ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ErnestineRose.jpg

ארנסטינה לואיזה סימונדי פוטובסקי רוז (13 בינואר 1810 - 4 באוגוסט 1892) הייתה הפמיניסטית היהודיה הראשונה[דרוש מקור], בת המאה ה-19, אתאיסטית, לוחמת כנגד העבדות ולמען זכויות אדם, מחשבה חופשית, ובעיקר שוויון בזכויות האישה. נודעה כ"מלכת הבמות" ומהכוחות האינטלקטואלים המובילים את המהפכה הפמיניסטית בארצות הברית ובאנגליה בזכות כתיבתה, נאומיה ומאבקיה הפומביים נגד אפליה ודיכוי.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בפיוטרקוב טריבונלסקי אשר בפולין ב- 13 בינואר 1810 למשפחת תלמידי חכמים בשם סימונדי פוטובסקי. הייתה בת יחידה לאביה ממנו למדה עברית וכנראה גם גמרא שחידדה את יכולות הטיעון הביקורתי שלה. הייתה ידועה מקטנותה כמי שמחתה נמרצות ובפומבי כנגד אי השוויוניות במעמדה של האשה ביהדות.

בגיל 16 מתה עליה אמה ואביה התכוון להשיאה לאדם שלא אהבה. היא סרבה לנישואים אלה והודיעה זאת לחתנה המיועד. משסרב החתן לוותר על כספי הנדוניה, שהיו גבוהים במיוחד ומבוססים על ירושת אמה, בת למשפחה יהודית עתירת משאבים, הגישה נגדו תביעה משפטית שנידונה בבית משפט בקאליש, ולא בפיוטרקוב, עקב הסכום הגבוה בו היה מדובר. רוז סרבה לקחת עורך דין, ייצגה את עצמה וזכתה במשפט. את כספי הנדוניה החזירה לאביה.

בשנת 1827, עקב נישואי האב עם נערה צעירה, שהובילו למתח רב בבית, עזבה את פיוטרקוב ועברה לברלין. מאחר שאישורי השהיה בברלין היו קצרים, ביקשה להתקבל לראיון אצל פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה ושכנעה אותו להתיר לה להשאר בברלין לתקופה ממושכת יותר. בברלין למדה גרמנית ופיתחה בושם שממנו התפרנסה.

בשנת 1829 עזבה את גרמניה, שהתה זמן מה בהולנד ובבלגיה והגיעה ב-1830, ימי מהפכת יולי, לפריז. באותה שנה פרץ המרד בפולין ורוז ניסתה לחזור לפולין אולם נעצרה על ידי המשטרה והוכרחה לשוב לדרכה. משם נסעה ללונדון בה רכשה את השפה האנגלית בכוחות עצמה והתפרנסה מהוראת השפות גרמנית ועברית.

בלונדון הכירה את מייסדי הסוציאליזם האוטופי אליזבת פריי ורוברט אואן. היא הצטרפה לתנועתו והייתה מקורבת אליו מאוד. הוא כינה אותה "בתי" והמשיך לתמוך בפעילותה במשך שנים רבות. השניים הקימו יחדיו את "האגודה לכל המעמדות והאומות" שקראה לשוויון עולמי לכל האנשים ללא אפליה על רקע של מגדר, מעמד חברתי, צבע העור, אתניות, לאום או דת. היא הצטרפה ל"אגודה למען פילנטרופים מוסריים" והייתה פעילה שם כנואמת מחוננת ומבוקשת. בשנת 1835 הגיעה למעמד נכבד בתנועה.

בתנועה הכירה את בעלה וויליאם אלן רוז, יליד 1813, תכשיטן וצורף ממוצא לא יהודי. היא נישאה לו בנישואים אזרחיים. הזוג נשאר ערירי לאחר שבשנות הארבעים איבד את שני תינוקותיו בסמוך ללידתם.

במאי 1836 היגר הזוג לארצות הברית. בתחילה הצטרף לקולוניה ניסיונית שאואן הקים אך עד מהרה עזבוה והשתקעו בניו יורק. הם התפרנסו מחנות שפעלה בביתם שמכרה תכשיטים ובושם.

בניו יורק הפכה רוז ללוחמת למען שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות דוגמת סוזן ב. אנטוני ואליזבת קדי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון בסופו של דבר להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית.

רוז הייתה מעורבת בכל כינוס של תנועת הנשים בארצות הברית והובילה את יצירת הרשת הבינלאומית שלה עם תנועת הנשים בצרפת, גרמניה ואנגליה. היא הצליחה לעורר הערכה רבה ותמיכה בטיעוניה ויוזמתה אך בד בבד זכתה גם ובעיקר לקיתונות של ביקורת ולכינויי גנאי בוטים מצד הממסד הגברי על כל שלוחותיו בפוליטיקה ובעיתונות. בהיותה יהודיה, מהגרת פולניה ואתיאיסטית, נדחתה לא פעם גם על ידי הפמיניסטיות האקטיביסטיות של אותה עת שהשקיעו מאמץ רב בקבלת תמיכה וצידוק למעשיהן מהממסד הפרוטסטנטי. נשים אלה לא היו נטולות עמדות אנטישמיות וחרדה עמוקה מפני מהגרים.

במשך למעלה מעשור שנים, ושלא כמקובל באותה עת לגבי נשים, רוז כתבה והרצתה, ללא חת, בכל רחבי הארץ, נגד רכוש פרטי ודת מאורגנת, הדגישה את חשיבות החינוך, מחשבה חופשית וזכויות האשה. בתחילה התבססה על משנת אואן ואחר כך על זו של תומאס פיין. הייתה האשה הראשונה שנבחרה להיות הנשיאה של "החברה הניו יורקית ע"ש תומאס פיין" אשר עסקה בקידום חירות, שוויון, צדק ודמוקרטיה.

מ-1850 ואילך הגבירה את מעורבותה בקידום זכויות נשים ומחשבה חופשית והצביעה על מבנה המערכת הדתית והכלכלית כגורם המרכזי במצבן של הנשים. לדעתה שינוי במצבן של הנשים יתאפשר במידה שהן תתארגנה לפעילות משותפת ותמיכה הדדית בדגם המקובל במועדוני גברים.

עד תום מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1865 הייתה רוז מעורבת בתנועה למען זכויות נשים והוערכה רבות על ידי מנהיגות התנועה, אליזבת קדי סטנטון וסוזן ב. אנטוני, אשר נחשבו כרדיקליות כמוה. הן תמכו בבחירתה של רוז לנשיאת הכנס הלאומי לזכויות נשים ב-1854, על אף ההתנגדות הרבה כלפיה. בכך ניסו להדגיש את החשיבות של רעיון הפלורליזם האתני בתוך תנועת הנשים. השלוש לחמו יחדיו להענקת זכות בחירה לנשים. אולם הערות גזעניות של סטנטון ואנטוני להצדקת מתן זכות בחירה לנשים לפני גברים אמריקאים אפריקאים שהוענקה ב-1870, גרמה לה להיפרד מהן.

עקב קשיים כלכליים, ובסמוך לקבלת האזרחות האמריקאית, חזרה רוז ב-1869 עם בעלה לאנגליה. שם המשיכה ללחום למען שוויון אזרחי ללא הבדל דת, גזע ומין והייתה מעורבת בקידום זכות הבחירה לנשים בארץ זו.

כעשר וחצי שנים לאחר פטירת בעלה, בינואר 1882, נפטרה רוז בברייטון ב-8 באוגוסט 1892. השניים קבורים בבית הקברות הייגאט בלונדון.

ב-1998 ייסדה פאולה דורס ווטרס, באוניברסיטת ברנדייס, חברה לזכרה של ארנסטינה רוז. לקראת יום השנה ה-110 למותה הוסיפה דורס ווטרס את שמה של רוז לרשימת הנקברים המכובדים שהופיעה בדף ההסבר לבית הקברות בלונדון והקימה מצבה חדשה לזכרם של השניים. על מצבתה מופיע טקסט המחבר את הטקסט של המצבה המקורית עם ציטוטים מדבריה של רוז.

חיבורים על אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסטינה לואיזה רוז פוטובסקי. בתוך: מלץ,י. ולאו [לביא], נ. [עורכים]. פיוטרקוב - ספר זיכרון פיוטרקוב טריבונאלסקי והסביבה. תל אביב: ארגון יוצאי פיוטרקוב טריבונאלסקי והסביבה. 1965. עמודים 339-343

http://yizkor.nypl.org/index.php?id=2939

Anderson‏, B. S. Joyous greetings: The first international women's movement, 1830-1860. Oxford: Oxford University Press. 2001. P. 304

Document 14: Ernestine Rose, A Lecture on Women's Rights, Delivered Before the People's Sunday Meeting, in Cochituate Hall, Boston, on Sunday, October 19th, 1851 (Boston: J. P. Mendum, 1886); History of Women (Microfilm, Reel 942, Frame 8498).

Doress-Worters, P. Mistress of Herself: Speeches and Letters of Ernestine L. Rose, Early Women’s Rights Leader. New York: Feminist Press of CUNY. 2008.

Eiseman. A. Rebels and Reformers: Biographies of Four Jewish Americans Uriah Phillips Levy, Ernestine L. Rose, Louis D. Brandeis, Lillian D. Wald. Garden City, NY: Zenith Books, Doubleday & Company, 1976.

Ernestine L. Rose & Paulina Wright Davis: Two Women Who Jump-Started the 19th-Century Women’s Rights Movement http://www.wwhp.org/News/Newsletters/00fall.html

Kolmerten, C.A. The American life of Ernestine L. Rose. Syracuse, New York: Syracuse University Press, 1999.

Kolmerten, C.A. Ernestine L. Rose: freethinking rebel. (Great Minds).(Women's Rights Reformer). Farmington Hills, Michigan: Gale Group. 2002.

Schappes, M.U. Ernestine L. Rose: Her Address on the Anniversary of West Indian Emancipation. The Journal of Negro History. Vol. 34, No. 3 Jul. 1949, pp. 344-355.

Suhl, Y. Ernestine L. Rose and the battle for human rights.1959, New York: Reynal.

Suhl, Y. Eloquent Crusader: Ernestine L. Rose. New York: J. Messner. 1970.

Suhl, Y. Ernestine L. Rose: women's rights pioneer. Mount Vernon, New York: Biblio Press. 1990. Ton, Mari Boor. “ The Una, 1853–55: The Premiere of the Woman’s Rights Pressing. In: M. M. Solomon, )ed.(, A Voice of Their Own: The Woman Suffrage Press, 1840-1910. Tuscaloosa and London: Univ. of Alabama Press, 1991, pp. 48-70.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]