מעמד האישה ביהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שירת דבורה. דבורה הנביאה היא שופטת שהוזכרה בתנ"ך. ציור של גוסטב דורה
מאות תלמידות בית יעקב מתפללות ליד הכותל המערבי.

מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. מלבד דמויות מפתח מועטות, הנשים במקרא תוארו לרוב באופן שטחי. תלותה של האישה ביחסים עם גבר (לרוב אב או בעל) אשר במסגרתם ייקבעו חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. עם התפתחות הממסד הרבני, חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת.

עד העידן המודרני, רוב הנשים לא נהגו ללמוד תורה ונמנע מהן מילוי תפקידים ציבוריים. בתחום זה חלו שינויים משמעותיים ברוב הזרמים ביהדות במהלך המאה העשרים, בעיקר בזרמים הלא-אורתודוקסיים.

מעמד האישה בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רות, גיורת מואביה שהתאלמנה ובחרה לדבוק בחמותה היהודיה במקום לחזור לבית הוריה. בועז, אדם עשיר ומבוגר ממשפחת בעלה, שבשדהו ליקטה מתנות עניים, תיאר אותה כ"אשת חיל" והבטיח לשאתה לאישה. נינם של בועז ורות היה דוד המלך. ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld משנת 1828
מיכל בת שאול סיכלה את ניסיונו של אביה להרוג את בעלה דוד, ולאחר בריחתו של דוד ניתנה לפלטי בן ליש. לאחר מות שאול, דרש דוד מאבנר בן נר שמיכל תוחזר אליו כתנאי לכריתת ברית ביניהם. בתמונה מיכל ממלטת את דוד דרך החלון. גוסטב דורה, 1865.

בתקופת המקרא היה מעמדה, בדרך כלל, במשפחה, היה משני לבעל או לאב, שעמד בראש המשפחה‏[1], ובמרחב הציבורי הן מיעטו להחזיק בתפקידים משמעותיים.

האישה בסיפורי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר, נערה יהודיה שנלקחה להרמון המלך אחשוורוש, שבחר בה לבסוף להיות אשתו ולפיכך גם מלכת פרס. מעמדה איפשר לה ליטול חלק מרכזי בהצלת עם ישראל מרצח עם. סיפורה הונצח לבקשתה על ידי חכמי הדור במגילת אסתר[2].

על הנשים המעטות המוזכרות במקרא נמנות ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), בנות לוט, בנות צלפחד, יוכבד אם משה, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, רות המואבייה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול, אבישג השונמית ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה אומנם ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה - המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה - ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת - והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב. עם זאת, מלכת שבא לא הייתה ישראלית, ואינה מתוארת בהקשרים נוספים.

מאפיין מינני בולט במיוחד במקרא הוא השמטת הנשים מרשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי. במקרים רבים משמיט התנ"ך את שמות הנשים המוזכרות בסיפוריו, כמו אשתו ובנותיו של לוט, בת יפתח ואשת מנוח. אמנם התנ"ך משמיט לעתים גם את שמות הגברים המוזכרים בסיפוריו (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך לדברי אוריאל סימון הנשים חסרות השם בסיפורי המקרא מרובות לאין ערוך מהגברים חסרי השם‏[1]. חוקרת המקרא האמריקאית קרלה בומבך מציינת שיש שהציעו שהאנונימיות של דמויות מקראיות משמשת לסיוע לקורא להזדהות עימן, או להפך, למניעת הזדהות ותהילה מוגזמת, להדגשת תפקידן המשפחתי או המקצועי, ולמיקוד תשומת הלב בדמויות בעלות השם. לדבריה יש לבחון כל מקרה לגופו.‏[3]

בדינמיקה שבין בעל לאשתו אנו מוצאים במקרא מודלים שונים: מצד אחד נשים כשרה ומיכל מרשות לעצמן להתבטא כלפי בעליהן בחריפות‏[4], אך מצד שני נשים אחרות מפגינות נחיתות חברתית ופאסיביות[דרוש מקור]. התייחסות ישירה ליחס בין האיש והאישה אנו מוצאים כבר בסיפור יצירת האישה, כאשר היא נבראת מצלע האדם כדי להיות עזר כנגדו. לאחר חטא עץ הדעת, במהלכו פיתתה חוה את אדם לאכול מפרי העץ, עונש האישה היה, בין השאר, שאישה ימשול בה: "אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"‏[5].

ספר משלי נחתם בשיר הלל בן 22 פסוקים ל- "אשת חיל", המשבחה בעיקר על עמלה לפירנוס משפחתה, אך גם על חכמתה ויראת השמיים שלה. במאה ה-16 הונהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה והמנהג התפשט בכל תפוצות ישראל.

יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, כתב בחיבורו האפולוגטי "נגד אפיון" וטען כי : "התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה. כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון".

האישה בחוקי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פוליגמיה: לפי החוק המקראי לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים, אף על פי שהתורה רומזת שהיא מסתייגת מכך. אף שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה לפני לקיחת אישה נוספת (הנקראת "צרה"), כמו במקרה של אברהם אבינו ויעקב אבינו, אין הדבר מעיקר הדין. לכל אשה הייתה אפשרות להתנות את נישואיה בדרישה שהבעל לא ישא אשה נוספת למרות הנוהג המקובל. אשה שלא התנתה תנאי זה, הסכימה בשתיקתה להנשא לבעלה, מתוך ידיעה שסביר שבעלה ינהג על פי המקובל וישא אשה נוספת. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים‏[6], והמקרא מסתייג מהפוליגמיה של שלמה המלך לו היו "נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת", הן בשל ההגזמה הרבה העוברת על דין שמגביל את המלך ל-18 נשים והן בשל העובדה שהן הטו את לבבו לעבודת אלילים. לעומת זאת, המקרא אינו מסתייג מהפוליגמיה של דוד המלך ומנהיגים רבים אחרים להם היו נשים רבות, כיוון ששמרו על האיסור של 18 נשים. חז"ל הגבילו את מספר הנשים לארבע[דרוש מקור]. לאחר חרם רבינו גרשום מאור הגולה (לפני כאלף שנה) נאסר בקהילות אשכנז לשאת שתי נשים. עם זאת, במקרים קיצוניים כדוגמת אשה שהפכה לצמח, יכול בעלה לקבל 'היתר מאה רבנים' ולשאת אשה נוספת. בשאר הארצות ידועים מקרים של נשיאת מספר נשים אף על ידי רבנים, עד לדור הקמת המדינה. השולחן ערוך, הפוסק הספרדי המקובל, התיר‏[7] לשאת מספר נשים, והרמ"א, הפוסק האשכנזי המקביל, העיר על דבריו "ומכל מקום בכל מדינות אלו (הכוונה למדינות האשכנזים) התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין ב' נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים, לגרש אחת מהן". בתימן עד היום היהודים נושאים יותר מאשה אחת.
  • פילגשים: במקרא אין שום איסור לשאת פילגש, שהיא אישה איתה מקיים הגבר קשר מיני קבוע ללא מעמד חוקי של קידושין וכתובה, ותופעה זו אף הייתה נפוצה. על מנת לשאת פילגש יש צורך ברצון משותף של הפילגש ושל הבעל. על פי המקרא, לאברהם היו פילגשים, וחלק ניכר מעם ישראל נולד מבלהה וזלפה, שתי הפילגשים של יעקב אבינו. בנוסף, זכור סיפור פילגש בגבעה, ובין הגברים שהחזיקו בפילגש נמנים השופט גדעון, שאול, ודוד המלך בסיפור מרד אבשלום.
  • סוטה: במקרה שאיש קינא לאשתו והזהיר אותה שלא להתייחד עם אדם מסוים, ולאחר מכן היא התייחדה עם אותו זר ובעלה חושד שהיא בגדה בו, היה עליה לעבור אצל הכהן במשכן, ולאחר מכן במקדש, טקס שנועד לברר את אמיתותה של הטענה. במהלך הטקס הכהן פרע את שער ראשה, השביע אותה, והשקה אותה ב'מים מרים' שהכילו עפר מהמשכן‏[8]. חז"ל מפרשים כי באמצעות טקס זה התורה מגינה על האישה מפני קנאות מוגזמת, ועושה שלום בית. על פי חז"ל, הבעל צריך להוכיח על ידי עדים שהאישה התייחדה עם גבר במשך פרק זמן מחשיד, שמספיק לקיום יחסי מין, לאחר שהוזהרה על ידי בעלה שלא להתייחד עם אותו אדם.
  • גט: הגבר יכל לגרש את אשתו בכפייה אם מצא בה 'ערות דבר': "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ." (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א') להלכה נפסקה פרשנותם של בית הלל לפיה ערות דבר זו יכולה להיות כל פגם שהבעל מוצא באשתו‏[9].. עם זאת, בחרם דרבנו גרשום נאסר לגבר לגרש את אשתו בכפייה, וכיום חייבת האישה לתת את הסכמתה לגירושין, כך שנוצר מעמד של מסורב גט.
  • מרות האב: אב יכול היה למכור את בתו הקטנה (עד גיל 12) לאמה ("וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים"). לאור האפשרות לייעד את הבת לנישואין לאדון או לבנו ("ואם לבנו ייעדנה"). זכות נוספת של האב, היא להשיא את הבת (עד גיל 12 וחצי) למי שירצה ("אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה" דברים כ"ב ט"ז). בשל הנוהג שרווח בימי המקרא לחתן את הבנות בגילאים מאד צעירים, בזמן שעדיין אין להן שיקול דעת עצמאי, נלקחה מהבנות הזכות לבחור את בן הזוג. הזכות ניתנה לאב שהוא הבוגר שידאג לטובתה באופן המרבי. האב גם זכאי לפיצויים במקרה שמישהו אנס או פיתה את הבת. עם זאת, היה איסור על האב לשדל את בתו לזנות ("אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה", ספר ויקרא, פרק י"ט פס' כ"ט). כאמור, זכויות אלו נאמרו רק ביחס לבת קטנה, אך בבת גדולה (מגיל 12 או 12 וחצי) הבת נחשבת לבוגרת, המהווה ישות נפרדת ועצמאית ואין לאב כל זכות למכרה, להשיאה או לקבל במקומה כספי פיצוי על אונס או פיתוי.
  • פיתוי בתולה: במקרה שגבר פיתה נערה בתולה ושכב עימה, היה עליו להתחתן איתה (כל עוד זה רצונה) ולפרנסה כל ימי חייה. אם אביה לא היה מעוניין בנישואין אלו, היה על המפתה לשלם סכום כסף כמוהר הבתולות לאבי הנערה [נערה היא אישה עד גיל 12 וחצי, ולכן התשלום ניתן לאביה ולא לה], על ששכב עם בתו ופגם את בתוליה (- פגם. שמות פרק כ"ב ט"ו), וכן לשלם בושת וקנס.
  • אונס בתולה: במקרה של אונס בתולה, היה על הגבר שאנס לשלם לאבי הנערה חמישים כסף, והיא הייתה הופכת להיות אשתו לצמיתות (בכפוף לרצונה). כלל זה בא למנוע מגברים לאנוס נשים פנויות, שאחרי מעשה כזה הם היו צריכים לפרנס אישה לכל חייה. באותה תקופה, הייתה חשיבות גדולה לבתוליה של נערה וגברים סירבו להתחתן עם נערה שאיבדה את בתוליה, ומכאן שלאונס בתולה היו בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות גם השלכות חברתיות וכלכליות איומות על עתידה. בנוסף לקנס של 50 השקלים, על האונס לשלם על פי חז"ל גם פגם (הפער בין שווי הנערה לעבדות בתור אישה בתולה לבין שוויה לאחר בעילתו אותה), בושת (הבושה וההפסד הכלכלי הכרוך באונס הנערה) והנאה (כמה אותו אדם היה משלם על נערה דומה אם הייתה משמשת בתור זונה).
  • ירושת נחלה: בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן‏[10]. טעם לעניין הוא שהגבר הוא זה שמחויב לדאוג לנחלה (בימים הללו הנחלה הייתה הירושה העיקרית) לאשתו, הנשים התחתנו וכך קיבלו נחלה מבעליהן. במקרה של בנות צלפחד היה חשש שמא תצטמצם נחלת השבט אליו השתייכו, שבט מנשה, אם הן יתחתנו עם גבר משבט אחר, מאחר שהוא זה שיקבל את הבעלות על הנחלה. לפיכך הבנות נצטוו לשאת גברים מהשבט להם שייכת נחלת אביהם כדי שקרקע לא תעבור משבט לשבט, ואכן בנות צלפחד נישאו לבני דודיהם.
  • הפרת נדרים: לאב הייתה זכות להפר את נדריה של בתו הנערה, ואילו לבעל הייתה זכות להפר את נדריה של אשתו‏[11] במקרה שיש בנדר עינוי נפש לאישה, או שהוא נוגע ליחסים האינטימיים בינה לבין בעלה. עם זאת, זכות זו הייתה רק "ביום שמעו"‏[12], ואם עברה יממה מאז ששמע האב או הבעל על השבועה אין בידיו יכולת לבטל את נדר הבת או האישה.
  • דין נערה שבגדה בבעלה וקיימה יחסי מין בין אירוסיה לנישואיה: אם חתן טען בערב הכלולות כי לכלתו אין בתולים והדבר נמצא כאמת, ובנוסף התברר שהיא קיימה יחסי מין לאחר אירוסיה (המקבילים לקידושין של ימינו, אשר התקיימו בתקופות התנ"ך והתלמוד זמן ממושך לפני הנישואים, והיה להם תוקף מחייב לכל דבר ועניין), היו סוקלים את הנערה‏[13] על הניאוף. במקרה שנמצא שכלתו הייתה בתולה והחתן הוציא שם רע, היו מלקים אותו, קונסים אותו במאה שקלים מקראיים (סכום גדול), והזכות לגרש את הנערה הייתה נשללת ממנו לעולם.
  • אשה שבגדה בבעלה: דין אישה שאינה בת כהן שבגדה בבעלה היה מוות בחנק. כמו כן, גם המאהב שעמו בגדה היה נידון למוות בחנק. בת כהן שבגדה בבעלה היה דינה מוות בשריפה[14]. דינו של המאהב שעימו בגדה היה מוות בחנק. חז"ל פירשו שיהודה ציווה להוציא להורג בשריפה את תמר שהתחפשה לזונה וכך הרתה ליהודה, בגלל שהייתה בת כהן שזנתה‏[15].
  • ערכה הכספי של האישה: בטבלת הערכים הכספיים של זכרים ונקבות בפרשת נדרי נפשות‏[16], ערכה של הנקבה הוא בין מחצית לשליש מערכו של הזכר, בהתאם לגילה. מכוון שהערכים הם על פי שווי האדם לו היה נמכר לעבד, ובזמנם שווי העבודה של האשה היה נמוך משל הגבר.

האישה במחשבת המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד ישנה מחלוקת האם צלע האדם הראשון ממנה נבראה חוה הייתה "פרצוף" או "זנב"‏[17]. יש המקשרים מחלוקת זו למעמד האישה בעיני חז"ל, האם היא טפלה לגבר או שווה לו‏[18].

חז"ל כותבים כי "השוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... השוה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה"‏[19]. אמנם לפי ההלכה יש לגבר זכויות וחובות רבות יותר מאלה של האישה. האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, אולם היא יכולה לקיים מצוות אלו, ולפי הפוסקים האשכנזים אף לברך עליהן. מלבד מצוות עשה שהזמן גרמן מחויבת האישה בכל שאר המצוות, ובפרט במצוות לא תעשה, למעט שלוש ("בל תקיף", "בל תשחית" ו"בל תיטמא למתים")‏[20]. תפיסה המובאת בספרות ההלכה סוברת כי האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן משום "שלום בית", כדי שלא יווצר קונפליקט בין ציוויו של בעלה לציוויו של הקב"ה. הסבר נפוץ לפטור אישה ממצוות עשה שהזמן גרמן שמקורו ברש"ר הירש, הוא שלאישה "התלהבות קודש" ולפיכך אין לה צורך במצוות עשה אלו.

חז"ל אסרו לגבר להרבות בשיחה עם האישה ואמרו במסכת אבות[21] "שכל המרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו, ובטיל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינם." במקום אחר הם הרחיבו, "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה של האישה אינה אלא דברי ניאופים"‏[22]. עוד אמרו שהאישה מעדיפה קב ותיפלות מאשר עשרה קבים ופרישות‏[23], ועוד אמרו במסכת אבות[24] בציטוט בשמו של הלל הזקן "מַרְבֶּה נָשִׁים - מַרְבֶּה כְשָׁפִים".

עוד אמרו חז"ל בעניין נשים "נשים דעתן קלה"‏[25]. מקור אמרה זו הוא המסופר על רבי שמעון בר יוחאי, שהיה צריך להתחבא מפני השלטונות וחשש שאשתו שידעה היכן הוא מתחבא, לא תעמוד בלחץ העינוי ותגלה את המקום. אחד הפירושים המרכזיים לכך הוא שנשים אינן עמידות בלחץ חקירה. עם זאת אמרו חז"ל גם: "נתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש"‏[26]. יש המפרשים שלפי דעה זו יש בהן גם דעת, שכן נאמר עוד בחז"ל "אם אין בינה אין דעת"‏[27]. עוד הוסיפו, "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא אמרו: בלא תורה ובלא חומה (בלא מגן ומחסה), רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום"‏[28]. במקום אחר נאמר "אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אדם אישה עונותיו מתפקקין (כלומר, עוונותיו נמחלין), שנאמר: 'מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'"‏[29].

חז"ל ביקרו את מי שנותן לאשתו להנהיג‏[30], או שהולך אחר עצתה בתחומים מסוימים ששייכים דווקא לגבר‏[31].

האישה במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובה מהמאה ה-18. הכתובה היא מסמך משפטי שנלווה לקידושין שתיקנו חז"ל, ובו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. טעמם של חז"ל לכתובה היא שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו, שהרי בזמנם נהג דין התורה לפיו מותר היה לגרשה בעל כורחה. במקרים שהאישה 'עוברת על דת משה', כלומר מכשילה את בעלה באיסורים, או 'על דת יהודית', כלומר "מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל" (בניגוד לרצון בעלה), הורו חכמים שמצווה לגרשה, ואף הפקיעו את התחייבות הבעל לפירעון הכתובה.‏‏‏[32]

הקשר הזוגי בהלכה מבוסס על כך שהאיש קונה את האישה בקניין סמלי מדעתה ומרצונה החופשי, וזוהי משמעותה של המילה "בעל". מאחר שהיא נכנסה לרשותו, הוא יכול להפר את נדריה כפי שאב יכול להפר את נדרי בִּתו בנערותה.

רבנו גרשום, בתקנותיו המפורסמות הנקראות יחד חרם דרבנו גרשום, אסר על גבר לשאת יותר מאישה אחת או לגרש אישה בניגוד לרצונה. שני איסורים אלו הביאו לחיזוק מעמד האישה אך גם לקיומם של מסורבת גט ומסורב גט. במקרים מסוימים הוגבל כוח החרם, כמו במקרה של "היתר מאה רבנים" משלוש ארצות שונות. ביהדות אסיה לא התקבל החרם כלל.

קידושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נישואים בהלכה

הרמב"ם, בעקבות המשנה, תופס את משמעותו המשפטית של מושג הנישואין כמערכת של מחויבויות הדדיות בין הבעל והאישה. הבעל מחויב לספק עשרה צרכים של האישה, בשיעור התלוי ביכולותיו, וזוכה בארבע הטבות ממוניות, שבכללם קבלת הכנסות האישה, לרבות תשואת כל נכסיה שאינם נכסי צאן ברזל. בחיובי הבעל נכללים חיובי התורה - שארה כסותה ועונתה, ובנוסף מדברי חכמים: כסף הכתובה, רפואה, פדיה משבי, קבורה, ובמקרה של מות הבעל נלקחים מכספי הירושה מזונות לה ולבנותיה שלא נישאו, וניתנות זכויות יתר לבניה בירושה.‏‏‏[33]

על פי הרמב"ם, כל אישה חייבת לבעלה במספר מלאכות, שמחלקן היא נפטרת במקרה שיש ביכולתם לרכוש שפחות. אולם גם אז, אין היא נפטרת מחמש מלאכות: טוויה, רחיצת פניו, ידיו ורגליו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה, ולעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת דברים.‏‏‏[34] על פי הרמב"ם, כופים דייני בית הדין את האישה לעשות מלאכות אלו אפילו בכוח, "ואפילו בשוט".‏‏‏[35].

למעט החיוב בעונת האישה, סכום הכתובה המינימלי וירושת האישה, יכולים הן הבעל והן האישה להסכים, קודם הנישואין או במהלכן, לוותר על חלק מחיובי הצדדים או אף על כולם.‏‏‏[36] האישה גם רשאית להתנות חד-צדדית בכל שלב: "איני ניזונת ואיני עושה", ובכך להיפטר מלתת את הכנסותיה לבעלה, שמצידו יפטר מלזון אותה.‏‏‏[37]

הלכה אחרת שקבע הרמב"ם, שמביעה את השקפתו על ההתנהגות הראויה לאישה, היא:

Cquote2.svg

גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.

Cquote3.svg
משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א‏

לעומת נישואין (קדושין) רגילים בהם יש צורך בהסכמת הבעל והאישה, ביבום אין צורך בהסכמת הגבר או האישה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיום המשפחה על פי התלמוד, הבעל חייב לפרנס את אשתו, אך מאידך אין לאשה מעמד כלכלי עצמאי והגבר הוא זה שמחזיק ברכוש וקובע כיצד להשתמש בו. בהתאם, כל רכוש שנכנס לאשה ממעשה ידיה או כמשכורת, שייך לבעלה. על פי התלמוד זהו הסדר שנקבע לטובת האישה, וביכולתה לוותר עליו ולא למסור לבעלה את משכורתה ומעשי ידיה, אך אז בעלה אינו חייב לפרנס אותה. רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, ואילו הרווחים מהקרן שייכים לבעלה. יחד עם זאת, בחברה החרדית של ימינו, שבה הגבר החרדי לומד שנים רבות בישיבה ואינו עובד (הסדר תורתו אומנותו), נושאת האישה החרדית בעול פרנסת המשפחה, באמצעות עבודה בביתה ומחוצה לו. חשוב לציין שלא כך הוא המצב בציונות הדתית.

כאשר אב המשפחה נפטר, האישה ובנותיה אינן יורשות אלא מקבלות מהירושה קצבת קיום עד לנישואיהן‏‏[38]. במקרה של בת רווקה מחויבים אחיה לספק את כל צרכיה מתוך העיזבון, עד לחתונתה, כולל נדוניה. החובה לדאוג לפרנסת הבנות ולצרכיהן קודמת לדאגה לפרנסת הבנים ולחלוקת הירושה בין הבנים. במקרה של ירושה קטנה, היא משמשת לפרנסת הבנות והבנים נאלצים לדאוג לעצמם, גם אם יצטרכו לקבץ נדבות. בשונה מירושת אב, שבה קודמים הבנים לבנות, אך אם אין בנים יורשות הבנות, אישה אינה יורשת כלל את בעלה וילדיה.

יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אישות (הלכה)

בהלכות איסורי ביאה, העוסקות באסור ובמותר בכל הנוגע לקיום יחסי מין מצד המצוות שבין אדם למקום, הרמב"ם מתיר (ובעקבותיו הטור והרמ"א) לבעל לבעול את אשתו באיזה אופן שירצה: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה... ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך..."‏[39] עם זאת, בהלכות אישות, המגדירות את המחויבויות ההדדיות בין בעל ואישה, פוסק הרמב"ם: "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה."‏‏‏[40] במסגרת הלכות דעות המכילות הדרכות והמלצות להתנהגות הראויה בחיי היהודי, אפילו אוסר הרמב"ם קיום יחסי מין במצב של הכרה חלקית, כמו שכרות או שינה, או נפש לא שלמה‏[41].

אישה חייבת בקיום יחסי מין עם בעלה ואם היא מסרבת בהתמדה, זכאי בעלה לגרשה ללא כתובה. הרמב"ם כתב שאסור לאישה להימנע מקיום יחסי מין או להתגרות בבעלה בעניין זה‏[42]. על הבעל מוטלת חובה מהתורה לקיים יחסי מין עם אשתו. תדירות החיוב תלויה ביכולת הבעל ועיסוקו וכן ברצון האישה. מניעת קיום חובה זו לאורך זמן, אפילו מאונס, מאפשרת לאישה לדרוש מבעלה גט וכתובה[43].

סמכויות הוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאב יש סמכויות לגבי ילדיו שלא בגרו. כל עוד הבת קטנה (מתחת לגיל 12) ואינה יכולה להסכים מרצונה לנישואין, הזכות לחתנה במידת הצורך ניתן לאב והוא יכול לחתן אותה עם מי שירצה (ובלשון התלמוד "אפילו למוכה שחין"). סמכות זאת ניתנת גם לאם ולאחים במקרה שהאב מת, אך במקרה זה זכותה של הבת למאן ואז הנישואין מבוטלים והבת יוצאת בלא גט.

גירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גט, עגינות

בגירושין מעמדם של הגבר והאישה שונה. אף שבמקור תוקנה הכתובה על מנת שהגבר לא יוכל לגרש את אשתו בקלות, לפי הדין המקורי הגבר יכול לגרש את האישה בניגוד לרצונה, עד שהותקן חרם דרבנו גרשום (שחודש שוב לפני מספר שנים למאה שנים נוספות) והוא פסק ההלכה העדכני ביותר ועל פיו נוהגים להלכה, על פיו צריכה האישה להסכים לקבלת הגט.

בעקבות תקנת רבינו גרשום לגברים המתגרשים אין כיום יתרון הלכתי לאף אחד מהצדדים בתהליך הגירושין, מכיוון שכמו האישה אינה יכולה להתגרש ולהתחיל חייה מחדש, עד שהבעל יסכים לתת לה גט. כך גם על הגבר נאסר לקשור קשר עם נשים אחרות עד שאשתו תסכים לקבל את הגט. בעבר הבעיה לא הייתה קיימת ועל הבעל היו כופים לתת את הגט לאשתו - הוא היה מוכנס לחדר סגור והיו מכים אותו עד שהיה מוכן לתת את הגט בידי אשתו, בבתי הדין כיום במדינת ישראל נאסר העניין בגלל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לטובת בתי הדין הועמדו סנקציות חלופיות כמו איסור יציאה מהארץ, כליאה בבתי כלא וכו', הסנקציות הוכחו כלא מאוד יעילות בעיקר בגלל הסיבה שלא תמיד ניתן להשתמש בהן. הדבר יצר בעיה של נשים מסורבות גט שמעמדם כנשים עגונות. ההלכה בבחינה מתמדת של פתרונות למצב, בעיית מסורבות הגט היא מהבעיות החריפות ביותר שנוצרו בעקבות ההתנגשות בין הדת (לכפות על הבעל בכח הזרוע מתן גט) לדמוקרטיה (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו).
בעקבות קביעת ההלכה (החד משמעית) של חרם דרבנו גרשום שדורש את הסכמת האישה לקבלת הגט, נוצר מעמד מקביל של מסורבי גט (אך מצבם פחות חמור משל מסורבות גט, משום שאם יולידו ילדים, אין הילדים ממזרים).
לעומת זאת יש יתרון לאישה בנושא המשמורת והמזונות, מכיוון שניתנת לה עדיפות לקבלת הילד וחובת המזונות על האב היא מוחלטת ולא ניתנת לעירעור.

חינוך ולימוד תורה לאישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי נשים צעירות לומדות בחברותא במדרשה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדרשה תורנית לנשים

במשנה‏[44] בן עזאי מחייב לימוד תורה לנשים, לעומת רבי אליעזר שמתנגד‏[45]. להלכה, נאסר ללמד את האישה תורה (ובמיוחד תורה שבעל פה), מלבד מה שנצרך לה עבור קיום המצוות המוטלות עליה. עקב כך, בעבר לא הקפידו ללמדן קרוא וכתוב באופן מסודר, דבר שנעל בפניהן שערים רבים. הנימוק באיסור לימוד תורה שבעל פה הוא בשל החשש שתוציא את הדברים לתיפלות. לדעת הרמב"ם, אין ללמד תורה לנשים כי טבע הנשים להקטין את הדברים ולצמצם אותם לפי הדעות הקדומות שלהן, וזה בניגוד לתורה שדורשת לימוד מתוך פתיחות מחשבתית (ייתכן שזהו הסברו במאמר חז"ל "כאילו למדה תיפלות")‏[46].

בימי הביניים הנשים היו משכילות פחות מהגברים, וביטוי לכך נותנים דבריו של הרמב"ם, אשר נהג להזכירן יחד עם עמי הארץ והקטנים‏[47]. עם זאת, הוא הכיר בכך שיש מיעוט של נשים אשר לומדות תורה וראויות לכך‏[48].

בעקבות הרמב"ם הלכו הטור והשולחן ערוך, המבאר את המושג תיפלות כדבר עבירה‏[49]. החפץ חיים כתב ש"המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" זה דווקא בזמנים שלפנינו, אבל כיום, שהנשים אינן משכילות פחות מהגברים, יש צורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית‏[50].

נשים למדניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה היהודית, היו מקרים של נשים מיוחדות בלמדנותן שתפסו מקום של כבוד. ברוריה, שהייתה אשתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. עם זאת נחשבה ליוצאת דופן, ובסופו של דבר גם היא נזכרת כמי שנתפסה בקלקלתה למרות גדולתה התורנית. ידוע על מקרה אחד לפחות של אישה ששימשה כראש ישיבה. אסנת ברזאני הייתה תלמידה חכמה ושימשה כראש ישיבה בכורדיסטן אחרי מות אביה, מצב שלא יעלה על הדעת באורתודוקסיה של ימינו.

בספרי הלכה שונים, הובאו דעות של נשים תלמידות חכמות, כמו הרשב"ץ בח"ג סי' ע"ח, שמביא תירוץ של רבנית לקושיית התוספות. ומהר"ר יוזפא, בנו של הגאון סמ"ע בהקדמתו לפרישה, מביא שני דינים שחידשה הרבנית אמו. מסופר שהרב יוסף חיים זוננפלד קבע שיעור עם אשתו ב'שולחן ערוך' בכל יום. וכן מסופר על החת"ם סופר, מגדולי הרבנים במאה ה-19, שלמד עם בנותיו מדרשי חז"ל‏[51]. בדור האחרון, נחשבה פרופ' נחמה ליבוביץ לתלמידה חכמה, ורבנים נהגו בה כבוד כדין תלמיד חכם.

הסרט "ינטל", בכיכובה של ברברה סטרייסנד, עוסק בהתמודדותה של אישה יהודיה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה.

מהפכת חינוך הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף במאה העשרים, מוסד ה"חדר" והישיבות היו שייכים לגברים בלבד. כאשר הוקמו מוסדות "בית יעקב" ללימוד בנות על ידי שרה שנירר, הם נתקלו תחילה בהתנגדות, אך גם בתמיכה מצד חוגים חרדיים, והפכו תוך פרק זמן קצר לנורמה במגזר החרדי.

ברוב בתי הספר היסודיים והתיכוניים בחינוך הממלכתי-דתי בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים לומדים גם תלמוד, שנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. בעבר כמעט לא הייתה מסגרת לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, גם הרבה לאחר שלימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים עבורן. מהפכת המדרשות לנשים, שהחלה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום, יצרה לראשונה מסגרות כאלה. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי שילוב לימודי הגמרא בתוכנית הלימודים לבנות, וכיום ישנם אולפנות ותיכונים נוספים המצטרפים למגמה זו.

נשים בתפקידי הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדה מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל. מינויה גרם אי נחת בקרב הסיעות החרדיות בכנסת.

האישה פסולה לעדות בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות[52], האישה פסולה לתפקיד שופטת‏[53]. כמו כן נפסלה האשה לתפקיד מלכה (במובן של שליטה -להבדיל מאשת מלך).

Cquote2.svg

שום תשים עליך מלך – ולא מלכה. מלמד שאין מעידין אישה במלכות וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש.

Cquote3.svg
– מדרש תנאים (המדרש הגדול), וכן ברמב"ם‏[54].

חז"ל פסקו שאשה לא תהיה מורה לילדים קטנים בשל צניעות‏‏‏[55], לא תקרא בתורה בציבור מפני "כבוד הציבור"‏[56], לא תשא כלי נשק‏‏‏[57], ולא תשתתף במלחמה, מפני שאין דרכה בכך‏‏‏[58], אלא אם כן מדובר במלחמת מצווה‏‏‏[59].

בקטע מהספרי שלא נזכר בתלמוד, נקבע כי אישה איננה יכולה להתמנות למלוכה. הרמב"ם פסק זאת להלכה וחידש, שדין זה מתייחס לכל תפקיד הנהגתי שיש בו שררה ואחריות, דין זה לא נמצא בשום ספר הלכתי ידוע אחר, ורוב הראשונים חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו. ספרי הפסק המקובלים מציינים רק איסור על כהונה כדיינות. כיום החרדים החמירו, לפי גישתו של הרמב"ם, ומצמצמים את הנשים לעבוד במקצועות של צווארון ורוד (הוראה, אחיות, פקידות וכדומה) למעט במקרים חריגים. בציבור הציוני-דתי מאפשרים לאשה לכהן כחברת כנסת, מנהלת ואף ראש עירייה ומועצה וכדומה‏[60], אם כי לא לתפקידי רבנות ודיינות ואף לא חברות במועצה דתית.

נשים בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות העשרים התחולל ביישוב פולמוס ער לגבי השאלה האם יש לאפשר רק לגברים להצביע למוסדות היישוב, כפי שעדיין היה נהוג אז במדינות דמוקרטיות רבות (כולל השלטת בארץ, בריטניה), או גם לנשים. בפולמוס זה התבטאו רבנים רבים כנגד מתן זכות בחירה לנשים, ובראשם הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי והרב קוק, אולם, כפי שהדגיש בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, שני אלה ורוב האחרים לא השתמשו במילה "אסור" אלא ב"לא ראוי" וכדומה. לעומתם הרבנים עוזיאל והרב חיים הירשנזון הביעו עמדה נחרצת התומכת בזכות בחירה לנשים, ואף בזכותן להיות נציגות נבחרות.

בעוד שהרבנים שאסרו על בחירה העלו נימוקים הלכתיים כמו איסור שררת אישה, איסור לחדש מנהג שלא היה קיים בישראל, וחשש לפריצות ונימוקים השקפתיים כמו צניעות, קלקול שלום בית וקלקול המידות של הנשים שיהפכו להיות אגרסיביות וחנפניות, הרבנים שהתירו בחירת נשים טענו כי בדמוקרטיה אין איסור שררה מפני שהציבור מקבלים בהסכמה, חשש לפריצות אינו קיים בחברה מתוקנת, אי אפשר להחיל על עניין זה הגבלות מנהג מסיבות שונות, וחשש לקלקול שלום בית אינו חשש נכון, כי אז יהיה מקום להחמיר בעוד תחומים‏[61].

באופן עקבי ועקרוני אין בין חברי הכנסת של החרדים נשים בשל נימוקים הלכתיים. כאשר גולדה מאיר התמנתה לראשות ממשלת ישראל, ח"כ יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל בכנסת שפרש מתפקיד שר כבר ב-1952 על רקע התנגדות מפלגתו לשירות לאומי לבנות אמר: "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

עדות ודיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, אישה איננה יכולה לתת עדות קבילה בבית דין רבני, מלבד במקרים מסוימים. יש הטוענים כי הנימוק ההלכתי הרווח אינו תולה דבר זה בחוסר אמינותה של האישה, שהרי לגבי איסורי עריות, הנחשבים חמורים יותר, היא נאמנת‏[62].

המקור ההלכתי הקדום היחיד המתייחס לשפיטה ודיינות ישירות הוא התלמוד הירושלמי שקובע שאשה איננה רשאית לדון כשם שאיננה רשאית להעיד. רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך פסק כך, בעקבות ה"טור" והרמב"ם, שאשה פסולה לדון. לעומת זאת, הרמב"ן פירש שדבורה הייתה שופטת של ממש, וסמכותה נבעה מכך שבעלי הדין הסכימו לכך שתדון אותם (שבועות לה א). פסוקי ספר שופטים על דבורה הנביאה על הפסוק: "ויעלו אליה בני ישראל למשפט"‏[63], הוסברו על ידי הטור בעקבות הרמב"ן, שדבורה שימשה כיועצת ולימדה את שופטי ישראל‏[64].

כל הפוסקים הסכימו שאישה יכולה לדון כאשר בעלי הדין מסכימים‏[65]. התוספות בבבא קמא שם סובר שניתן ללמוד מהכלל שאישה כשרה לדון גם ללא הסכמה, אולם רק מעטים פסקו כמוהו.

כיום אין אפשרות לאישה לדון בבית דין רבני. מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 החלו נשים להופיע בבתי הדין כטוענות רבניות בלבד. לפי הרב עוזיאל אישה יכולה לשמש כשופטת כאשר נבחרה על ידי הציבור, מדין "קבלוה עליהם"‏[66]. הרב חיים דוד הלוי פסק בדעת מיעוט, על פי התוספות, שאישה יכולה לשפוט.

חיילת צה"ל

נשים בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה קובעת שבמלחמת מצווה[67] יוצאים "חתן מחדרו וכלה מחופתה", אך ב"מלחמת רשות" מוסכם על כולם שאין לאשה לצאת למלחמה. רוב הרבנים מתנגדים או אוסרים על בנות להתגייס לצה"ל על פי התפיסה המבוטאת במאמר חז"ל בתלמוד: "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש"‏[68] כלי נשק מוגדרים בהלכה כלבוש גברי ואסור לאשה ללבוש לבוש גברי, כפי שלאיש אסור ללבוש לבוש נשי. כמו כן, מתווספות הבעיות הכרוכות בשירות עם גברים, כגון ייחוד, קלות ראש עם נשים, שיחות חיבה בין גברים לנשים, צפיית בנים במורה חיילת וכדומה.

מיעוט של רבנים מהציבור הדתי לאומי מתיר לבנות ללכת לצבא[דרוש מקור]. בשנים האחרונות הוקם ארגון "אלומה", במטרה לעזור למתגייסות דתיות לעבור את השירות הצבאי תוך שמירת תורה ומצוות. כמו כן ישנן מסגרות של גרעיני נח"ל המיועדים לבנות דתיות - "הדס", "מעין" ו"באר", המשלבות לימודים במדרשה ליהדות עם שירות צבאי מלא. בכל אופן בציונות הדתית מופנות הבנות בעיקר לשירות לאומי. בציבור החרדי אף שירות לאומי אינו מקובל.

צניעות האישה וכבוד הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צניעות (יהדות)

אף שגברים ונשים כאחד נדרשים ללכת בצניעות ללא הדגשת הגוף והמיניות, ההלכה מקפידה יותר על גברים באיסורים הקשורים בראיית נשים (איסור הסתכלות בערווה) ובשמיעתן (קול באישה ערווה), בשל הגירוי המיני והאיסורים העלולים להיגרם מכך ומאידך מקפידה יותר על נשים בלבושן והנהגתן בפני גברים במטרה לשמור על צניעותן.

ההלכה עוסקת בהרחבה באופי בגדי הנשים הנחשבים צנועים ואוסרת שירת סולו או ריקוד של נשים בפני גברים. ישנן קבוצות בציבור החרדי, שבהן מקובל כי אישה אינה מדברת, בדרך כלל, בפני ציבור גברים. במשנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ג נאסר על אישה להיות מורה (מלמדת תינוקות), כדי שלא תגיע למפגש עם אבותיהם של התלמידים שעלול להוביל לפריצות. איסור זה חל אף על גבר, אך רק אם הוא רווק.

קיום מצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברים ונשים אינם מצטרפים למניין הנדרש לזימון, על מנת למנוע קרבה של פריצות בין הגברים לנשים‏[69]. נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן ולפי דעה שלא נפסקה להלכה נאסר עליהן להניח תפילין. תוספות כותבים שהטעם לדעה זו הוא שתפילין מחייבים גוף נקי ונשים אינן "זריזות ליזהר" בניקיון גופן‏‏‏[70]. בספרות חז"ל מסופר על מיכל בת שאול שהניחה תפילין ולא מיחו חכמים בידה‏‏‏[71].

אשה איננה יכולה לעלות לתורה בשל "כבוד הציבור" (תלמוד בבלי, מגילה כג, וכן ברמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה פרק יב הלכה יז). כמו כן, אישה אינה יכולה להיות לשמש כחזנית ולהוציא גברים ידי חובת תפילות שהיא עצמה פטורה מהן.

בברכות השחר שבתפילת שחרית, הגבר מברך לאחר הברכות "ברוך שלא עשני גוי" ו"ברוך שלא עשני עבד", גם "ברוך שלא עשני אישה", בעוד האישה מברכת: "ברוך שלא עשני גויה", "ברוך שלא עשני שפחה" וברוך "שעשני כרצונו". פרשנות מקובלת היא כי המצוות היתרות המוטלות על הגבר היא הסיבה לברכות אלו. ראיה לכך ניתן למצוא בתוספתא במסכת ברכות, שהוא אחד המקורות לברכה זו‏[72] שם רבי יהודה מציע לראשונה את הברכות: "שלש ברכות צריך לברך בכל יום: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אישה, [ברוך] שלא עשני בור. גוי - כל הגוים כאין נגדו, אישה - אין אישה חייבת במצות".

מעמד האישה בזרמים היהודיים בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה מתפללת בתפילה של נשות הכותל.

ביהדות האורתודוקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומה של האישה ביהדות האורתודוקסית כפי שהתפתח בהלכה במשך מאות שנים, שונה ממקומו של הגבר; לאשה מיועדים תפקידים שונים מתפקידיו של האיש. מקומה בתפילות ובטקסים האורתודוקסיים נפרד ממקומו של האיש על מנת שלא ליצור הסחת דעת בעת התפילות. הדבר שממחיש זאת הוא "עזרת הנשים" בבית הכנסת.

בשלהי המאה העשרים החלה בישראל פעילות של פמיניזם דתי (בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי) במסגרת היהדות האורתודוקסית במטרה להביא לשינוי במעמד האישה ביהדות האורתודוקסית. דוגמה לכך היא התנועה הדתית-פמיניסטית "קולך".

ביהדות הקונסרבטיבית וביהדות הרפורמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-20 חל שינוי גדול במעמד האישה בקרב הזרמים הלא-אורתודוקסיים. ביהדות הקונסרבטיבית וביהדות הרפורמית נוטלות נשים חלק במגוון פעילויות שאסורות או אינן מקובלות בדרך-כלל ביהדות האורתודוקסית כמו: להיות חלק ממניין, לעלות לתורה, ללבוש טלית ותפילין, להיות חזנית (שליחת ציבור) וקוראת בתורה (בעלת קורא). בארצות הברית הונהגה בקרב הרפורמים ישיבה מעורבת (או "משפחתית") בבית הכנסת כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19, אם כי גם הקיצוניים ביותר מבין חברי הזרם בגרמניה שמרו על עזרת הנשים עד מלחמת העולם השנייה. התפתחות ההתייחסות השיוונית לנשים בהמשך ליוותה את התפתחות הפמיניזם בחברה הכללית.

נשים ראשונות הוסמכו לרבנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. כיום נשים משמשות כרבות בכל הזרמים הלא-אורתודוקסיים, ובכלל זה הן משיאות זוגות, ובזרמים שבהם הדבר מקובל, פוסקות הלכה.

ביהדות הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות הקראית

ביהדות הקראית, זרם המסתמך על המקרא בלבד, נשים נחשבו כשוות לגברים מבחינת הזכויות והחובות הדתיות, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי לנשים. אמנם ישנן מצוות בתורה שמיועדות רק לגברים ואחרות שמיועדות רק לנשים, אך בנוגע לכל שאר המצוות מעמדן שווה לגברים.

מובן שכל הנושאים הנוגעים ליחס השונה לנשים ולגברים במקרא תקפים עד ימינו ביהדות הקראית, משום שמקורם בפשט של התורה. הקראים חידשו בדורות האחרונים הלכה שלפיה בית דין יכול לתת גט במקום הבעל במקרים מסוימים של עגינות.

הקראים מחמירים בדיני טהרה, לנשים ולגברים כאחד, והטמאים אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. עיקרון אחיד זה מקשה במיוחד על האישה, שמדי חודש יש לה טומאת נידה הנמשכת שבעה ימים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגות והלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 וילך מנוח אחרי אשתו - מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
  2. ^ בבלי, מגילה ז' ע"א.
  3. ^
  4. ^ "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:" (ספר בראשית, פרק ט"ז, פסוק ה".)
    "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים:" (ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק כ')
  5. ^ בראשית,
  6. ^ דברים י"ז י"ז.
  7. ^ שולחן ערוך חלק אבן העזר סימן א' סעיפים ט' וי'.
  8. ^ במדבר פרק ה יב והלאה.
  9. ^ בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר "כי מצא בה ערות דבר" ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו משנה, גיטין, ט, י.
  10. ^ במדבר פרק כז ח.
  11. ^ במדבר פרק ל ד'-י"ז
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, פרק אחד עשר דפים עט-פב
  13. ^ ספר דברים, פרק כ"ב י"ג-כ"א
  14. ^ ויקרא פרק כ"א ט
  15. ^ בראשית פרק ל"ח כ"ד
  16. ^ ויקרא כ"ז א-ח
  17. ^ בבלי, ברכות דף סא, ע"א
  18. ^ ראה למשל דו פרצופין - הרהורים בדבר מעמד האישה וחינוך הבת, מאת הרב שי פירון. ובעין אי"ה פירש הראי"ה קוק, שהמחלוקת היא על היחס בין השכל לבין "הרגש המיוחד לאשה".
  19. ^ s:קידושין לה א ועוד
  20. ^ ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה, מצווה מג, מצווה מד, מצווה קסו.
  21. ^ א ה.
  22. ^ מסכת דרך ארץ רבה, פרק ראשון
  23. ^ בבלי, סוטה כ ע"א
  24. ^ פרק ב משנה ז.
  25. ^ בבלי, שבת לג ע"ב.
  26. ^ בבלי, נידה מה ע"ב
  27. ^ אבות, פרק ג', כ.
  28. ^ בבלי, יבמות סב ע"ב.
  29. ^ בבלי, יבמות סג ע"ב. וכן מסופר שם שאשתו של ר' חייא ציערה אותו רבות, ומלבד הבלגתו, הוא נהג בה כבוד יתר על המידה.
  30. ^ "אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה שנאמר (שופטים יג, יא) 'ויקם וילך מנוח אחרי אשתו'...אחרי דבריה ועצתה" (בבלי, ערובין יח ב)
  31. ^ "ואמר רב כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם" (בבלי, בבא מציעא נט א)
  32. ^ ‏רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז, שו"ע אבן העזר סימן קט"ו‏
  33. ^ ‏רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרקים יא - יג‏
  34. ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א הלכה ז'
  35. ^ ‏רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י'‏
  36. ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ב הלכה ו'
  37. ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ב הלכה ד'
  38. ^ חובות וזכויות בנישואין, אתר דעת‏
  39. ^ ‏רמב"ם יד החזקה - הלכות איסורי ביאה כ"א ט'.
  40. ^ ‏רמב"ם יד החזקה - הלכות אישות ט"ו י"ז.
  41. ^ "ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין; ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה--אלא ברצון שניהם, ובשמחתן. יספר מעט וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשה;", הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פרק ה' הלכה יח
  42. ^ "וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה", הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק טו, הלכה יח.
  43. ^ "עונה האמורה בתורה--לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו." ... "יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה" ... "אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה - עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול--ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה." הרמב"ם יד החזקה - הלכות אישות י"ד א', ג', ט'
  44. ^ משנה סוטה ג ד
  45. ^ רבי אליעזר אומר "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי רבי אליעזר מוסיף: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים"
  46. ^ "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א' הלכה י"ג). במחלוקת במשנה בסוטה, הרמב"ם אינו מקבל את דעתו של בן עזאי אלא דווקא את דעתו של רבי אליעזר. השולחן ערוך פסק כרמב"ם.
  47. ^ "ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה." (משנה תורה, הלכות תשובה, י', ב')
  48. ^ אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטותה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות." הרמב"ם יד החזקה - הלכות תלמוד תורה פרק א יג‏
  49. ^ יורה דעה סימן רמו ו
  50. ^ ליקוטי הלכות, סוטה, כא
  51. ^ הרב שי פירון, ‏המשך - תלמוד תורה לנשים, באתר כיפה, 14 בינואר 2004
  52. ^ בבלי, שבועות ל' ע"א, בבא קמא פ"ח ע"א.
  53. ^ נדה מט ע"ב, שולחן ערוך חושן משפט ז' ד'.
  54. ^ הלכות מלכים פרק א הלכה ה
  55. ^ ‏"ולא תלמד אישה סופרים" (משנה קידושין ד יג)‏
  56. ^ "תנו רבנן: הכל עולין למניין שבעה ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור." (בבלי, מגילה כג א), רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יב יז, "וכן בקריאת מגילה" (ערוך השולחן אורח חיים תרפט)
  57. ^ ‏"לא יהיה כלי גבר על אישה.... ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תלבש אישה כלי זיין ותצא למלחמה" - ספרי פרשת תצא פסקה ט"ז, תלמוד בבלי מסכת נזיר נט א. אמנם ברמב"ם צמצם זאת לשריון ולא הזכיר כלי לחימה, "לא תעדה אישה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש" רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודת כוכבים פרק יב י.
  58. ^ ‏"וכבשוה אמר רחמנא איש דדרכו לכבש - אין, אישה דאין דרכה לכבש - לא (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לה/א)‏
  59. ^ ‏משנה מסכת סוטה פרק ח משנה ז, תוספתא מסכת סוטה ז טו, תלמוד ירושלמי מסכת סוטה לט ב, תלמוד בבלי מסכת סוטה י א, רמב"ם יד החזקה - הלכות מלכים פרק ז הלכה ד.
  60. ^ כאשר נשאל הרב אברהם שפירא לגבי התמודדותה של דניאלה וייס לראשות מועצה מקומית קדומים, פסק שיש לבחור במועמד המתאים ביותר לתפקיד (בשבע, כ"ט בתשרי ה'תשס"ח עמ' 11).
  61. ^ הרב פרופ' אריה אברהם פרימר, נשים בתפקידים ציבוריים בתקופה המודרנית
  62. ^ ראו: עדות אישה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"; גרשון הולצר, ‏עדות אישה במשפט העברי, באתר דעת; מדוע אישה פסולה לעדות, אתר כיפה
  63. ^ שופטים,
  64. ^ חושן משפט סימן ז.
  65. ^ יש להעיר כי כל אדם, גם חסר כל השכלה, יכול לשפוט אם יש הסכמה לקבלו.
  66. ^ משפטי עוזיאל, חושן משפט סימן ה'.
  67. ^ מלחמת מצווה מוגדרת ברמב"ם: מלחמת שבעת עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. (יד החזקה - הלכות מלכים פרק ה' הלכה א').
  68. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה, עמוד ב'.
  69. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן קצט סעיף ו, הטעם מובא במשנה ברורה.
  70. ^ "‏ונראה לפרש דטעמא למ"ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר" - תוספות עירובין צו א.
  71. ^ בבלי עירובין צו א. המקרה מובא כמקרה קצה. ובנוסף ישנם כמה מקורות ‏כמו פסיקתא רבתי פכ"ב ‏שסוברים כי חכמים מיחו.
  72. ^ מסכת ברכות, ו' כ"ג.
  73. ^ ביקורת: אורי פז, נשים ביהדות: לא מה שחשבתם, באתר "האייל הקורא"
  74. ^ ביקורת: ירון בן-נאה, ‏על נשים וחקר נשים, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 197-191


מצוות ומנהגים יהודיים
הלכהתרי"ג מצוותמשפט עבריתפילהלימוד תורהצדקהגמילות חסדיםשמע ישראל
משפחה: ברית מילהפדיון הבןזבד הבתבת מצווהבר מצווהחופה וקידושיןטהרת המשפחהמעמד האישה ביהדותצניעות
מוות: הלוויהקבורהאבלותאזכרהקדישחברה קדישא
מגן דוד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.