. במעבה ההר. Ariel University Publishing: 188–204. doi:10.26351/IHD/11-2/3.

[:0-18] רוזן, מינה (1998). "13. שומרונים וקראים". In כהן, אמנון (ed.). ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1260–1804). בית הוצאה כתר, ירושלים; יד יצחק בן-צבי. p. 258.

[19] מקור: יצחק בן-צבי, עמוד 38

[Natahan_S-20] The Return of the Diaspora Samaritans to Nablus at the End of the Middle Ages / by Natahan Schur

[21] באנגלית: Examples include the Dar Malisan Dar Ghafari, Dar Nahas, Dar Rumali, Dar Mes’id, Dar al Asali and Dar Shahun.

[22] הנציג העליון של בני הדת היהודית בעיני השלטון

[:3-23] Israel Sedaka, Izhak Ben Zvi, David Ben Gurion and the Samaritans, De Gruyter, 2010-04-23, עמ' 239–246, ISBN 978-3-11-021283-9. (באנגלית)

[:02-24] יצחק בן-צבי, שמריהו טלמון, ישעיהו גפני (ע), ספר השומרונים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1976, עמ' 77

[25] יצחק בן-צבי, ספר השומרונים, יד בן-צבי, 1976, עמ' 59-61

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]