אריאל רובינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרופ' אריאל רובינשטיין, 2007

אריאל רובינשטיין (נולד ב-13 באפריל 1951), הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, אשר נמנה עם החשובים שבאנשי התאוריה הכלכלית בעולם, בפרט בתחום תורת המשחקים.

רובינשטיין הוא חתן פרס ישראל לשנת תשס"ב, זוכה פרס א.מ.ת לשנת 2006, זוכה פרס רוטשילד לשנת 2009, חבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים משנת 1994, חבר זר של האקדמיה הבריטית (נבחר ב-2007), חבר זר של האקדמיה האירופית למדעים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. ב-1985 נבחר לעמית האגודה האקונומטרית וב-2004 כיהן כנשיאהּ[1].

רובינשטיין מחזיק בהשקפת עולם שמאלית-סוציאל-דמוקרטית והינו הוגה דעות בולט בשיח הכלכלי הישראלי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינשטיין נולד בשנת 1951 בירושלים, בשכונת תל ארזה. הוריו, לאה ויהודה, עלו לישראל מביאליסטוק בשנות השלושים של המאה ה-20.

ב-1972 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים שם תואר ראשון במתמטיקה, כלכלה וסטטיסטיקה ב-1974. ב-1975 סיים תואר שני בכלכלה וב-1976 סיים תואר שני נוסף במתמטיקה. ב-1979 הוענק לו תואר דוקטור לכלכלה, ולאחר מכן נמנה עם סגל המחלקה לכלכלה באוניברסיטה זו. בשנת 1990 עבר לבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב. במקביל מחזיק רובינשטיין מינוי חלקי כפרופסור באוניברסיטת ניו יורק שבארצות הברית.

לרובינשטיין הוענק פרס ישראל בחקר הכלכלה לשנת תשס"ב. ב-2004 זכה בפרס נמרס לכלכלה ובשנת 2006 זכה בפרס א.מ.ת. הוא גם זכה בפרס מיכאל ברונו מטעם יד הנדיב.

נשוי ליעל רובינשטיין, לשעבר שגרירת ישראל בתאילנד, ואב לשניים.

הגותו הכלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הכלכלית שפותחה על ידי רובינשטיין עוסקת בתחומי תורת המשחקים, תורת המיקוח, רציונליות ומחקרים על הקשר בין כלכלה לשפה.

מאמרו משנת 1982, בנושא "שיווי משקל משוכלל במודל של מיקוח" נחשב כפורץ דרך בתחומו, ומהווה פיתוח למחקריו של חתן פרס נובל לכלכלה, ג'ון פורבס נאש. בעקבות מאמר זה ואחרים אשר נכתבו בעקבותיו, השתלב בספרות המקצועית בתחום המונח "גישת רובינשטיין".

בדבריו מקפיד רובינשטיין להבהיר שגם אם הכלכלה מסבירה כמה דברים, עקרונותיה אינם בהכרח ראויים ליישום. לדבריו, משוואות כלכליות ותאוריות שווקים לא תמיד ייתנו את התוצאות הרצויות ברגע האמת, כפי שכלכלנים רבים מאמינים:

"לימודי הכלכלה יכולים לכל היותר לעודד חשיבה שיטתית על בעיות חברתיות וכלכליות, אבל לא לספק פתרונות, לא במישור הלאומי ולא במישור האישי. אין תפיסת עולם נכונה, ובטח לא אחת שכתובה בספרי הכלכלה. לכן לא אהבתי את עמדתם ההתחלתית של המוחים שאמרו: 'איננו כלכלנים, ויש ממשלה וכלכלנים שצריכים למצוא פתרונות'. אין מקצוענים עם פתרונות לבעיות החברה הנוכחיות, אבל בשטח יש לא מעט מאחזי עיניים שרק מחכים לקריאה לדגל"‏[2].

רובינשטיין אף סבור שאין להיחפז בניצול התאוריה הכלכלית להחלטות ערכיות של חיי היומיום:

"הקפיצה המהירה והפסקנית מהדיון המופשט לבעיות קונקרטיות היא הסכנה הגדולה שבשימוש במושגים הבאים מבית אולפנה אקדמי. כשעוסקים בנושאים פוליטיים, ספק אם פנייה לתורה אקדמית עדיפה על חוכמת האיש ברחוב."

בניסוי מפורסם שפרסם רובינשטיין ב-2005 התבקשו 764 סטודנטים ישראלים לפילוסופיה, מנהל עסקים, מתמטיקה, משפטים וכלכלה, לקבל החלטות בתפקיד מנכ"ל חברה המספקת שירותי הדברה ומעסיקה צוות עובדים קבועים קטן ו-196 עובדים לא קבועים. לסטודנטים נאמר כי לאחר שנים של שגשוג בתחום, מיתון במשק הביא לנסיגה ברווחי החברה, אף שמאזנה נותר חיובי. אנשי הכספים בחברה טענו כי פיטורי עובדים יסייעו בהגדלת הרווח, והעריכו כי פיטורם של כ-100 עובדים הוא הפתרון האולטימטיבי. הדילמה שהוצגה בפני הנבדקים הייתה פשוטה: כמה עובדים לא קבועים יש לפטר? לסטודנטים הוצעו האפשרויות הבאות: לפטר 96 עובדים ולהגיע לרווח מקסימלי של 2 מיליון שקל בשנה. לפטר 52 העובדים ובכך להגיע לרווח של 1.6 מיליון שקל בשנה; לפטר 26 עובדים ולהגיע לרווח של מיליון שקל בשנה; לא לפטר אף עובד ולשמור על רווח של 400 אלף שקל. שיעור הסטודנטים לכלכלה שבחרו למקסם את רווחי החברה - גם במחיר של פיטורי מחצית מעובדיה - היה הגבוה ביותר. מקרב הסטודנטים לפילוסופיה, רק 13% סברו כי יש להביא את הרווחים למקסימום האפשרי על חשבון פיטורי עובדים, מקרב הסטודנטים למתמטיקה 16% סברו כך, 27% מקרב הסטודנטים למשפטים נקטו בגישת הפיטורים המקסימליים, 33% מהסטודנטים למנהל עסקים, ומקרב הסטודנטים לכלכלה 46% גרסו כי יש למקסם את רווחי החברה בלי להתחשב בפיטורי העובדים. הסקר נבנה בצורה כזאת שמקסום הרווח יהיה אכזרי למדי; הפיטורים של 44 העובדים האחרונים (כמעט רבע מכלל העובדים) הביאו לגידול של 400 אלף שקל בלבד ברווחים. חלק מהסטודנטים לכלכלה ולמתמטיקה קיבלו את השאלון בצורה של פונקציה מתמטית במקום בצורה של טבלה. במקרה הזה, התוצאות היו קיצוניות אפילו יותר. כ-75% מהתלמידים בחרו באופציה של פיטורי מקסימום עובדים. לא נרשם הבדל בין סטודנטים למתמטיקה לבין סטודנטים לכלכלה שקיבלו שאלון בצורה של פונקציה מתמטית. המספרים, כך נראה, עזרו להעלים מעיניהם את העובדה שמדובר באנשים. רובינשטיין הסיק מניסוי זה, בין היתר, כי התפישות שמלמדים בחוגים לכלכלה מקדמות רמיסת ערכים חשובים דוגמת ביטחון והשתתפות בעשייה וכי הצגת בעיה בצורה מתמטית מעלימה את מורכבותה של הסיטואציה‏[3][4].

רובינשטיין גם קרא להטיל מס ירושה כדרך להגברת הצדק החברתי ולמניעת ריכוז הון בידי משפחות מועטות. בנוסף, קרא להעניק הנחות מס מפליגות לצעירים עובדים באמצעות מתן פטור מתשלום מס הכנסה עד כפול מההכנסה הממוצעת במשק, במשך עשר שנות חיים, כאשר מועד תחילת חלון הפטור יהיה לא יאוחר מיום הולדתו ה-35 של האזרח‏[5].

פעילותו החברתית והפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד הגותו הכלכלית מרבה רובינשטיין להתבטא בענייני צדק חברתי וקידום השוויון[6]. לדוגמה, הוא עומד מזה עשר שנים בראש קבוצת מרצים באוניברסיטת תל אביב, שהצליחו להשיג שיפור משמעותי בתנאי ההעסקה של עובדי הקבלן[7]. בשנת 1977 היה ממייסדי "התנועה לציונות אחרת", ושנה לאחר מכן נמנה עם יוזמי "מכתב הקצינים" שהביא להקמת תנועת "שלום עכשיו".

רובינשטיין הירבה להתבטא בגנות מפעל ההתנחלויות ביש"ע ובין היתר אמר בהקשר זה:

"אינני יכול לסיים רשימה זו מבלי להכות על חטא הטעות הטרגית ביותר שעשינו מאז השואה. לקח לנו יותר מדי זמן לעמוד על משמעות הפיכתנו לעם כובש, מדכא ומייסר. נכון, היה רוב דמוקרטי בעד החזקת השטחים שנכבשו ב-1967 כפיקדון לשלום. נכון, היה רוב בכנסת למען ההתנחלויות בשם הביטחון, יופי הארץ וברית בין הבתרים. ואנו לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אילו כוללים את הזדהותנו עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש. צפינו בביקורת במפעל ההתנחלויות, זה שמנציח את הכיבוש ומרסק אותנו כעם."‏[8]

בשנת 2002 הביע תמיכה בסרבני השרות בשטחים, אותם כינה "נטורי הקרתא של המצפון היהודי" ו"גיבוריה של החברה הישראלית" ([1]) ב-2010 נמנה עם חותמי עצומת המרצים והאמנים שקראו לחרם על פעילות תרבותית מעבר לקו הירוק‏[9].

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל רובינשטיין פרסם כ-90 מאמרים, ואת הספרים הבאים (ארבעה מהם ניתנים להורדה מאתרו):

  • Bargaining and Markets, with M. Osborne, Academic Press, 1990.
  • A Course in Game Theory, with M. Osborne, MIT Press, 1994.
  • Modeling Bounded Rationality, MIT Press, 1998.
  • Economics and Language, Cambridge University Press, 2000.
  • Lecture Notes in Microeconomic Theory: The Economic Agent, Princeton University Press, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Past Presidents of the Econometric Society באתר האגודה האקונומטרית
  2. ^ שי אספריל, "העשירים, המתהדרים בפטריוטיות, צריכים לתמוך במס ירושה", באתר כלכליסט, 4 באוגוסט 2011
  3. ^ מירון רפופורט, עוד אחד שלא מבין כלום בכלכלה, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2005
  4. ^ יאיר ברק, הכלכלנים לא סופרים את בני האדם , באתר TheMarker‏, 24 באוקטובר 2006
  5. ^ אריאל רובינשטיין, עיזבון וחיסכון, באתר כלכליסט, 2 באוגוסט 2011
  6. ^ רשימת מאמרים סמי-אקדמיים ולא אקדמיים באתר של אריאל רובינשטיין
  7. ^ אריאל רובינשטיין, עשר הערות על הנוכחים השקופים, "מקום למחשבה - בשער"
  8. ^ אריאל רובינשטיין, כשדילמה הופכת לטרגדיה, "מעריב" 5 באוקטובר 2003
  9. ^ תומר ולמר, מרצים עם השחקנים: "לא לפסול חרם על אריאל", באתר ynet‏, 31 באוגוסט 2010