ארנסט לינדמן
 | |
| לידה |
28 במרץ 1894 אלטנקירכן, הקיסרות הגרמנית   |
|---|---|
| נהרג |
27 במאי 1941 (בגיל 47) האוקיינוס האטלנטי, כ-900 קילומטרים ממערב לברסט |
| מקום קבורה |
בית הקברות דאהלם |
| מדינה |
הרייך הגרמני |
| השתייכות |
 הצי הגרמני הקיסרי  רייכסמרינה  קריגסמרינה |
| תקופת הפעילות | 1913–1941 (כ־28 שנים) |
| דרגה |
 קפיטן צור זי |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד אוניית המערכה ביסמרק | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
  | |
אוטו ארנסט לינדמן (בגרמנית: Otto Ernst Lindemann; 28 במרץ 1894 – 27 במאי 1941) היה קפיטן צור זי גרמני. הוא היה המפקד היחיד של אוניית המערכה ביסמרק במהלך שמונת חודשי שירותה במלחמת העולם השנייה.
לינדמן הצטרף לצי הקיסרי הגרמני בשנת 1913, ולאחר הכשרתו הצבאית הבסיסית, שירת על מספר ספינות מלחמה במהלך מלחמת העולם הראשונה כקצין טלגרפיה אלחוטית. על סיפון SMS באיירן, הוא השתתף במבצע אלביון ב-1917. לאחר מלחמת העולם הראשונה שירת בתפקידי הכשרה שונים של מטה ותותחנים ימיים. שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא מונה למפקד אוניית המערכה ביסמרק, בזמנו ספינת המלחמה הגדולה ביותר שהופעלה בכל מקום בעולם וגאוות הקריגסמרינה.
במאי 1941 פיקד לינדמן על ביסמרק במהלך מבצע רייניבונג. ביסמרק והסיירת הכבדה פרינץ אויגן הקימו כוח משימה בפיקודו של אדמירל גינתר ליטיינס על סיפון ביסמרק. הפקודות היו לפרוץ מבסיסם בפולין הכבושה בידי הגרמנים ולתקוף נתיבי שיט של אוניות סוחר בריטיות באוקיינוס האטלנטי. הקרב הגדול הראשון של כוח המשימה היה קרב מצר דנמרק, שהביא לטביעת אה"מ הוד. פחות משבוע לאחר מכן, ב-27 במאי, לינדמן ורוב הצוות שלו מתו בקרב האחרון של ביסמרק.
לאחר מותו הוענק לו עיטור צלב האבירים של צלב הברזל, בזמנו העיטור הגבוה ביותר בכוחות הצבאיים של גרמניה הנאצית. המדליה הוענקה לאלמנתו הילדגרד ב-6 בינואר 1942.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטו ארנסט לינדמן נולד ב-28 במרץ 1894 באלטנקירכן במחוז וסטרוואלד, פרובינציית הריין. הוא היה הראשון מבין שלושה ילדים של ד"ר יור. גאורג היינריך ארנסט לינדמן ומריה לינדמן, לבית ליבר. גאורג לינדמן, הידוע בשם ארנסט, היה שופט על תנאי (Gerichtsassessor) ולאחר מכן נשיא חברת האשראי המרכזית לקרקע הפרוסית, בנק אשראי פרוסי.
אוטו ארנסט לינדמן הוטבל לכנסייה הפרוטסטנטית ב-26 באפריל 1894. המשפחה עברה לרובע שרלוטנבורג בברלין, שם התגוררה ברחוב קארמר 6, בשנת 1895. אחיו הצעיר - קורט - נולד ב-1896, ואחריו אח שני, הנס-וולפגנג, ב-1900. המשפחה עברה שוב בשנת 1903, הפעם לבית משלהם ברובע דאהלם בברלין, ליד יער גרונוולד.
בשנת 1910, כאשר לינדמן היה בן 16, דודו קפיטן צור זי פרידריך טיסמייר שפיקד על הסיירת הקלה SMS מיינץ (אוקטובר 1909 - ינואר 1910) של הצי הקיסרי, באותה תקופה החזיק בדרגת פריגטנקפיטן. במפגש משפחתי בהמלין, לינדמן שוחח עם דודו ושמע על הרפתקאותיו הימאות במזרח הרחוק. שיחות אלו נתנו ללינדמן רעיון של קריירה בצי.
לינדמן סיים את לימודיו בגימנסיה ביסמרק (בית ספר תיכון) בברלין-וילמרסדורף עם Abitur (דיפלומה) בסוף 1912 עם דירוג כללי ממוצע עד טוב. במשך ששת החודשים הבאים, הוא למד במוסד הפוליטכני המלכותי בריצ'מונד, לונדון.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארנסט לינדמן פגש את שרלוט וייל (לבית פריטש; 1899–1979), זמרת ברלינאית, באביב 1920. בני הזוג נישאו ב-1 בפברואר 1921, ונולדה להם בת, הלגה מריה, שנולדה ב-26 בפברואר 1924. תפקידו של לינדמן כקצין צי דרש ממנו להיעדר ממשפחתו לפרקי זמן ארוכים. זה התגלה כתובעני מדי עבור הנישואים, והם התגרשו ב-1932. לינדמן התארס שוב ב-20 ביולי 1933 לגיסתו של אחיו הצעיר, הילדגרד בורכארד. הילדגרד הייתה צעירה מלינדמן ב-14 שנים. הם נישאו ב-27 באוקטובר 1934 בכנסיית סנט אן בברלין-דאהלם. את הטקס ערך מרטין נימלר, מייסד הכנסייה המתוודה, שנכלא מאוחר יותר כאנטי-נאצי. נולדה להם בת, היידי מריה, שנולדה ב-6 ביולי 1939.
קריירה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי הקיסרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 במרץ 1913 נסע לינדמן עם הוריו לפלנסבורג לבדיקה רפואית שלו באקדמיה הימית במירוויק. הרקע הכלכלי החזק של הוריו הפך אותו למועמד מתאים לצי הקיסרי, שכן העלויות הכרוכות בחינוך ימי בשנת 1909 היו 800–1,000 מארק בשנה במשך שמונה שנים. לשם השוואה, עובד בתעשיית המתכת הרוויח 1,366 מארק בשנה ומורה 3,294 מארק. רק 5 אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית באותה תקופה הרוויחו יותר מ-3,000 מארק בשנה. עם זאת, הרופא אישר אותו ככשיר לתפקידים מוגבלים בלבד, שכן דלקת ריאות בילדות הותירה אותו בלתי כשיר לשירות בצוללות. לאחר בדיקה שנייה, הוא התקבל על תנאי, ולינדמן הפך לאחד מ-290 הצעירים של "צוות 1913" (הכיתה הנכנסת של 1913). הוא התגייס רשמית לצי הקיסרי בתור זיקאדט (צוער ים) ב-1 באפריל 1913.
בתחילת מאי 1913 נשלחו הצוערים של צוות 1913 לאניות ההדרכה SMS הנזה, SMS הרתה, SMS ויקטוריה לואיזה ו-SMS וינטה. לינדמן הוקצה להרתה עם 71 מחבריו. באותה תקופה הייתה הרתה בפיקודו של קפטן היינריך רוהרדט, חברו של דודו פרידריך. כשהם הגיעו לסיפון ב-9 במאי, הם חולקו לצוותים המורכבים מכ-18 אנשי צוות כל אחד. הרתה עזבה את מירוויק ונשארה בקיל עד סוף החודש. ב-29 במאי 1913 פנתה הרתה לשווינמינדה, שם שהתה עד 15 ביוני. התחנה הבאה, דרך סאסניץ וויסבי, הייתה סטוקהולם, שוודיה, אליה הגיעה ב-24 ביוני. הספינה נשארה בסטוקהולם עד 1 ביולי, לפני שיצאה לברגן שבנורווגיה. לאחר מספר ימים, ההפלגה המשיכה לפיורד לונה. כאן פגש לינדמן את המפקד העליון שלו - הקייזר וילהלם השני - בפעם הראשונה. לאחר מכן שבה הרתה לגרמניה, והגיעה לווילהלמסהאפן ב-8 באוגוסט 1913.
שבוע לאחר מכן החלה הרתה בשייט אימונים בן שבעה חודשים (15 באוגוסט 1913 – 12 במרץ 1914). המסע לקח את לינדמן לדארטמות' באנגליה, ל-Vilagarcía de Arousa בספרד, לאי פייאל באיים האזוריים ועד הליפקס בנובה סקוטיה. הנסיעה חזרה עברה דרך וראקרוס במקסיקו, הוואנה בקובה, פורט או פרינס בהאיטי, קינגסטון בג'מייקה, פורט אוף ספיין בטרינידד ולאחר מכן לאיים הקנריים, מדיירה וספרד, והגיעו חזרה לגרמניה באמצע מרץ 1914, תחילה בברונסבוטל ויומיים לאחר מכן בקיל. לינדמן הועלה לדרגת פהנריך צור זי (צוער) ב-3 באפריל 1914.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הכרזת המלחמה הגרמנית באוגוסט 1914, הופסקו כל ההכשרות הנוספות באקדמיה הימית ודילגו על בחינת קצין החובה הרגילה. כל כיתת ההכשרה 1913 הוקצתה ליחידות שונות בצי הקיסרי. לינדמן הוקצה ל-SMS לותרינגן, ספינת קרב שהשתייכה לטייסת הקרב השנייה של צי הים הפתוח בפיקודו של ויצה-אדמירל ריינהרד שר, בתפקיד קצין טלגרפיה אלחוטית שלישי. לותרינגן הוצבה בעיקר בתפקידי סיור בים הצפוני, הפלגה הלוך ושוב בין אלטנברוך (כיום חלק מקוקסהאפן) לברונסבוטל מבלי לעסוק בלחימה. לינדמן עזב את לותרינגן ב-1 ביוני 1915 כדי ללמוד בבית הספר לטלגרפיה אלחוטית במירוויק. הוא סיים את הקורס בהצלחה וחזר ממנו ביולי 1915. לאחר מכן הוא קיבל את תפקיד קצין טלגרפיה אלחוטית שני, תפקיד שחבריו הקצינים התבדחו התאים לאוזניו הגדולות באופן חריג. הוא הועלה לדרגת לויטננט צור זי ב-18 בספטמבר 1915.
ב-19 במרץ 1916, לינדמן הועבר לאוניית המערכה החדשה שהוזמנה SMS באיירן (בפיקודו של קפטן מקס האן), באותה דרגה של קצין טלגרפיה אלחוטית שני. באיירן, עם שמונה תותחי 38 סנטימטרים (15 אינץ'), הייתה האונייה החזקה ביותר של הצי. הצוות שלה הוקצה ברובו מלותרינגן, שהמשיכה לשמש כספינת אימונים. על סיפון באיירן, כעת בפיקודו של קפטן רוהרדט, לינדמן השתתף במבצע אלביון בספטמבר-אוקטובר 1917. מטרתו של מבצע אלביון הייתה הפלישה והכיבוש של האיים האסטוניים סארמאה (אסל), היומאה (דאגו) ומוהו (מון), אז חלק מהרפובליקה הרוסית. בשעה 05:07 ב-12 באוקטובר 1917, באיירן פגעה במוקש בזמן שנעה לעמדת ההפגזה שלה כדי לאבטח את חופי הנחיתה בפמרורט. שבעה מלחים נהרגו. למרות הנזק למהוקש, באיירן התמודדה עם סוללת הגנת החוף בכף טופרי בקצה הדרומי של היומאה. באיירן שוחררה מתפקידיה בשעה 14:00 באותו יום. תיקונים ראשוניים בוצעו ב-13 באוקטובר במפרץ טגה לפני שחזרה לקיל ב-1 בנובמבר 1917.
לאחר שביתת הנשק ב-1918, באיירן - יחד עם רוב צי הים הפתוח הגרמני - נכלאה בסקפה פלו, ביתו של הצי הגדול הבריטי. באיירן הגיעה לשם ב-23 בנובמבר 1918 עם צוות שלדי של 175 איש בלבד, כולל לינדמן, שקיבל אז הוראה לחזור לגרמניה, והגיע לקיל ב-12 בינואר. ב-21 ביוני 1919, אדמירל לודוויג פון רויטר הורה להטביע את הצי, ובאיירן טבעה בשעה 14:30.
בין המלחמות: רייכסמרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר ארנסט לינדמן חזר לגרמניה, לא היה ברור אם יוכל להישאר בשירות צבאי פעיל. כתוצאה מהסכם ורסאי שנחתם ב-28 ביוני 1919, הצי הקיסרי הגרמני לשעבר הצטמצם ל-15,000 איש, כולל 1,500 קצינים, תוך כדי שינוי שמו לרייכסמרינה בעידן רפובליקת ויימאר. מכיוון שלינדמן סיים במקום החמישי בכיתה של 1913, היה לו סיכוי טוב להישאר בצבא. הוא שירת באופן זמני בפלוגת ההגנה דאהלם חלק מרגימנט ההגנה של ברלין רבתי (יוני-יולי 1919), לפני שמונה לשליש של ראש מחלקת הפיקוד הימי החדש שהוקם (1 באוגוסט 1919 – 30 בספטמבר 1922), באותה העת בפיקודו של ויליאם מיכאליס. מחלקת הפיקוד הימי הוכפפה ישירות למטה האדמירליות. במקביל מילא תפקיד של שליש במחלקת הצי. במהלך משימתו זו הועלה לינדמן לדרגת אובר-לויטננט צור זי ב-7 בינואר 1920.
המשימה הבאה של לינדמן (1 באוקטובר 1922 - 30 בספטמבר 1924) הייתה על סיפון אוניית המערכה הנובר, שם שירת כקצין שמירה ופלגה. במהלך משימה זו השתתף בקורס קצינים בבית הספר לתותחנות ימית בקיל בין 5 בפברואר ל-3 במאי 1924 ולאחר מכן מונה לינדמן למפקד פלוגת התותחנים הראשונה של מחלקת הגנת החופים השלישית בפרידריכסורט בקיל בין 1 באוקטובר 1924 ל-26 בספטמבר 1926. המפקד שלו היה קורבטנקפיטן אוטו שולצה, מפקדו לשעבר במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן גנרל-אדמירל של הקריגסמרינה. בתפקיד זה, לינדמן הועלה לדרגת קפיטן-לויטננט ב-1 בינואר 1925.
תפקידו הבא (27 בספטמבר 1926 – 6 בספטמבר 1929) היה במטה האדמירל בתחנת הצי הבלטי, תחילה כקצין מטה ולאחר מכן כעוזר למפקד התחנה, שבאותה עת הייתה תחת פיקודו של ויצה-אדמירל אריך רדר. מכאן, הוא הועבר לאוניית המערכה אלזס, כששימש כקצין התותחנים השני ו-Fähnrichsoffizier (קצין הממונה על הצוערים), האחראי על ההכשרה על הסיפון של צוערי הקצינים, מ-7 בספטמבר 1929 עד 25 בפברואר 1930. לאחר מכן לינדמן עבר לאוניית המערכה שלזוויג-הולשטיין כשהוא מחזיק באותה דרגה ותפקיד.
בין המלחמות: קריגסמרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-30 בינואר 1933, המפלגה הנאצית, בהנהגתו של אדולף היטלר, עלתה לשלטון בגרמניה, ופתחה תקופה של חימוש מחדש. בשנת 1935, השם של הרייכסמרינה שונה לקריגסמרינה. בין 22 בספטמבר 1931 ל-22 בספטמבר 1934 היה לינדמן מדריך בכיר בבית הספר לתותחנים הימי בקיל. לאחר מכן הוצב על אוניית המערכה הסן בפיקודו של קפיטן צור זי הרמן בהם ושימש כקצין ירי ראשון מ-23 בספטמבר 1933 עד 8 באפריל 1934. ארנסט לינדמן הועלה לדרגת קורבטנקפיטן ב-1 באפריל 1932. ב-9 באפריל 1934, הוא הועבר למספנת וילהלמסהאפן (9 באפריל עד 11 בנובמבר 1934) לצורך אימון בבניית אוניות והיכרות עם הסיירת הכבדה אדמירל שר, בפיקודו של קפטן וילהלם מרשל.
באדמירל שר, הוא שירת שוב כקצין ירי ראשון, ובתפקיד זה השתתף במלחמת האזרחים בספרד (24 ביולי–30 באוגוסט 1936). אדמירל שר הייתה צריכה להתכונן למשימה בהתראה קצרה; הפקודה הגיעה מאדמירל רולף קרלס ב-23 ביולי 1936 בשעה 13:45. 48 השעות הרגילות הנדרשות להכנת האונייה צומצמו ל-12 שעות, מה שדרש הרבה מהצוות ובמיוחד מלינדמן. כקצין התותחנים הראשון, לינדמן היה אחראי לטיפול ואחסון כל התחמושת. אדמירל שר והסיירת דויטשלנד יצאו מגרמניה ב-24 ביולי בשעה 08:00. תחומי האחריות העיקריים של לינדמן כללו פיקוד על פלוגות הנחיתה הגרמניות ותפקד כסיוע ומתורגמן מדיני עבור קפטן מרשל. פלוגות הנחיתה הללו כללו עד 350 איש, ובהם 11 קצינים, 15 תת-קצינים ו-266 מלחים, או כשליש מהצוות. בהפלגה חזרה לגרמניה, אדמירל שר עצרה בגיברלטר בבוקר 25 באוגוסט 1936. מרשל, לינדמן וקצינים אחרים נפגשו עם המושל הבריטי ואדמירל משנה ג'יימס סומרוויל. לאחר שלינדמן חזר לגרמניה, הוא הועלה לדרגת פריגטנקפיטן ב-1 באוקטובר 1936.
בין השנים 1936–1938 היה יועץ ואחר כך ראש מחלקת בניית ספינות בפיקוד העליון של הקריגסמרינה, ובמקביל יועץ ואחר כך ראש מחלקת ההכשרה הימית. ב-1 באפריל 1938 הוא העלה לדרגת קפיטן צור זי. ב-30 בספטמבר 1939, חודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, לינדמן ירש את קפיטן צור זי היינריך וולדג כמפקד בית הספר לתותחנים הימי בוויק בקיל, לאחר שוולדג קיבל את הפיקוד על הסיירת הכבדה בליכר. תחת פיקודו היו שלוש מחלקות אימונים, ספינות האימון לתותחנים ברמזה והקטור, סירות אימון רבות של תותחים, נושאות תותחים, כלי עזר, ומדי פעם היאכטה הממלכתית של היטלר, האוויסו גרילה.
מפקד אוניית המערכה ביסמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארנסט לינדמן היה מתוסכל מהעובדה - כמפקד בית הספר לתותחנים הימי - שהוא לעולם לא יבוא במגע ישיר עם האויב. כאשר קיבל את הבשורה שנבחר להיות המפקד הראשון של אוניית המערכה ביסמרק, הוא זכה לכבוד באמון שניתן בו אך הטיל ספק בכך שיצליח להכין את ביסמרק לפעולה לפני סיום המלחמה. ספקותיו מצביעים על כך שהוא היה בטוח שהמלחמה תסתיים בתוצאה חיובית עבור גרמניה עד אמצע 1940. לפני שפיקד על ביסמרק, לינדמן מעולם לא החזיק בשום פיקוד על אונייה, מצב נדיר אם כי לא ייחודי בקריגסמרינה. אף על פי כן, לינדמן שירת אך ורק על אוניות עם תותחים בקליבר של לפחות 28 סנטימטרים (11 אינץ'), והוא היה המומחה המוביל לירי בגרמניה. בשנת 1940, הוא דורג במקום השני מתוך כיתת 1913 ונחשב למנהיג מצטיין.
לינדמן הגיע למספנת Blohm & Voss בהמבורג בתחילת אוגוסט 1940. השדרית של ביסמרק הונחה ב-1 ביולי 1936 והיא הושקה ב-14 בפברואר 1939. בורקרד פרייהר פון מילנהיים-רכברג הצטרף לביסמרק כקצין תותחנים רביעי ביוני 1940, והוא יהפוך לקצין הבכיר ביותר ששרד את הקרב האחרון של ביסמרק ב-27 במאי 1941. הרבה ממה שידוע כיום על ימיה האחרונים של ביסמרק מיוחסים לעדויות שלו. לינדמן הפך את פון מילנהיים-רכברג לשליש האישי שלו והורה לו להתייחס לספינה כ"הוא" ולא "היא"; לינדמן חשב שהאונייה חזקה מכדי להיקרא נקבה. הוא הכניס לשירות את אוניית המערכה ב-24 באוגוסט 1940. הוא גילה יחס רב לאונייה וזכה לכבוד על ידי הצוות שלו.
ביסמרק עזבה את פיורד קיל בבוקר 28 בספטמבר 1940 לכיוון מזרח. לאחר מסע חסר אירועים בים סוער, הגיעה ביסמרק לגוטנהאפן (כיום גדיניה) למחרת. כאן ערך ביסמרק מספר ניסויים ימיים בבטיחות היחסית של מפרץ דנציג (כיום מפרץ גדנסק). עד 30 בנובמבר 1940, לינדמן קבע מספר מבחנים לצוות, אותם עברו בקלות. במהלך ניסויים במהירות גבוהה, הגיעה ביסמרק למהירות מרבית של 30.8 קשר (57.0 קמ"ש; 35.4 מייל לשעה), וחרג ממהירות התכנון. עם זאת, חולשה אחת התגלתה במהירות: ללא שימוש בהגאים אלא רק במדחפים, היה כמעט בלתי אפשרי לכוון את ביסמרק.
בנובמבר 1940 נשלח פון מילנהיים-רכברג לבית הספר לתותחנים הימיים בוויק כדי להשלים את קורסי ההכשרה שלו בתותחים הכבדים, וסיים את תפקידו כשלישו האישי של לינדמן. השליש החדש של לינדמן היה קצין האיתותים לויטננט צור זי וולפגנג ריינר. התותחים הכבדים של ביסמרק ירו לראשונה במחצית השנייה של נובמבר, והוכח כי ביסמרק הוא פלטפורמת נשק יציבה מאוד. לאחר חגיגת חג המולד של 1940 על הסיפון, יצאו לינדמן ורוב הקצינים, תת-הקצינים והמלחים לחופשת בית. קצין התותחנים הראשון, קורבטנקפיטן אדלברט שניידר, החליף את לינדמן כמפקדה של ביסמרק במהלך היעדרותו. לינדמן בילה את חופשתו עם אשתו ובתו וחזר ב-1 בינואר 1941.
ב-28 באפריל 1941, האונייה והצוות היו מוכנים, ואספקה הייתה על הסיפון למשימה של שלושה חודשים. לינדמן הודיע ל-Oberkommando der Marine, לקבוצות הימיות צפון ומערב (Marinegruppen Nord und West) ולפיקוד הצי שביסמרק מוכנה לפעולה. מפקד הצי - אדמירל גינתר ליטיינס - וצוות הצי שלו ערכו תרגילים לראשונה על סיפון ביסמרק ב-13 במאי, תוך בדיקת שרשרת התקשורת בין פיקוד הצי לקצינים של ביסמרק.
אדולף היטלר - מלווה בגנרל-פלדמרשל וילהלם קייטל, שליש הצי שלו קרל-יסקו פון פוטקאמר, ושליש הלופטוואפה שלו, אוברסט ניקולאוס פון בילו, בין היתר - ביקרו בביסמרק ב-5 במאי 1941. נעדר היה הגרוס-אדמירל אריך רדר. היטלר נלקח לסיור באונייה על ידי אדמירל ליטיינס ובדק את עמדות הקרב השונות. גם היטלר וליטיינס נפגשו ביחידות ודנו בסיכונים של משימה בצפון האוקיינוס האטלנטי. לאחר פגישה זו, היטלר והקצינים של ביסמרק אכלו ארוחת צהריים בחדר הקצינים, שם דיבר היטלר על חוסר רצונה של אמריקה להיכנס למלחמה. לינדמן חלק בגלוי על היטלר, והביע את דעתו כי לא ניתן לשלול אפשרות של כניסת ארצות הברית למלחמה.
מבצע רייניבונג[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרת מבצע רייניבונג הייתה לאפשר לביסמרק ולסיירת הכבדה פרינץ אויגן - בפיקודו של חברו של לינדמן לכיתה מ-1913 קפיטן צור זי הלמוט ברינקמן - לפרוץ לאוקיינוס האטלנטי ולתקוף את הספינות של בעלות הברית. פקודותיו של גרוס-אדמירל רדר למפקד כוח המשימה - אדמירל גינתר ליטיינס - היו ש"מטרת הביסמרק היא לא להביס אויבים שווים, אלא לכבול אותם בפעולת עיכוב, תוך שמירה על יכולת הלחימה ככל האפשר, כדי לאפשר לפרינץ אויגן להגיע אל ספינות הסוחר בשיירה" ו"המטרה העיקרית במבצע זה היא הטבעת אוניות הסוחר של האויב; ספינות מלחמה של האויב יוטבעו רק כאשר מטרה זו מחייבת זאת וניתן לעשות זאת ללא סיכון יתר. ."
בשעה 02:00 ב-19 במאי 1941 עזבו ביסמרק ופרינץ אויגן את גוטנהאפן והמשיכו דרך הים הבלטי והחוצה לכיוון האוקיינוס האטלנטי. מבלי שנודע לליטיינס, הבריטים יירטו מספיק אותות כדי להסיק שמבצע של הצי הגרמני עשוי להתרחש באזור. כוח המשימה הגרמני נתקל לראשונה בסיירת נושאת המטוס הימי השוודית Gotland ב-20 במאי בכיוון צפון-מערב מעבר לגטבורג. האדמירליות הבריטית התבשרה באמצעות קצין נורווגי בסטוקהולם שנודע לו על התצפית ממקור מודיעין צבאי שוודי. בעקבות הדיווח הזה, האדמירליות הבריטית ביקשה סיור אווירי של החוף הנורווגי. מטוס סיור ספיטפייר מצא וצילם את כוח המשימה הגרמני בפיורד גרימסטאד (60°19.49′N 5°14.48′E / 60.32483°N 5.24133°E) ליד ברגן, בשעה 13:15 ב-21 במאי. בערב 23 במאי בשעה 19:22, זוהה הכוח הגרמני על ידי הסיירות הכבדות סאפוק ונורפוק שסיירו במצר דנמרק בציפייה לפריצה גרמנית. האזעקה נשמעה ולינדמן הודיע בשעה 20:30 דרך האינטרקום: "Feind in Sicht an Backbord, Schiff nimmt Gefecht auf". (האויב באופק בצד השמאלי, האונייה מתחילה בלחימה!) ביסמרק ירתה חמישה מטחים מבלי לקלוע פגיעה ישירה. הסיירות הבריטיות בעלות התותח הכבדים פרשו למרחק בטוח ועקבו אחר האויב עד שהיחידות הכבדות שלהן יכלו להתקרב. עם זאת, המכ"ם הקדמי של ביסמרק נכשל כתוצאה מרטט של התותחים הכבדים שירו במהלך התכתשות זו, וליטיינס נאלץ להורות לפרינץ אויגן להתקדם לפני ביסמרק כדי לספק לשייטת כיסוי מכ"ם קדימה.
בקרב מצר דנמרק ב-24 במאי 1941, אה"מ הוד הוטבעה, כנראה על ידי ביסמרק. ההידרופונים בפרינץ אויגן זיהו אונייה זרה בצד שמאל בשעה 05:00. הגרמנים ראו בשעה 05:45 את עמודי העשן של שתי אוניות, שעליהן דיווח קצין התותחנים הראשון, קורבטנקפיטן אדלברט שניידר, כשתי סיירות כבדות. המטח הבריטי הראשון גילה שהן אוניות מערכה, אך רק לאחר שכוח המשימה הבריטי פנה לשמאל נחשפה זהותם המדויקת. האוניות הבריטיות החלו לירות לעבר כוח המשימה הגרמני בשעה 05:53. תת-אדמירל לנסלוט הולנד תכנן לכוון תחילה לביסמרק, אך עקב סדר הקרב הגרמני ההפוך, הוד פתחה באש על הפרינץ אויגן במקום זאת. כוח המשימה הגרמני עדיין המתין לפקודה להתחיל בירי, שאדמירל ליטיינס לא נתן מיד. שתי דקות לאחר מכן, לאחר פניות מרובות של שניידר, "Frage Feuererlaubnis"? (הרשאה לפתוח באש?), הגיב לינדמן חסר סבלנות: "Ich lasse mir doch nicht mein Schiff unter dem Arsch wegschießen. Feuererlaubnis!" (אני לא אתן שהספינה שלי תיפול מתחתי. אישור אש!) בשעה 06:01, המטח החמישי של ביסמרק נורה לטווח של כ-18,000 מטר (20,000 יארד), נראתה פגיעה בהוד לצד התורן המרכזי שלה. סביר להניח שאחד מפגזי ה-38 סנטימטרים (15 אינץ') פגע איפשהו בין התורן המרכזי של הוד לצריח ה-'X' מאחורי התורן. סילון להבה ענק פרץ מהוד מסביבת התורן המרכזי. לאחר מכן התרחש פיצוץ מחסן תחמושת הרסני שהרס את החלק האחורי של האונייה. הפיצוץ הזה שבר את חלקו האחורי של הוד, והיא שקעה תוך שלוש דקות בלבד, כשהחרטום הכמעט אנכי שלה ירד למים.
בעקבות הפיצוץ, פרינס אוף ויילס הפכה למטרה על ידי שתי האוניות הגרמניות וניתקה מגע מהקרב לאחר שבע פגיעות ישירות, ארבע על ידי ביסמרק ושלוש על ידי פרינץ אויגן, בסביבות השעה 06:09. במהלך הקרב הקצר הזה, פרינס אוף ויילס גם פגעה בביסמרק שלוש פעמים, תחילה פגעה בסירת המפקד והוציאה מפעולה את מעוט המטוס הימי באמצע האונייה. הפגז השני עבר ממש דרך החרטום מצד אחד לשני. השלישי פגע בגוף האונייה מתחת למים והתפרץ בתוך האונייה, הציף חדר גנרטור ופגע במחיצה של חדר דוודים סמוך, והציף אותו חלקית. הנזק שנגרם לביסמרק משתי היריות הללו אפשר חדירת 2,000 טונות (2,200 טון קצר) של מים לתוך האונייה.
לינדמן וליטיינס בשלב זה היו חלוקים ביניהם לגבי הדרך הטובה ביותר להמשיך במשימה. לינדמן, כמפקד אוניית מערכה, הונחה על ידי המצב הטקטי, ורצה לצוד את פרינס אוף ויילס הפגועה (הגרמנים לא ידעו באותה תקופה שהאונייה היא פרינס אוף ויילס, אבל ידעו שזו אוניית מערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי). ליטיינס, כנראה מודע לפקודה של הצי להימנע ממגע מיותר עם יחידות אויב דומות, דחה זאת. ללא דיון. לינדמן וליטיינס היו גם חלוקים ביניהם לגבי היכן לקחת את האונייה לתיקון; לינדמן דגל לחזור על מסלולם דרך מצר דנמרק ולחזור לברגן, נורווגיה. ליטיינס הכריע אותו והורה על מסלול לסן-נאזר, צרפת. אחר הצהריים, אדמירל ליטיינס הורה לפרינץ אויגן להתנתק מביסמרק ולפעול באופן עצמאי נגד ספינות המסחר של האויב. פרינץ אויגן וביסמרק נפרדו בשעה 18:14 באותו ערב. פרינץ אויגן הגיעה בשלום לברסט, צרפת ב-1 ביוני 1941. שום עדים ישירים לחילוקי דעות אלו לא שרדו את הטביעה, אבל מטרוזנגפרייטר היינץ שטאט, הגאי על הגשר, זכר שיחת טלפון בין קצין המשמר הראשון, פריגטנקפיטן הנס אלס, וקצין מטה הצי שלינדמן ניסה לשכנע את ליטיינס לרדוף אחרי האויב. שליח שחזר לחבריו למטה דיבר על "אווירה רעה" על הגשר.
ביסמרק הוטבעה שלושה ימים לאחר מכן, לאחר מאמץ מרוכז של הצי המלכותי הבריטי. בשעה 23:30 (שעון מקומי 19:30) ב-24 במאי בוצעה התקפה על ידי קבוצה קטנה של תשעה מפציצי טורפדו דו-כנפיים פיירי סורדפיש של טייסת אוויר 825 בפיקודו של יוג'ין אסמונדה מנושאת המטוסים אה"מ ויקטוריוס. קלעה פגיעה אחת, שהרגה את אוברבוטסמן קורט קירשברג, אך גרמה לנזק שטחי בלבד לחגורת השריון של הביסמרק. באמצע הבוקר בשעה 10:30 ב-26 במאי, מטוס סיור של פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי PBY קטלינה מטייסת 209 RAF הבחין בביסמרק במרחק של כ-700 מיל ימי (1,300 קילומטרים; 810 מיל) ממערב לסן-נאזר. קבוצת הקרב הבריטית כוח H, בפיקודו של אדמירל ג'יימס סומרוויל, שיחידותיה העיקריות היו נושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל, סיירת המערכה מתקופת מלחמת העולם הראשונה אה"מ רינואון והסיירת אה"מ שפילד, קיבלה פקודה לעצור את ביסמרק. בשעה 19:15 באותו ערב, 15 מטוסי סורדפיש מארק רויאל פתחו במתקפה. אזעקת ההתקפה האווירית נשמעה על ביסמרק בשעה 20:30. בערך 15 דקות לתוך ההתקפה ביסמרק אולי נפגעה מטורפדו אחד, ובסביבות השעה 21:00 טורפדו בודד נוסף תקע את ההגה של ביסמרק ב-12° לכיוון שמאל. גורמי בקרת הנזקים עמלו להחזיר לעצמם את השליטה בהיגוי וניתקו ומרכזו את ההגה הימני, אך לא הצליחו לשחרר את ההגה האחורי. עם הפעלת כוח א-סימטרי, המהירות הופחתה ל-8 קשר (15 קמ"ש; 9.2 מייל לשעה), ביסמרק הייתה במסלול התכנסות עם יחידות הצי המלכותי במרדף. האזעקה נשמעה שוב בשעה 23:00 כאשר משחתות של שייטת המשחתות הרביעית בפיקודו של קפטן פיליפ ויאן תקפו את ביסמרק. במשך כל הלילה הייתה ביסמרק מטרה להתקפות טורפדו בלתי פוסקות של המשחתות קוסאק, סיק, מאורי, זולו והמשחתת הפולנית פיורון, ומנעו מלינדמן והצוות מנוחה כל כך נחוצה.
האזעקה של ביסמרק נשמעה בפעם האחרונה בשעה 08:00 בבוקר 27 במאי 1941. נורפוק ראתה את הביסמרק בשעה 08:15 ואוניית המערכה אה"מ רודני פתחה באש על ביסמרק בשעה 08:48. ביסמרק השיבה באש ב-08:49. בנוסף היו מעורבות בקרב האחרון אוניית המערכה אה"מ קינג ג'ורג' החמישי והסיירות אה"מ נורפוק ואה"מ דורסטשייר. מפציצי טורפדו לא השתתפו בקרב האחרון. עמדת הפיקוד הקדמי של ביסמרק נפגעה בשעה 08:53, ושני צריחי התותחים הקדמיים הוצאו מכלל פעולה בשעה 09:02, ואדלברט שניידר מנהל בקרת האש הראשית נהרג. עמדת הפיקוד האחורי נהרסה בשעה 09:18 וצריח דורה הושבת בשעה 09:24. ביסמרק חטפה פגיעות קשות נוספות בשעה 09:40, וכתוצאה מכך שריפה פרצה באמצע האונייה, וצריח סיזאר יצא מכלל פעולה לאחר פגיעה בשעה 09:50. כל התותחים הושבתו בשעה 10:00. בשל מחסור בדלק, רודני וקינג ג'ורג' החמישי נאלצו לנתק מגע לפני טביעת ביסמרק. הגרמנים התכוננו להטביע את ביסמרק כששלושה טורפדות שירתה דורסטשייר פגעו בשריון הצד של האונייה. ביסמרק טבעה ב-10:36 בעמדה 48°10′N 16°12′W / 48.167°N 16.200°W, בערך 300 מיילים ימיים (560 ק"מ) מערבית לאושנט. הסיירת דורסטשייר הצילה 85 איש, והמשחתת הבריטית מאורי הצילה 25. חמישה מלחים נוספים ניצלו על ידי הצוללת הגרמנית U-74 בפיקודו של קפיטן-לויטננט אייטל-פרידריך קנטראט וספינת תצפית מזג האוויר זקסנוולד. ה-Befehlshaber der U-Boote (מפקד זרוע הצוללות) קרל דניץ הורה ל-U-556 בפיקודו של קפיטן-לויטננט הרברט וולפארת' לאסוף את יומן המלחמה של ביסמרק. מחוסר טורפדות ודל דלק, וולפארת' ביקש להעביר את הפקודה ל-U-74. U-74 לא הצליחה להגיע לביסמרק בזמן ויומן המלחמה מעולם לא הוחזר.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בורקרד פון מילנהיים-רכברג ראה את לינדמן בפעם האחרונה בסביבות השעה 08:00 על גשר הפיקוד ממש לפני הקרב האחרון. פון מילנהיים-רכברג תיאר את לינדמן הנבון, ההומוריסט והאופטימי בדרך כלל כפסימי ומסוגר. פון מילנהיים-רכברג ניסה לדבר איתו אולם הוא התעלם ממנו, ומאוחר יותר הוא תהה האם זה נבע מעייפות קרב או שחילוקי הדעות עם ליטיינס שחקו אותו.
גופתו של לינדמן מעולם לא נמצאה, ומעריכים כי הוא, ליטיינס וקצינים אחרים נהרגו ככל הנראה בקרב כאשר ירי פגזים מספינות המלחמה הבריטיות נחת על הגשר של ביסמרק בשעה 09:02. כאשר רוברט באלארד, האוקיינוגרף האחראי למציאת הטיטאניק גילה את שרידים של הביסמרק ב-1989, הוא גילה שרוב המבנה הקדמי פוצץ על ידי פגזים והיו יותר מ-50 חורי פגזים מסביב לאזור מגדל הניווט. זה עשוי לתמוך בתיאוריה.
לחלופין, ייתכן שלינדמן עזב את עמדת הלחימה שלו כאשר אבדה השליטה על האונייה - ולפני הפגיעה הקטלנית בעמדת הפיקוד - כדי לתת פקודה לנטוש את האונייה. הימאי ששרד פול הילן - שהצליח להימלט לסיפון העליון בשלב האחרון של הקרב - הצהיר כי ראה קבוצה של 20–30 אנשים עומדים בחרטום, ביניהם אדם עם כובע לבן. בדרך כלל על כלי שיט גרמני בים, כובע לבן חובש רק המפקד. בנוסף, המשיננגפרייטר ששרד - רודולף רומר, שבאותו זמן כבר היה במים - טען כי ראה את לינדמן עומד על החרטום, ליד צריח התותחים 38 ס"מ הקדמי של ביסמרק, אנטון. הוא היה עם שליחו הקרבי, איש ים מוביל, וככל הנראה ניסה לשכנע את שליחו להציל את עצמו. בחשבון זה, שליחו לקח את ידו של לינדמן בזמן שהשניים הלכו אל תורן הדגל הקדמי. כשהאונייה התהפכה, השניים עמדו לרגע לתשומת לב, ואז לינדמן ושליחו הצדיעו. כשהאונייה התגלגלה שמאלה, השליח נפל למים. לינדמן המשיך בהצדעה שלו בעודו נאחז בתורן הדגל, ירד למצולות עם האונייה.
צלב האבירים של צלב הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חבריו של לינדמן לצוות 1913 יצרו קשר עם האלמנה הצעירה לאחר מותו. ראש הצוות לשעבר של 1913, קפיטן צור זי אוטו קליבר, יצר קשר עם גברת לינדמן בסתיו 1941 והציע לה חברות כבוד. זמן קצר לאחר חג המולד ב-27 בדצמבר 1941, בדיוק שבעה חודשים לאחר טביעת ביסמרק ומותו של מפקדו, קיבל קפיטן צור זי ארנסט לינדמן לאחר מותו את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל. הוא קיבל את העיטור הגבוה הזה משום שהאוברקומנדו דר מרינה חש שהמנהיגות המיומנת שלו תרמה משמעותית להשמדת סיירת המערכה הבריטית הוד ולנזק שנגרם לאוניית המערכה הבריטית פרינס אוף ויילס. לינדמן היה המעוטר ה-94 של צלב האבירים של צלב הברזל בקריגסמרינה.
קצין התותחנים הראשון של לינדמן - קורבטנקפיטן אדלברט שניידר - זכה בעיטור צלב האבירים של צלב הברזל ב-27 במאי 1941. באופן מסורתי, הקצין המפקד היה מקבל את העיטור הזה לפני שכל חבר צוות אחר זכה לכבוד כל כך. חריגה זו זכתה לביקורת על ידי חוגים שונים בוורמאכט. סביר להניח שבן דודו של ארנסט לינדמן, גנרל חיל הפרשים גאורג לינדמן, התערב. גרוס-אדמירל אריך רדר, שאיתו חלק לינדמן חברות בת 20 שנה מימיה הראשונים של הרייכסמרינה, העניק את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל לגברת לינדמן ב-6 בינואר 1942, בדאהלם. רדר המשיך לספק תמיכה מוסרית ורגשית לאמו ולאלמנתו של לינדמן.
עיטורים והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צלב הברזל (1914)
- דרגה שנייה
- דרגה ראשונה (27 בספטמבר 1919)
- צלב פרידריך אוגוסט, דרגה שנייה
- מדליית מלחמה עות'מאנית (בטורקית: Harp Madalyası), המכונה "כוכב גליפולי" או "סהר הברזל"
- צלב הכבוד של מלחמת העולם 1914/1918 (6 בדצמבר 1934)
- עיטור שירות (Dienstauszeichnung) דרגה שנייה עד רביעית (2 באוקטובר 1936)
- עיטור שירות (Dienstauszeichnung) דרגה ראשונה (16 במרץ 1938)
- צלב הצטיינות הצי הספרדי (Cruz del Mérito Naval) דרגה שלישית (6 ביוני 1939)
- צלב הצטיינות הצי הספרדי בלבן ( Cruz Naval con distintivo Blanco) (21 באוגוסט 1939)
- צלב הצטיינות הצי הספרדי בזהב (Cruz Naval con distintivo Amarillo) דרגה שלישית (21 באוגוסט 1939)
- מסדר החרב המלכותי השוודי (Kungliga Svärdsorden) (11 בינואר 1941)
- צלב ההצטיינות במלחמה, דרגה שנייה עם חרבות (20 בינואר 1941)
- אבזם לצלב הברזל (1939)
- דרגה שנייה וראשונה (מאי 1941)
- צלב האבירים של צלב הברזל ב-27 בדצמבר 1941 (לאחר מותו) כקפטן ומפקד אוניית המערכה ביסמרק
- תג צי הים הפתוח (לאחר מותו 1 באפריל 1942)
סוללת לינדמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי לכבד את קפטן לינדמן המנוח, סוללת הצי הכבדה בסנגאטה, בין קאלה לבולון, הוטבלה "סוללת לינדמן" ב-19 בספטמבר 1942 על ידי האדמירל מפקד חוף התעלה פרידריך פריסיוס. הסוללה הייתה מורכבת משלושה תותחי 40.6 סנטימטרים (16 אינץ') כבדים SK C/34 השוכנים בקזמטים, המיועדים במקור לאוניות המערכה המוקדמות מסדרה H. לפני כן, התותחים כונו "Batterie Schleswig-Holstein" או "Batterie Groß-Deutschland" והם היו ממוקמים בחצי האי הל, פולין. הסוללה הושמדה על ידי כוחות קנדיים בערב 26 בספטמבר 1944. כיום המבנה מכוסה בחלקו בחומר חפירה ממנהרת התעלה, ועדיין נראה בונקר הפיקוד עם מספר נקודות חזקות קטנות יותר.
בתרבות נפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השחקן האוסטרי קרל מהנר גילם את קפטן ארנסט לינדמן בסרט המלחמה הבריטי בשחור-לבן משנת 1960 להטביע את הביסמרק! הסרט התבסס על הרומן "תשעת הימים האחרונים של ביסמרק" מאת ססיל סקוט פורסטר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארנסט לינדמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)