פרנסיסקו פרנקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו מויסס פרנקו אי מאסאס באמונדה סלגדו פרדו (4 בדצמבר 1892 - 20 בנובמבר 1975) ולשם הקיצור פרנסיסקו פרנקו באמונדה או הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו - רודן ספרדי, אשר שלט בספרד שלטון דיקטטורי מ-1939 ועד מותו בשנת 1975. מכונה "אל קאודייו" (El Caudillo), בספרדית "המנהיג".

תוכן עניינים 1 נעוריו ותחילת דרכו 2 העלייה לשלטון 3 מלחמת העולם השנייה 4 ספרד תחת שלטון פרנקו 4.1 יחסי חוץ 4.2 פוליטיקה ואידאולוגיה 4.3 דיכוי פנימי 4.4 יחסו למונרכיה 5 משפחתו וחייו הפרטיים 6 אחרית דבר 7 לקריאה נוספת

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

פרנקו נולד בשנת 1892 בעיירה פרול, אשר כונתה לאחר מכן "אל פרול דל קאודיו" על שמו. נעוריו הושפעו על ידי אביו השיכור ורודף הנשים, והגנת היתר שנתנה לו אמו. בתחילה רצה פרנקו הצעיר ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהצטרף לצי, אך קיצוצים שנבעו מתבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 הורידו את מספר התקנים בצי, ופרנקו נאלץ להצטרף לצבא. אחיו רמון פרנקו היה לחלוץ טיס.

לאחר שסיים את האקדמיה לחיל הרגלים בעיר טולדו בילה פרנקו שנתיים שקטות בחיל המצב בספרד היבשתית, אך במהרה הוצב לפי בקשתו במרוקו הספרדית (חלק של מרוקו שהיה אז פרוטקטורט ספרדי) שהמאמצים להשליט בה שלטון ספרדי היו אז האפשרות היחידה לחייל ספרדי צעיר להצטיין בקרב, על פי הסיסמה "La caja o la faja" (ארון מתים או אבנט הגנרל). במהרה רכש לעצמו פרנקו שם כקצין אמיץ ודקדקני, והצטרף לצבא הסדיר הקולוניאלי שהוקם באותה עת, על מנת לשפר את סיכוייו לקידום מהיר.

בגיל 23 נפצע פרנקו קשה בתקרית באל-ביוץ, ועל אף שלא זכה בעיטור הגבוה ביותר, "צלב סן פרננדו", שבו חשק, קודם לדרגת רב סרן, והוחזר להצבה בספרד עצמה. שם פגש קצין צעיר וכריזמטי בשם חוזה מיאן אסטריי, אשר הקים לגיון זרים על פי הנוסח הצרפתי, ופרנקו הצטרף ללגיון בתפקיד סגנו של אסטריי.

בקיץ 1921 הצבא הספרדי ספג תבוסה בידי שבטים המונהגים על ידי האחים עבד אל כרים. "הלגיון" בהנהגת פרנקו הציל מהכחדה את הצבא הספרדי בקרב מלייה, אשר נמשך שלושה ימים.

[עריכה] העלייה לשלטון

לאחר קרב זה קודם פרנקו לדרגת קולונל (אלוף משנה), והוביל את חייליו בנחיתה בלב אנשי עבד אל כרים בחוף אלהוסמס. נחיתה זו, ששולבה עם פלישה צרפתית מהדרום, היא שהביאה בסופו של דבר לדיכוי המרד.

פרנקו הפך לגנרל הצעיר ביותר בכל צבא אירופי שהוא בשנת 1926, ומונה למפקד האקדמיה הצבאית המשולבת בסרגוסה, שם למדו הצוערים את הלקחים האלימים ממלחמת הגרילה במרוקו.

עם נפילת המונרכיה בשנת 1931 פרנקו היה אמביוולנטי ביחסו אל הרפובליקה החדשה, היא הרפובליקה הספרדית השנייה. נטיית ליבו הייתה כנגד הרפובליקה, אך לא רצה לסכן את הקריירה שלו בהתנגדות גלויה. השלטון החדש סגר את האקדמיה בסרגוסה, והציב את פרנקו בתחילה בלה קורוניה ולאחר מכן באיים הבלאריים על מנת לבודדו מעוד מתנגדים פוטנציאליים לרפובליקה החדשה.

כשלונה של הרפובליקה בהצדקת התקוות שתלה בה הציבור, והחלוקה הפנימית בין מפלגות השמאל השונות, גרמה לעליית מפלגה ימנית חזקה לשלטון ב-1933. כאשר הכורים באסטוריאס החלו במרד גלוי כעבור כשנה, היה זה פרנקו שהבטיח שחיילים קולוניאליים ימחצו את המרד. החיילים הפעילו אותן טקטיקות ברוטליות שהופעלו כנגד מורדי עבד אל כרים. לאחר דיכוי המרד באסטוריאס, מונה פרנקו למפקד הצבא הספרדי.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1936 זכתה קואליציה של מפלגות השמאל. באותו זמן היה פרנקו מוצב באיים הקנריים. פרנקו לא זמם באופן פעיל להפיל את הרפובליקה, אך עם תחילת ההתקוממות הצבאית הוא טס למרוקו וקיבל שם פיקוד על הצבא הקולוניאלי (כולל הלגיון והחיילים הסדירים), אשר התמרד והשתלט על הפרוקטורט הספרדי במרוקו.

בספרד עצמה הצליחו השלטונות לדכא את המרידה הצבאית ברבות מהערים הגדולות, והמצב הדרדר לכדי מלחמת אזרחים. עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1936, הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" של הצבא הלאומני, בדרגת רב אלוף, וב-1 באוקטובר 1936, הכריז על עצמו כראש המדינה הספרדית. הוא הצליח לאחד את "הפלנחה" - המפלגה הפאשיסטית אשר הייתה מזוהה עם מוסוליני והיטלר - עם המפלגה הקרליסטית המלוכנית, השמרנית מתונה. צבאו נתמך ב"לגיון הקונדור" שנשלח מגרמניה הנאצית, ובקורפוס המתנדבים שנשלח מאיטליה הפשיסטית. פורטוגל, תחת שלטון העריץ סלזר סייעה גם היא ללאומנים מתחילת הקרבות. המלחמה הסתיימה ב-1 באפריל 1939, לאחר כיבוש הבירה מדריד, אף על פי שהתנגדות ספוראדית בצורה של מלחמת גרילה עוד נמשכה למשך שנים עד לאמצע שנות הארבעים. פרנקו הפך לשליט ספרד, והמשיך בדיקטטורה זו עד למותו בשנת 1975.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

ספרד הייתה מפולגת והרוסה מבחינה כלכלית כתוצאה ממלחמת האזרחים. ממשלת פרנקו קידמה את ההבחנה בין "מנצחים" ו"מנוצחים". תומכי הרפובליקה הופלו ונרדפו גם שנים רבות אחרי תום המלחמה, ואלה שהיו במאסר לא שוחררו. כלכלת ספרד, שגם לפני המלחמה נמצאה בפיגור ביחס למערב אירופה, הייתה הרוסה לחלוטין, וחלק ניכר מהאוכלוסייה היה על סף רעב.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. פרנקו לא הצטרף למלחמה לצד מדינות הציר, על-אף הקירבה האידאולוגית שבין הפלנחה, יסוד מרכזי במשטר פרנקו אז, לאיטליה הפאשיסטית ולגרמניה הנאצית, שסייעו לניצחונו במלחמת האזרחים. הוא ניצל את הנסיבות כדי לקדם שלושה יעדים - תחילת שיקומה הכלכלי של ספרד, ייצוב המשטר והשגת לגיטימציה בינלאומית. לאורך המלחמה תמרן פרנקו בעורמה בין שני הצדדים. ספרד סחרה עם כל המדינות המעורבות, ייצרה עבור גרמניה מדים וציוד צבאי, קיבלה מלוות ואספקת דלק מארצות הברית, וקיבלה הכנסה משמעותית מייצוא טונגסטן, מתכת שהייתה חיונית לתעשיית המטוסים, ומקורותיה באסיה אבדו לבעלות הברית כשנפלו לידי יפן. לאחר נפילת צרפת במאי 1940 נראה ניצחונה של גרמניה ודאי, ופרנקו התקרב להצטרפות למלחמה. הוא הכריז רשמית על מעבר מנייטרליות ל"אי-לוחמה", ונפגש עם היטלר בצרפת, כדי לדון בהצטרפות ספרד למלחמה. חשיבותה של ספרד בשלב זה של המלחמה גברה, בגלל מיקומה שאיפשר מתקפה על גיברלטר וניתוק הכוחות הבריטיים בים תיכון. ואולם, כתמורה להצטרפותו העלה פרנקו דרישות טריטוריאליות רבות (גיברלטר, מרוקו הצרפתית, אוראן, השפעה נרחבת במפרץ גינאה ועוד) וכן תביעה לאספקה ומזון מגרמניה, שגם בתחומיה שרר מחסור והונהג קיצוב. תביעות אלה נראו להיטלר כמוגזמות. המשא ומתן המתיש - פרנקו הצטיין בניהול משא ומתן עיקש - הסתיים בהכרזות מעורפלות וללא הסכם. כן הייתה מחלוקת בדבר הזכויות הגרמניות במכרות בספרד. ישנם היסטוריונים הסבורים כי פרנקו העלה דרישות אלו בכוונה כי ידע שהיטלר לא יקבלן, על מנת להישאר מחוץ למלחמה, מכיוון שידע שמצבו של צבאו גרוע.

פרנקו המשיך לדחות את הלחצים מהיטלר (בין היתר בזכות ירידת עניינו של היטלר בזירת הים התיכון, לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941). ב-1943 הכריז על חזרה לנייטרליות גמורה, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיוויזיה הכחולה" להלחם לצד הגרמנים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. כן נשלחו לגרמניה 15,000 פועלים ספרדים. עזרה נוספת לגרמניה הייתה מתן אספקה לספינות גרמניות.

[עריכה] ספרד תחת שלטון פרנקו

[עריכה] יחסי חוץ

עם תום המלחמה סבלה ספרד את התוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. צרפת ובריטניה נשלטו כעת בידי מפלגות שמאל, שתמכו ברפובליקה במלחמת האזרחים וקיוו שהפרנקואיזם יסולק כדרך שסולקו הפאשיזם והנאציזם. תומכי הרפובליקה ניהלו מסע הסברתי נגד משטר פרנקו, בתקווה לבודדו. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, ארצות הברית חתמה על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד, בביקור הנשיא דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי מתקדם יחסית. בהדרגה נחלצה ספרד חלקית מן הבידוד הבינלאומי, ובין היתר התקבלה לאו"ם בשנת 1955. עם זאת, הקהילייה האירופית שהחלה להתגבש בשנות החמישים הסתייגה ממשטר פרנקו והתרחקה ממנו, ופרנקו לא הצליח גם להגשים את תקוותו להכניס את ספרד לנאט"ו. דרך נוספת להיחלץ מן הבידוד, נוסף על השותפות עם ארצות הברית, הייתה התקרבות נמרצת לעולם הערבי, שבעטייה לא הכיר משטר פרנקו בישראל. כמו כן התקרבה ספרד למשטרים ימניים בדרום אמריקה.

[עריכה] פוליטיקה ואידאולוגיה

בניגוד לרודנים כמוסוליני והיטלר, פרנקו לא היה אידאולוג מובהק. עמדותיו היו שמרניות ומסורתיות, והוא היה נכון לכל תמרון, הן במדיניות הפנים והן (כפי שהוכח במלחמת העולם) במדיניות החוץ, כדי להבטיח את שרידותו. משטרו הושתת על תמיכתם של גורמים שונים:

• הצבא, שהיה מקור התמיכה הראשוני שלו. רבים משרי הממשלה מונו מקרב מפקדי הצבא.
• הפלנחֶה, שדגלה באידאולוגיה פאשיסטית ובמשטר כלכלי קורפורטיבי.
• הכנסייה הקתולית, ובפרט מסדר אופוס דאי, שפעל במרץ בתחומי החינוך והחברה ושמקרבו באו שרים בכירים רבים. הכנסייה לא הייתה מקשה אחת. בין אנשיה, בעיקר בדרגים הנמוכים ובפרובינציות הבסקיות, היו גם כמה מן המתנגדים האמיצים ביותר למשטר.
• המונרכיסטים, שהתפלגו בעצמם לסיעות שונות, לפי זהות המועמד לכתר המועדף עליהם.

מפלגתו, השלטת כמפלגה יחידה, "המובימיינטו" (התנועה), הייתה כה הטרוגנית שקשה היה לקרוא לה מפלגה, וודאי שלא הייתה בה את אחדות הדעים שהייתה לאחיותיה, המפלגה הפשיסטית באיטליה והמפלגה הנאצית בגרמניה.

מגמתו של פרנקו לאורך השנים הייתה לפחת בכוחה של הפלנגה, ולהסתמך יותר ויותר על טכנוקרטים מן האופוס דאי, שעלה בידם לקדם את כלכלת המדינה. מגמה זו התבטאה בפיחות הדרגתי בכוחם של הסינדיקטים הקורפורטיבים (ארגונים שישבו בהם יחד נציגי הפועלים והמעסיקים, הממונים על ידי המדינה, לפי המשנה הפאשיסטית). עם זאת, הפלנגה נשלפה בשעת הצורך, למשל כדי לארגן עצרות המונים בתמיכה במהלך זה או אחר.

[עריכה] דיכוי פנימי

בימי שלטונו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים (לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל דמוקרטים והלאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלאנים). כמו כן, חשש פרנקו מקשר כנגדו מצד הבונים החופשיים. חשש זה תואר כ"אובססיבי" על ידי כמה ממתנגדיו.

שביתות דוכאו על ידי פרנקו ביד קשה. בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, "גוורדיה סיביל", כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו, לצד מנגנונים אחרים כמו המשטרה החמושה ("פוליסיה ארמדה"). הצבא, שבשנים הראשונות לאחר מלחמת האזרחים היה זרוע דיכוי עיקרית, נהפך בהדרגה לגוף מקצועי ולא פוליטי.

עם השנים ניכרה התמתנות מצדו של המשטר, אשר המצב הכלכלי המשתפר בהתמדה (למעט תקופות מיתון קצרות) והלגיטימציה הבינלאומית הגדלה העצימו את ביטחונו העצמי, והתחזקו בו היסודות שאינם פאשיסטים. ועדי עובדים הורשו לפעול, אם כי לא באופן רשמי. הצנזורה הייתה חריפה פחות, וכן הותר מעט הרסן על השימוש בשפות אזוריות - בסקית, קטלאנית (ולנסיינית) וגליסית. מגמה זו של יתר פתיחות לא הייתה חד-כיוונית, ובתקופות מסוימות התהדקה הרצועה.

בזיכרון העם שמורים יומני הקולנוע משנות שלטונו, בשחור לבן, המראים את "פאקו" (כינויו העממי) חונך אתר נופש, או דג דגי ענק מעל סיפון היאכטה שלו בזמן החופשה.

ציטטה מפורסמת שלו היא: "שלטוננו מיוסד על כידונים ועל דם, ולא על בחירות צבועות".

[עריכה] יחסו למונרכיה

אף על פי שהיה מונרכיסט, לא רצה פרנקו להכריז על עצמו כמלך, אלא העדיף להשאיר את כס המלכות ריק, כשהוא ממלא את מקום המלך בפועל. הוא לבש מדים של קפיטן-גנרל, דרגה שהייתה שמורה בדרך כלל למלך, גר בארמון הפארדו, והשתמש בזכות המלך להלך מתחת לחופה שנישאה מעליו. למעשה אף על פי שתאריו הרשמיים היו ראש המדינה וגנרליסימו של הכוחות המזוינים, היה תארו האישי "ברצון האל, בחיר האל (קאודיו) לספרד ומסע הצלב" (Por la gracia de Dios, Caudillo de Espana y de la cruzada) "ברצון האל" הוא מונח משפטי הנשמר בדרך לתיאור סמכותו של המלך.

בשנת 1947 הכריז פרנקו על ספרד כמונרכיה, אך באופן טיפוסי לא הכריז מיהו המלך. בשנת 1969 הכריז על הנסיך חואן קרלוס לבית בורבון כ"נסיך ספרד" וכיורשו בראשות המדינה. הדבר בא בהפתעה לטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס הוגו, כמו גם לאביו של חואן קרלוס, דון חואן דה בורבון, נסיך ברצלונה, אשר היה בעל זכות קודמת לתואר מבחינה טכנית, ושהה בגלות בפורטוגל. חואן קרלוס התחנך בספרד, בפיקוחו הצמוד של פרנקו. נכדתו של פרנקו נישאה לצאצא אחר של המשפחה המלכותית, אלפונסו דוכס אנז'ו, וכך נסלל פתח אפשרי להכרזה על יורש עצר שיהיה גם צאצא של פרנקו - אפשרות שהיה בה כדי לאיים על חואן קרלוס לבל יסטה מהתלם.

[עריכה] משפחתו וחייו הפרטיים

פרנקו נישא באוקטובר 1923 לכרמן פולו, בת למשפחת אצולה. הנישואים נדחו מספר פעמים עקב חובותיו הצבאיות. לזוג הייתה בת אחת, שנקראה אף היא כרמן.

[עריכה] אחרית דבר

בשנת 1973 ויתר פרנקו על תפקיד ראש הממשלה, אך השאיר בידיו את התואר ראש המדינה ואת הפיקוד על הכוחות המזוינים. בריאותו (הוא היה כבן 80, וחולה פרקינסון) הדרדרה, ואי-שקט החל להתעורר במדינה. בכירי המשטר החלו להקים מסגרות פוליטיות כדי להיערך ליום שאחרי מות פרנקו, וגופים קיצוניים משמאל ומימין החלו להפעיל אלימות ברחובות, כשבולטת ביניהם המחתרת הבאסקית השמאלית אטה (ETA) שאף התנקשה בחיי ראש הממשלה לואיס קאררו בלאנקו.

באוקטובר 1975 לקה פרנקו בהתקף לב. הוא הוחזק בחיים תחת פיקוח רפואי, עבר שורת ניתוחים ונפטר ב-20 בנובמבר 1975, באותו היום שבו נפטר חוסה אנטוניו פרימו-דה-ריברה, מייסד הפלנגות, שהיה כעין קדוש חילוני של המשטר הפרנקואיסטי. יש חשד כי רופאיו שמרו אותו בחיים באמצעים מלאכותיים עד לאותו תאריך סמלי. פרנקו נקבר בפנתיאון שבנה לעצמו בעודו בחיים. יורשו הוא המלך חואן קרלוס.

מאז מותו הוחלפו שמות רוב הכיכרות והרחובות שנקראו על שמו בערי ספרד. בימי שלטונו לא הייתה עיר ספרדית שלא הייתה בה "כיכר הגנרליסימו".

[עריכה] לקריאה נוספת

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרנסיסקו פרנקו

• שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1990