גני ארמון ורסאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארמון וגני ורסאי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Chateau de versailles16bis.jpg
מדינה Flag of France.svg צרפת
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 1, 2, 6
Versailles Gardens Map Meyers.jpg
Versailles Tapis vert (1).jpg
תוכנית ארמון ורסאי וגני הארמון, מעשי ידי אבה דלאגריב הגאוגרף של העיר פריז משנת 1746.

גני ארמון ורסאיצרפתית: Jardins de Versailles) הם גנים המשתרעים בשטח שהיה פעם חלק מ"האזור המלכותי של ורסאי" (בצרפתית: Domaine royale de Versailles). הגנים ממוקמים מערבית לארמון, בשטח העולה על 8 קמ"ר.

מרבית שטחי הגן בנויים בצורה של גן צרפתי קלאסי, אשר תוכנן על ידי אדריכל הגנים אנדרה לה נוטרה. מסביב לגנים הפורמליים משתרעים יערות המפרידים בין הגנים לעיר ורסאי במזרח, ולאזור שסני מצפון מזרח.

כיום הגנים מהווים חלק מ"האזור הלאומי של ורסאי והטריאנון" (le domaine national de Versailles et de Trianon) - רשות ממשלתית אוטונומית הפועלת במסגרת משרד התרבות הצרפתי. גני ורסאי והארמון הם אחד האתרים המתויירים ביותר בצרפת - למעלה מ-6 מיליון תיירים מבקרים בהם מדי שנה.

הגנים מעוטרים מבנים ופסלים רבים שנבנו במהלך השנים, ומושקים במערכות הידראוליות מתוחכמות.

בשנת 1979 הכריז ארגון אונסק"ו כי הגנים (יחד עם ארמון ורסאי) מהווים אתר מורשת עולמי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת לואי ה-13[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1632 רכש לואי השלושה עשר את שטחי הגנים מז'אן פרנסואה דה גונדי, ומערבית לטירה נשתלו הגנים הראשונים - גנים צרפתיים פורמליים. הגנים תוכננו על ידי קלוד מולה (Claude Mollet) והילייר מאסון (Hilaire Masson). הגנים נותרו בלא שינוי עד הרחבתם במצוות לואי הארבעה עשר כ-30 שנים לאחר מכן.

תקופת לואי ה-14[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1661 הורה לואי הארבעה עשר לאדריכל לואי לה וו, לצייר שארל לה ברון ולאדריכל הגנים אנדרה לה נוטרה להרחיב את הארמון ואת גניו. ההרחבה בוצעה בשני שלבים:

שלב ההרחבה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1662 בוצעו שיפוצים מועטים בטירה, והגנים הורחבו בצורה משמעותית. בין היתר נבנו האורנז'רי (חממת התפוזים והגרוטו של תטיס (Grotte de Thétys).

האורנז'רי תוכננה על ידי לואי לה וו ומוקמה דרומית לארמון (במטרה שמבני הארמון לא יצלו על מבני החממה), תוך ניצול מבנה פני השטח והמורד של הגבעה, הנוטה לכיוון דרום.

הגרוטו של תטיס (הנִקבה של תטיס) מוקמה צפונית לארמון, והפכה לאחד מסמליו.

עבודות ההרחבה הושלמו בשנת 1664 ונחנכו באירועים חגיגיים (fête galante) שנקראו "התענוגות של האי הקסום" (Les Plaisirs de l’Île Enchantée). החגיגות נמשכו כשבוע ימים, ובמהלכם התברר כי אין די חדרי שינה בארמון (חלק מהאורחים ישנו במרכבותיהם). בעקבות החגיגות החליט לואי ה-14 על הרחבת הארמון.

שלב ההרחבה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1664 - 1668 הורחבו גני הארמון והארמון עצמו. התמה העיקרית של המבנים והגנים הייתה התמה של האל אפולו מהמיתולוגיה היוונית, תוך השוואה של המלך לואי ה-14 לאל אפולו. לואי לה וו הרחיב את מבנה הארמון תוך בניית חדרים חדשים למלך ולמלכה, וחזית חדשה הפונה לגנים. התמה השלטת ששולבה בגנים ומבנים הם התמה של השמש - המסמלת את האל אפולו. צורת "שמש" שולבה במבנים ובגנים.

בתקופה זו הושלמה הקמת הגרוטו של תטיס, וכן מזרקת לאטון ומזרקת אפולו:

  • הגרוטו של תטיס - נבנתה בין השנים 1664 - 1670 ועוטרה בפסלים מעשה ידי ז'יל גרין (Gilles Guérin), פרנסואה גירארדון (François Girardon), תומא רגנודין (Thomas Regnaudin), ז'ספאר מארסי (Gaspard Marsy) ובלתזאר מארסי (Balthazar Marsy). הגרוטו נבנתה על בסיס המיתוס מהמיתולוגיה היוונית על הנקבה בה נח אפולו בשעות הלילה, לאחר שרכב במרכבתו עם השמש במהלך היום. המבנה ניצב צפונית לארמון. פנים המבנה עוטר בצדפים על מנת לדמות נקבה תת-ימית, ובמרכז המבנה עמדה קבוצת פסלים מעשה ידי ז'ספאר ובלתזאר מראסי המתארת את הנראידות ואת אפולו. קבוצת פסלים נוספת מתארת את סוסיו של אפולו ואת תטיס המטפלת בהן. מבנה הנקבה היווה חלק ממערכת ההשקיה של הגן - גג המבנה שימש למעשה כמאגר מים אליו הוזרמו מים באמצעות משאבות מבריכת השאטו דה קלאגני. גובהו של מאגר זה איפשר הזרמת המים באמצעות כוח המשיכה למזרקות גני ורסי.
הגרוטו של תטיס
חזית הגרוטו בשנת 1672 Grotte de Thétys-chevaux à gauche.jpg Grotte de Thétys-groupe centrale.jpg
“חזית הגרוטו של תטיס”, מעשה ידי ז'אן לה פוטרה 1672 “שני טריטונים מטפלים בסוסיו של אפולו” , פסלים מעשה ידי ז'יל גרין, שנת 1670 לערך נימפות מטפלות באפולו” פסלים מעשה ידי פרנסואה ז'ירארדון וותומא רגנודין, שנת 1670 לערך
Grotte de Thétys-chevaux à droit.jpg Grotte de Téthys-intérieur.jpg
“שני טריטונים מטפלים בסוסיו של אפולו”, פסלים מעשה ידי האחים ז'ספאר מארסי ובלתזאר מארסי, שנת 1670 לערך “פנים הנקבה", מעשה ידי ז'אן לה פוטרה 1676
  • מזרקת לאטון (Bassin de Latone) היא מזרקה הממוקמת על ציר מזרח-מערב של הארמון, מערבית לארמון. המזרקה תוכננה על ידי אנדרה לה נוטרה והפסלים שבה הם מעשה ידי האחים ז'ספאר מארסי ובלתזאר מארסי. המזרקה הוקמה בין השנים 1668 - 1670 ומתארת עלילה המופיעה במתמורפוזות של אובידוס - לאטונה וילדיה אפולו ודיאנה מגיעים לאגם; תושבי הסביבה, הליקיאנים מסרבים לתת להם לשתות מהאגם וזורקים עליהם בוץ וזאוס הופך את הליקיאנים לצפרדעים. מזרקה זו נועדה להזכיר ניסיון מרידה שאירעה בראשית שלטונו של לואי ה-14, שכונו "פרונד" - מילה שמשמעה "מקלעת" (ומאזכרת את זריקת הבוץ בעלילה). עונשם של זורקי הבוץ מקביל לניצחונו של לואי ה-14 על המוקדים.
Fontaine de Latone-1678.jpg Bassin d'Apollon de Versailles.jpg
“מזרקת לאטון, 1678” תחריט מעשה ידי ז'אן לה פוטרה, 1678 “מזרקת אפולון” תחריט מעשה ידי לואי דה שסטילון, 1683
  • מזרקת אפולון (Bassin d’Apollon) היא מזרקה הממוקמת על ציר מזרח- מערב של הארמון. המזרקה נבנתה בין השנים 1668 - 1671. במרכז המזרקה פסל המייצג את מרכבתו וסוסיו של אפולו העפים דרך השמים. המזרקה ניצבת במרכז הגן, מפרידה בין חזית הגן הפונה לארמון ("הגן הקטן" - "Petit Parc") לבין "התעלה הגדולה", ומציגה את התמה המרכזית של הגן.
  • התעלה הגדולה (Grand Canal) היא תעלת מים שאורכה 1,500 מטרים, רוחבה 62 מטרים והיא ניצבת על ציר מזרח-מערב של הארמון, מערבית למזרקת אפולו. התעלה שימשה כאתר למסיבות שיט. בשנת 1674 הורה לואי ה-14 על הקמת אתר בשם "ונציה הקטנה" (Petite Venise) במרכז התעלה הגדולה (מקום המפגש בין התעלה הגדולה לבין התעלה הצפונית-דרומית) ובאתר נערכו מסיבות בסגנון ונציאני, בהן השיטו גונדולות בתעלה. נוסף על היותה תעלת נוי, שימשה התעלה חלק ממערכת הניקוז של הגנים, בהיותה ממוקמת בנקודה הנמוכה ביותר בגנים. מי ההשקיה של הגנים ומי הנגר העילי זרמו על התעלה ונשאבו ממנה אל המאגר הנמצא בראש הגרוטו של תטיס באמצעות משאבות שהופעלו על ידי טחנת רוח ומשאבות שהופעלו על ידי סוסים.
Grand Canal de Versailles.jpg Parterre d'Eau-1674.jpg
“מבט על התעלה הגדולה” תחריט מעשה ידי ניקולה פרל, 1680 “מבט על ארמון ורסי מטרסת פרטר ד'או” אנדרה לה נוטרה, שארל לה ברון, ולואי לה וו, שנת 1674 לערך
  • טרסת פרטר ד'או (טרסת מרפסת המים - Parterre d’Eau) היא טרסה הממוקמת מעל מזרקת לטונה. טרסה זו היא הכניסה הרשמית על הגנים מכיוון הארמון, ומקשרת בין עיצוב דירות השרד המלכותיות שבארמון לבין עיצוב הגנים.
  • מקבצי העציםבוסקטים-Bosquets) שהוקמו בגנים במהלך ההרחבה השנייה עוצבו על ידי אנדרה לה נוטרה. בתקופה זו הוקמו בגנים עשרה מקבצי עצים (בוסקטים):
    • חורשת המארה (Bosquet du Marais) בשנת 1670;
    • חורשת תיאטרון המים (Bosquet du Théâtre d’Eau), חורשת האי המלכותי (Île du Roi), חורשת מראה המים (Miroir d’Eau) , חורשת Salle des Festins, וחורשת שלוש המזרקות (Bosquet des Trois Fontaines) בשנת 1671;
    • חורשת הלבירינת (Labyrinthe) וחורשת שער הניצחון (Bosquet de l’Arc de Triomphe) בשנת 1672;
    • חורשת הכיפות (Bosquet des Dômes) וה-Bosquet de l’Encélade בשנת 1675;
    • חורשת המעיינות (Bosquet des Sources) בשנת 1678.
  • מזרקת ספין (Bassin des Sapins) הוקמה בשנת 1676 צפונית לארמון. בשנת 1688 הוצבו במזרקה פסלים של שלושה ילדים. לימים שונתה המזרקה והפכה ל"מזרקת נפטון" של ימינו - Bassin de Neptune).
  • הבריכה השווייצרית (Pièce d’Eau des Suisses) הנקראת על שם המשמר השווייצרי אשר השתתף בבנייתה, היא הבריכה השנייה בגודלה במתחם הגנים (אחרי התעלה הגדולה). הבריכה הוקמה בשנת 1678 באזור של ביצות הסמוך לארמון, ונועדה להיות מאגר מים של הארמון, וכן סיפקה מים למזרקות הגנים.

שלב ההרחבה השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרקת לטונה. ברקע - התעלה הגדולה.
האורנז'רי, והבריכה השווייצרית.
ה"ביתן הצרפתי" (Pavillon français) בתכנונו של אנז'ה-ז'אק גאבריאל, 1749-50

שלב הרחבה זה החל בשנת 1680 עת הוקמה המדשאה (Tapis Vert) בין מזרקת לטונה לבין מזרקת אפולו. בשנת 1674 נהרס האורנז'רי שבנה לה וו ובמקומו נבנתה במסגרת ההרחבה אורנז'רי גדול יותר בתכנונו של ז'ול ארדואין-מאנסאר (Jules Hardouin-Mansart). בנוסף, במסגרת ההרחבה נבנו הטרסות בדרום הגנים וגרם המדרגות שוהביל אליהם (ה-Escaliers des Cent Marches).

במסגרת הרחבת הארמון ובניית האגף הצפוני שלו (ה-Aile des Nobles) בין השנים 1685 - 1686, נהרס הגרוטו של תטיס, על מנת לפנות מקום למבנה, ומאגר מים חדש נבנה צפונית לאגף החדש.

בין השנים 1686 - 1687 נבנתה מחדש מזרקת לאטונה על פי תוכניות של ארדואין-מאנסאר.

כמו כן, במסגרת הרחבה זו, שופצו שלושה מהבוסקטים של הגן, והוקם בוסקט חדש, "גלריית העתיקות" (ה-Galerie des Antiques) בשנת 1680 במיקום בו עמדה קודם לכן "גלריית המים". בשנת 1681 הוקם בוסקט "סלון הנשפים" (ה-Salle de Bal), שהקמתו הסתיימה בשנת 1685 והוא נחנך בנפש רחב ידיים שערך לואי, דופן צרפת.

בין השנים 1684 - 1685 נבנתה אכסדרת העמודים בתכנונו של ארדואין-מאנסר, במקום בו עמדה קודם לכן "בוסקט המעיינות" של לה נוטרה. חורשה זו כללה 32 קשתות ו-28 מזרקות.

שלב ההרחבה הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשיים כלכליים שנגרמו בשל השתתפות צרפת במלחמת תשע השנים ובמלחמת הירושה הספרדית גרמו להפסקת עבודות הבנייה בגנים עד שנת 1704. בין השנים 1704 - 1709 שופצו הבוסקטים ושונו שמותיהם.

תקופת לואי ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו של לואי ה-14, בשנת 1715, עזבה חצר המלוכה את ורסאי ועבודות השיפורים וההרחבות הופסקו. בשנת 1722 שב לואי החמישה עשר לורסאי עם חצרו. בתקופת שלטונו שופצה בריכת נפטון והוקמו בשנת 1750 במקום בו ניצב כיום כפר המלכה גנים בוטאניים (les jardins Botaniques). בשנת 1761 הורה לואי ה-15 על הקמת הטריאנון הקטן בסמוך לגנים הבוטניים, על מנת לאפשר למלך לבלות בקרבת הגנים. בהיותו בארמון זה נפטר המלך ב-10 במאי 1774.

תקופת לואי ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתו לשלטון של לואי השישה עשר, עברו הגנים שיפוץ ניכר שכלל שתילה מחדש של הגנים שנערכה בין השנים 1774 - 1775. כל העצים והשיחים מתקופת לואי ה-14 נעקרו, במטרה להפוך את הגנים הצרפתיים הרשמיים של לה נוטרה וארדואין-מאנסאר לגנים אנגליים פחות פורמליים. שינוי זה לא צלח, בעיקר בשל המבנה הטופוגרפי של הגנים, ולכן הוחלט להשיב את הגנים לצורתם הצרפתית הפורמלית. יחד עם זאת, ועל מנת לחסוך בעלויות הגינון הוחלט להחליף חלק מהחורשות המועצבות (הבוסקטים) בעצי ערמונים ולימונית. בתקופה זו נבנה הגרוטו של מרחצאות אפולו (Grotte des Bains d’Apollon) - נקבה הממוקמת בחורשה בסגנון אנגלי שתוכננה על ידי האדריכל אובר רובר (Hubert Robert). בגרוטו זה הוצבו הפסלים שהועברו מהגרוטו של תטיס.

תקופת המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1792, במהלך המהפכה הצרפתית, בהוראת המועצה הלאומית נעקרו חלק מעצי הגנים. מחשש להרס הגנים פנה לואי קלוד מארי רישאר - מנהל הגנים הבוטניים של פריז לממשלה המהפכנית וקרא לשימור גני ורסאי כנעס לאומי. רישאר הצליח למנוע הרס נוסף של הגנים בכך שהציע שבערוגות הפארק הקטן (הסמוך לארמון) ישתלו ירקות, ובפארק הגדול ישתלו עצי פרי. תוכניות אלה לא בוצעו, אולם הגנים נפתחו לציבור, ותעוד התקופה מתאר את תושבי הסביבה מכבסים בגדיהם בתעלה הגדולה ובמזרקות, ותולים את הכביסה לייבוש על הפסלים והשיחים.

תקופת נפוליאון הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרבית תקופת כהונתו של נפוליאון בונפרטה לא נעשו שינויים בגנים, למעט שתילה מחודשת של העצים בחורש שער הניצחון ובחורש שלושת המעיינות, בהם, עקב מות העצים ושחיקת הקרקע נדרשה שתילה מחודשת. השינוי המרכזי היחיד בתקופה זו בארמון היה התקנתם של מספר חדרים בארמון לשימוש רעייתו של בונפרטה, הקיסרית מארי לואיז, דוכסית פרמה.

תקופת השבת שושלת בורבון (הרסטורציה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השבת שושלת בורבון בשנת 1814 עברו הגנים שיפוץ נרחב. בשנת 1817 הורה המלך לואי ה-18 על הפיכת אי המלך (Île du roi) ואזור מראת המים (Miroir d’Eau) של הגנים לגן בסגנון האנגלי שנקרא "גן המלך" (Jardin du roi).

תקופת האימפריה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלכותו של לואי פיליפ הפך הארמון למוזיאון כל הניצחונות של צרפת שנחנך ב-10 במאי 1837. גני הארמון נותרו ללא שינוי, למעט שיפוץ קל שנערך לקראת ביקור המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט בשנת 1855.

פייר דה נולהאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו של פייר דה נולהאק כמנהל המוזיאון הביא לשינוי משמעותי ביחס למוזיאון ולגנים. נולהאק יזם תוכנית לשיקום הגנים והמבנה - אשר מיושמת גם בימים אלה, ובמסגרתה משוחזרים הגנים ונשמרים במצבם כפי שהיו בשיאם.

נטיעה מחודשת של הגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטיעות חוזרות ונשנות הן דבר מקובל בגנים המתקיימים לאורך עשרות ומאות שנים. גני ורסאי עברו חמש נטיעות מחודשות כלליות שנעשו הן מטעמים פרקטיים והן מטעמים אסתטיים:

  • בחורף 1774 - 1775 הורה המלך לואי ה-16 על נטיעה מחדש של הגנים בשל העובדה שחלק ניכר מהעצים היו נגועים במחלות או גדלו פרא. שיקול נוסף בנטיעה מחדש היה הרצון להחליף את הגנים הפורמיים הצרפתיים בגנים פחות פורמליים (שאותם זול יותר לתחזק), בהתאם לאופנה החדשה.
  • בשנת 1860 הוחלט להשיב את הגנים הצרפתיים הפורמליים ואלה ניטעו מחדש בהוראת לואי ה-16.
  • בשנת 1870 נפגעו הגנים בסופה קשה שהביאה לכך שנדרשה נטיעה מחודשת של הגנים (זו בוצעה רק בשנת 1883).
  • בשנת 1990 ובשנת 1999 פגעו סופות קשות בגנים - סופות אלה הביאו לנפילתם של למעלה מ-1000 עצים ונדרשה נטיעה מחדש של הגנים (שהסתיימה בשנת 2004).

השקיית הגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנים שהוקמו בתקופת לואי ה-13 הושקו במי המעיינות המקומיים. הרחבת הגנים בתקופת לואי ה-14 דרשה בניית מערכת השקיה חדשה, שבמסגרתה נבנה מערכת המזרקות הראשונה שבגנים.

מערכת המים שהוקמה כללה שאיבת המים ממעיינות סמוכים (העיקרי בהם הוא מאגם קלאני (Clagny)). מים אלה הוזרמו למאגר מים שעמד בראש הגרוטו של תטיס וממנו, בכוח המשיכה הוזרמו המים למזרקות הגנים.

בשנת 1664 הביאה הרחבת הגנים לצורך בהרחבת מערכת המים. בשנה זו תכנן לואי לה וו את ה"פומפה" (La Pompe) - מגדל מים שנבנה צפונית לארמון. מגדל זה קיבל את מימיו מאגם קלאני. המים נשאבו באמצעות טחנת רוח ובאמצעות משאבות המופעלות על ידי סוסים. המגדל הכיל 600 מ"ק מים ליום, והקל על המחסור במי השקיה.

הקמת התעלה הגדולה בשנת 1671 איפשרה את מחזור מי הגנים. המים זרמו אל התעלה ונשאבו מחדש באמצעות טחנות רוח אל המאגר שבראש הגרוטו של תטיס.

פתרונות אלה לא הספיקו, ועקב המחסור במים ניתן היה להפעיל אך ורק את המזרקות הסמוכות לטירה. מזרקות נסתרות בגנים הופעלו רק בעת הצורך (כאשר בני משפחת המלוכה שהו באזורן). בשנת 1672 הפעיל ז'אן-בטיסט קולבר שיטה לפיה הגננים של הגן השתמשו במשרוקיות על מנת לסמן אחד לשני על התקרבות המלך או המלכה למזרקות הפנימיות על מנת להפעילן.

בשנת 1674 הוגדל מגדל המים וכונה "הפומפ הגדול" (La Grande Pompe). מגדל זה הכיל 3,000 מ"ק מים ליום - אולם הגדלה זו הביא לעתים לייבוש אגם קלאני.

בשל המחסור במים הוחלט על הטיית מימי נהר בייוורה (Bièvre) לגנים. הטיה זו נעשתה בין השנים 1667 - 1674 ובמסגרתה נסחר הנהר ונבנו חמש טחנות רוח על מנת להעלות את המים למאגרים שברמת סאטורי. מערכת זו איפשרה הבאת 72,000 מ"ק מים ליום לגנים.

על אף תוספת מים זו, בניית המזרקות לגנים והשקייתם דרשה מים נוספים ובשנת 1681 הוחלט על הבאת מים לארמון מנהר הסן תוך שימוש ב"מכונת מארלי", מערכת שהופעלה בשנת 1680 על מנת להשקות את גני סן ז'רמן. מערכת זו נבנתה בשנת 1681.

"מכונת מארלי" - איור מעשה ידי פייר דני מארטין, 1723.

על פי תכנונה, מכונת מארלי נועדה להביא את המים מהנהר תוך שימוש באמות מים. לצורך זה נדרשה העלאת המים לגובה של 100 מטרים מעל פני הנהר. סדרה של טחנות רוח נבנתה לאורך הנהר, ומערכת של 64 משאבות העלתה את המים למאגר שגובהו 48 מטרים מעל הנהר. מערכת נוספת של 79 משאבות העלתה את המים למאגר נוסף בגובה של 104 מטרים מעל הנהר, ומערכת נוספת של 78 משאבות העלתה את המים לאמת המים אשר הביא את המים לארמון ורסאי ולטירת מארלי.

המערכת הופעלה בשנת 1685, אולם בשל כשלים באמות ובמשאבות הצליחה המערכת להביא לגנים כמות של 3,200 מ"ק מים ביום - כמחצית מהכמות הצפויה, ובגנים, שקיבלו כמות כוללת של 12,800 מ"ק מים ליום, הופעלו המזרקות במחצית תפוקתם (מחצית לחץ המים המתוכנן). כאשר הופעלו כל המזרקות בגן נדרשה כמות מים של למעלה מ-10,000 מ"ק מים ליום.

על אף כישלונה, המערכת הפכה לאתר תיירות, והמשיכה בפעולתה עד שנת 1817 - אף שהיא צרכה יותר מים ליום מהעיר פריז כולה.

ניסיון נוסף לפתור את המחסור במים נעשה בשנת 1685. במסגרת תוכנית זו הוצע להטות את מימי נהר האור (Eure), הזורם 160 ק"מ דרומית לורסאי, בגובה של 26 מטרים מתחת למפלס המאגרים של הארמון. פרויקט הטיה זה דרש בנייה תעלה עבור הטיית הנהר, ואף הקמת תעלות משנה על מנת להביא חומרי בנייה לצורך הקמת אמות המים. בין 9,000 - 10,000 עובדים הועסקו בעבודות כפייה בשנת 1685, ובשנת 1686 הובאו 20,000 חיילים לבנות את התעלות. בעת פרוץ המלחמה בשנת 1686 כעשירית מחיילי צבא צרפת הועסקו בבנייה. פרוץ המלחמה הביא להפסקת העבודות, ואלה לא הושלמו. לו הושלם הפרויקט היה מביא לגנים 50,000 מ"ק מים ליום, והיה פותר את בעיות המים.

גם כיום חסרים מים להפעלת מזרקות הגנים. משאבות מודרניות מאפשרות שאיבה מהירה של המים מהתעלה הגדולה על מנת להזין את המזרקות. מערכת איסוף מי גשם מאפשר השבת מים שאובדים כתוצאה מאידוי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Flag of France
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בצרפת

מונומנטים רומיים ורומנסקים בארלארמון האפיפיורים, האסיפה האפסיקופלית והגשר באביניוןהמנזר הציסטריאני של פונטנההטירה והפארק בפונטנבלוגני וארמון ורסאי • האתרים הפרה-היסטוריים והמערות המקושטות בעמק וזר • הגבעה וכנסיית וזלההפארק הלאומי פירנאים (בשיתוף עם הפארק הלאומי אורדסה ומונטה פרדידו בספרד) • התיאטרון הרומי העתיק של אורנז' ושער הניצחון של אורנז'לה הבר • האתרים ההיסטוריים בליוןמון-סן-מישל והמפרץ • מגדלי הפעמונים של בלגיה וצרפת (בשיתוף עם בלגיה) • מנזר סן סאבן סיר גרטאמפמפרץ פורטו (קלנשה פיאנה, מפרץ ז'ירולטה, מאגר המים סקנדולה) • בורדו, נמל הירח • נאנסי: כיכר סטניסלה, כיכר קרייר וכיכר אליאנסמפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן ובסלין לה-בןדרך סנטיאגואזור השיפוט של סנט-אמיליוןעמק הלואר בין סולי-סיר-לואר ושאלון • פון דו גארפרובן, עיר ירידי ימי הביניים • פריז, גדות נהר הסןהעיר ההיסטורית המבוצרת של קרקסוןקתדרלת אמייןקתדרלת בורז'קתדרלת שארטרכנסיית סן רמי, ארמון טו וקתדרלת נוטרדאם דה ריימסשטרסבורג (גראנד איל) • תעלת מידיהלגונות בקלדוניה החדשהביצורי וובאןהעיר האפיסקופלית של אלביהפיטונים, הקרקסים הקרחוניים והסוללות בראוניוןבתי הכלונסאות הפרהיסטוריים בהרי האלפים (עם חמש מדינות אחרות) • הקוס והסוואן - נוף החקלאות והמרעה הים-תיכוניאגן המכרות בנור-פה דה קאלה