מטמורפוזות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר בגרסה האנגלית בעריכת ג'ורג' סנדיס, 1632

מטמורפוזותלטינית: Metamorphoseon - "שינוי צורה") הוא שיר אפי בן חמישה-עשר חלקים פרי עטו של המשורר הרומאי אובידיוס שנשלם בשנת 8 לספירה.

השיר מגולל רצף של קרוב למאתיים סיפורים מיתולוגיים, הנפתחים בבריאת העולם, ומגיעים עדי זמנו של אובידיוס ( המאה הראשונה לספירה). הקו המשותף לכל הסיפורים והמקשר ביניהם הוא גלגולי הצורה שעוברות הדמויות בסיפורים, ההופכות לצורות בעלי-חיים, צמחים או דוממים, ומכאן השם "מטמורפוזות". נושאים עיקריים נוספים בשיר הם האהבה וחוסר האונים של הפרט לנוכח הגורל שטמנו לו האלים בתעלוליהם. האגדות המופיעות בסיפור לקוחות רובן מהמיתולוגיה היוונית, אבל ניתן למצוא בו גם אגדות ממקור רומי, וממקורות נוספים אחרים, כגון המיתולוגיה הכנענית והמצרית והבבלית. לקראת סוף היצירה, העלילה עוברת מתחום המיתולוגיה לתחום ההיסטוריה, והיא מסתיימת עם סיפור האלהתו של יוליוס קיסר לאחר מותו, ובדברי שבח וחנופה ליורשו, אוגוסטוס קיסר. השיר כתוב בהכסמטר דאקטילי, המשקל האופייני ליצירות רבות בתקופה. על-מנת לשלב באופן רציף בין הסיפורים השונים המופיעים ביצירה, אובידיוס משתמש במגוון שיטות, ביניהן, שימוש בדמות משותפת לכמה סיפורים, שימוש בהקשר גאוגרפי או אסוציאטיבי למעבר לעלילה שונה, או שילוב סיפור בתוך סיפור.

היצירה היא המקור העיקרי להכרת רבים מהמיתוסים היווניים, ולמיתוסים מסוימים היא מהווה אף את המקור היחיד הידוע כיום. בין העלילות המפורסמות ביותר אשר המטמורפוזות מהווה את המקור העיקרי שלהן, ניתן למצוא את סיפור אהבתו של אפולו לדפנה, את סיפורם של נרקיסוס ואכו, וסיפור ירידתו לשאול של אורפאוס.

כתיבת היצירה החלה ברומא, אולם הופרעה עקב הגלייתו של אובידיוס לטומיס (כיום עיר הנמל קונסטנצה ברומניה) על ידי אוגוסטוס. לפי המסופר על ידי אובידיוס ביצירה אחרת, הקינות, עם קבלת הבשורה על הגלייתו השליך בייאוש את כתב-היד שבידו לאש, אך עותקים השתמרו בידי ידידיו, ובזכותם ניצלה היצירה. כחלק מעונש הגלות שהוטל עליו, נאסרה גם ההפצה הפומבית של יצירותיו, אבל למרות זאת היא זכתה להעתקים נוספים רבים ולפופולריות רבה. כיום השיר נחשב כיצירה השנייה בחשיבותה בשירה הרומית, לאחר האיניאדה, ויש הסוברים כי הוא עולה בחשיבותו אפילו עליה.

במאה ה-13, תורגמה היצירה ליוונית בידי נזיר ביזנטי בשם פלאנדוס. מאז ואילך שימשה היצירה מודל לכתיבה אפית והיא תורגמה לשפות רבות. לעברית תורגמו לראשונה חלקים מן היצירה בידי יהושע פרידמן בספר מבחר השירה הרומית (הוצאת בית הספר הראלי בחיפה, תשי"ב, 1952). היצירה בשלמותה תורגמה לעברית על ידי שלמה דיקמן ויצאה לאור בהוצאת מוסד ביאליק ב1965.

פרקי היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת הדורות של האדם (ספר ראשון), חיתוך עץ
  • ספר ראשון: היצירה נפתחת בתיאור בריאת העולם מהכאוס, המתוארת כמעשה ידיו של אל אחד ויחיד, בלתי-ידוע. מתוארת ירידת דורות האדם, מדור הזהב עד לדור הברזל, בדומה לתיאור אצל הסיודס, ומלחמתם של הגיגאנטים באלים. ליקאון מחליט לבחון את האלים על ידי כך שיקריב להם את בנו, וכעונש יופיטר הופך אותו לזאב. לאחר מכן מתואר סיפור דומה לסיפור המבול: האנושות נשמדת ושורדים רק דווקאליון ופירה, המחדשים את המין האנושי על ידי זריקת אבנים מאחורי גבם, שהופכות לבני אנוש. אפולו הורג את הפיתון ומייסד את אורקל בדלפי. רברבנותו על מעשה גבורתו חורה לארוס, והוא מעניש אותו באהבה נכזבת לדפנה, אשר על-מנת להימלט ממנו הופכת לעץ. גם יופיטר מתייסר באהבה כאשר הוא נאלץ להסתיר את אהבתו לאיו מעיניה של יונו, על ידי כך שהוא הופך אותה לפרה. יונו שמה את איו בדמות הפרה תחת השגחתו של ארגוס, מפלצת בעלת מאה עיניים. מרקוריוס הורג את ארגוס לאחר שהוא מרדים אותו באמצעות סיפור הפיכתה של סיאינכס לקני-סוף. יונו מעטרת את כנפי הטווס (סימלה) בעיני ארגוס. איו ממשיכה לנדוד ברחבי העולם בדמות פרה, עד שהיא מגיעה למצרים, שם היא חוזרת לדמותה האנושית ויולדת את בנה, אפפוס. הספר הראשון מסתיים עם פתיחת סיפורו של פאתון, חברו של אפפוס, היוצא לחפש את אביו, אל השמש.
  • ספר שני: הספר ממשיך בסיפורו של פאתון, המוצא את אביו, אל השמש, אשר מסכים מראש למלא את כל שיבקש, כהוכחה לכך שהוא אכן אביו. פאתון מבקש לרכוב בעצמו במרכבת השמש, בקשה שאביו מתנגד לה מאוד, אבל נאלץ למלא בהתאם להבטחתו. פאתון לא מסוגל לשמור על השליטה על מרכבת השמש, אשר מתקרבת יתר על המידה אל הארץ וגורמת לפריצת שריפות ולשריפת העולם. האדמה מתחננת אל יופיטר שיעצור אותו. על-מנת לעצרו, משלח בו יופיטר את ברקו, והוא נופל לארץ ומת. אחיותיו הקוברות אותו הופכות לערבות נחל, קיגנוס, קרובו, הופך לברבור. יופיטר מפתה את קליסטו, כשהוא מחופש בדמותה של דיאנה. יונו מגלה את המעשה וכנקמה על כך הופכת את קליסטו לדובה. בנה, ארקס, הצייד, מנסה להורגה. יופיטר מרומם אותה לרקיע והופך אותה למערכת הכוכבים הדובה הגדולה, ואת בנם ארקס למערכת הכוכבים הדובה הקטנה. העורב, שהיה לבן לפנים, הופך לשחור כעונש על מלשינותו, לאחר שהוא חושף בפני אפולו את דבר בגידתה של אהובתו קורוניס. קורוניס עצמה הופכת לזרזיר, ולאחר מכן מומתת מידי אפולו. את בנם המשותף, אסקלפיוס, הוא מוסר לכיירון הקנטאור שיגדל אותו. ביתו של כיירון, אוקירואה, שחוננה בכושר הנבואה, הופכת לסוסה. מרקוריוס גונב את עדרי הבקר של אפולו, הוא משביע את האיכר בטוס שלא יסגיר אותו, ולאחר שזה מפר את שבועתו, הוא הופך אותו לאבן. מרקוריוס חושק בהרסה, בתו של קקרופס, אבל אחותה, אגלוארוס, המושפעת על ידי הקנאה (מעשה אתנה), מונעת ממנו מלפגוש אותו, וכעונש הוא הופך אותה לפסל. יופיטר חושק באירופה, בתו של אגנור מלך צור, וחוטף אותה בדמות שור.
  • ספר שלישי: קדמוס, אחי אירופה, עוזב את צור במטרה לחפש אחריה. הוא מגיע לבויאוטיה, שם הוא הורג דרקון, בנו של מרס, וזורע את שיניו, מהן נובטים תושביה הראשונים של העיר תבי, אותה הוא מייסד. נכדו אקטאון רואה בטעות את האלה דיאנה במערומיה, כעונש היא הופכת אותו לצבי והוא נטרף בידי כלבי הציד שלו עצמו. סמלה, ביתו של קדמוס, שוכבת עם יופיטר. יונו, המקנאת, מפתה אותה לדרוש מיופיטר שיופיעו לפניה במלוא הדרו, והיא מתה כאשר יופיטר מופיע לפניה כחזיז ברק, אבל בנם המשותף, האל בכחוס, ניצל. על-מנת לפתור ויכוח בין יופיטר ליונו סביב השאלה הנאתו המינית של מי גדולה יותר, הזכר או הנקבה, נקרא טירסיאס לשמש כבורר, מאחר שחי הן כגבר והן כאשה. טירסאיס מכריע את הוויכוח לטובת יופיטר, יונו, כעונש, גוזלת ממנו את מאור עיניו, אבל יופיטר, מנגד, מעניק לו את כושר הנבואה. טירסאיס מנבא לאמו של נרקיסוס שיזכה לאריכות ימים רק "אם את עצמו לא ידע", אך היא אינה שמה לב לנבואתו. נרקיסוס מתאהב בבבואתו שבאגם, ודוחה את אהבתה של אכו. אכו הופכת להד, ונרקיסוס מת בייסורי אהבתו לעצמו. בכחוס, שבגר, חוזר לתבי כדי להשליט בה את פולחנו. פנתאוס, נכדו של קדמוס שכעת שולט בעיר, דוחה את בכחוס ומתנגד לפולחנו, וכעונש הוא נקרע לגזרים על ידי נשים אחוזות שגעון (אמו ואחיותיו) מפולחנו של בכחוס.
  • ספר רביעי: בנות מינאס גם הן מתנגדות לפולחנו של בכחוס, והן ממשיכות לעבוד בטוויה במקום לחגוג את חגו. על-מנת להפיג את השעמום הן מספרות זו לזו סיפורים בזמן המלאכה. הראשונה מספרת את סיפור אהבתם של פירמוס ותיסבה, השנייה מספרת על מעשה ניאופיהם של ונוס ומרס, הנחשף על ידי אל השמש, כנקמה ונוס גורמת לו להתאהב בלווקותואה, בתו של מלך פרס, ההופכת ללבונה. השלישית מספרת את סיפורה של הנימפה סאלמקיס, המתאהבת בהרמפרודיטוס ומתאחדת איתו לגוף אחד, דו-זוויגי. לאחר שהן מסיימות את סיפוריהם, הופכות בנות מינאס לעטלפים, כעונש על דחייתן את בכחוס. יונו ממשיכה להביא ייסורים על בני ביתו של קדמוס, ופוגעת הפעם בביתו השנייה, אינו. היא ממיטה שגעון על בעלה, אתמס, ההורג את בנה, ואינו עצמה, בייאוש, קופצת לים יחד עם בנה השני, שם הם הופכים לאלי-ים. קדמוס ואשתו, הרמוניה, שבורי-לב מהאסונות הרבים שנפלו על בני משפחתם, הופכים לצמד נחשים. אקריסיוס, דודנו המרוחק של בכחוס, גם הוא מתכחש לפולחנו. נכדו, פרסאוס, הורג את הורג את הגורגונה מדוזה, משתמש בראשה הכרות על-מנת להפוך את אטלס להר, ומציל את אנדרומדה מלועו המפלצת לה הוקרבה. הוא נושא אותה לאישה, ובמשתה החתונה מספר לאורחים כיצד הצליח לגבור על הגורגונה.
  • ספר חמישי: פיניאוס, דודה של אנדרומדה, אינו מרוצה מנישואיה לפרסאוס, הוא מתפרץ למשתה-החתונה ההופך למרחץ דמים, שמסתיים כשפרסאוס משתמש בראשה של מדוזה על-מנת להפוך את אויביו לאבנים. בצורה זהה הוא נוקם בפרויטוס, על שכבש את ארגוס מידי אקריסיוס, אבי סבו של פרסאוס, ובפולידקטס, שמסרב להאמין במעשי גבורתו. מינרווה מגיעה להר הליקון, על-מנת לחזות במעיין הפלא שנוצר שם על ידי בנה של מדוזה, הסוס המכונף פגסוס. שם היא פוגשת את המוזות והפיארידיות, המספרות לה על תחרות השירה שערכו. הפיארידיות שרו על מאבק האלים בגיגאנטים, ותארו כיצד ברחו האלים מפחד אויביהם למצרים, שם הפכו לצורות בעלי־חיים שונים על-מנת להסתתר. המוזות שרות על סיפור חטיפתה של פרספונה בידי האדס, אל השאול, ועל חיפושיה של קרס, אמה, אחריה, והתלאות הרבות שעברו אותה בדרכה. בתחרות מנצחות המוזות, והפיארידיות המובסות הופכות לציפורים.
  • ספר שישי: מינרווה מתחרה באראכנה באמנות הטוויה. היא טווה תמונות בהן האלים מענישים את אויביהם בשינוי צורתם. אראכנה, לעומת זאת, טווה תמונות המראות כיצד האלים מתחפשים לצורות שונות על מנת לבטא ולהגשים את תשוקתם המינית. אראכנה היא המנצחת בתחרות, אך מינרווה, בקנאתה, הורסת את האריג שטוותה. כתוצאה מכך, אראכנה מתאבדת בתליה, אבל אתנה משיבה אותה לחיים בדמות עכבישה, הממשיכה לעסוק בטווית קורים גם בדמותה החדשה. ניובה, אשת מלך תבאי לועגת לאלה לאטונה ומסרבת להכיר באלוהותה. בניה של לאטונה, ואפולו ודיאנה, נוקמים בה, והורגים את שבע בניה ושבעת בנותיה, והיא עצמה הופכת לסלע הממשיך להזיל דמעות. לאטונה נוקמת גם באיכרים בלוקיה אשר מנעו ממנה לשתות מים בזמן נדודיה בעודה הרה, והם הופכים לצפרדעים. הסאטיר מרסיאס מתחרה עם אפולו בנגינה, ואפולו פושט מעליו את עורו בעודו חי. לאחר מכן הוא הופך לנהר. טראוס מלך תראקיה נושא לאישה את פרוקנה האתונאית. בזמן שפילומלה, אחות פרוקנה, מגיעה לבקר אצלם, הוא אונס אותה, כולא אותה במבצר מבודד וכורת את לשונה, על-מנת שלא תוכל לספר על פשעיו לאחותה. למרות אמצעי הזהירות שהוא נוקט, פילומלה מצליחה להעביר לפרוקנה את המידע על פשעי בעלה, וכנקמה פרוקנה הורגת את בניהם ומגישה לו את בשרם למאכל. פרוקנה הופכת לדרור, פילומלה לזמיר וטראוס לדוכיפת. בוריאס התראקי נושא לאישה את אריתיאה האתונאית והיא יולדת לו את התאומים קאלאיס וזטס, המתנדבים למסע הארגונאוטים.
יאסון מביא לפליאס את גיזת הזהב, מעליהם ניקה, ציור על גבי חרס, מוזיאון הלובר
  • ספר שביעי: יאסון מנהיג את מסע הארגונאוטים. במסעם הוא פוגש את מדיאה, בת מלך קולכיס, המתאהבת בו, ומוכנה לבגוד באביה ולסייע לארגונאוטים באמצעות קסמיה: היא מספקת ליאסון עשבי פלא המגנים עליו מפני פגיעתם של השוורים נושפי האש של קולכיס. הודות לסיוע זה, מסוגל להאבק בשוורים, להכניע אחד מהם ולרתום אותו למחרשתו. הוא חורש בו את האדמה וזורע בה שיני דרקון, מהן צומחים גיבורים המבקשים להלחם בו, אך בעזרת קסמיה של מדיאה הוא מפנה אותם אלו כנגד אלו. מדיאה מסייעת ליאסון גם להרדים את הדרקון השומר על גיזת הזהב. לאחר שהשיג את גיזת הזהב הוא חוזר יחד עם מדיאה ליולקוס. מדיאה משתמשת בקסמיה על-מנת לחדש את נעוריו של אבי יאסון, איסון, ולאחר מכן היא מעמדיה פנים שברצונה לחדש בדומה גם את נעורי אחיו, פליאס, אך למעשה מבקשת לנקום בו על גזילת כיסא המלוכה מאיסון, ובעצתה מבשלות אותו בנותיו במים רותחים. לאחר שיאסון נושא אשה שנייה על פני מדיאה, היא נוקמת בו כשהיא רוצחת את בניהם המשותפים. היא נמלטת ומוצאת מקלט באתונה, שם נישאת למלך אייגאוס. היא מנסה להרעיל את תסאוס, המגיע לראשונה לאתונה, אך אייגאוס מזהה אותו כבנו ומציל אותו, ומדיאה בורחת בשנית. מינוס מלך כרתים מתכונן למלחמה נגד אתונה כדי לנקום את מות בנו. איקוס, מלך האי אייגינה, מתייצב לצד האתונאים. הוא מארח בביתו את קפאלוס, שליח אתונה, ומספר לו על מגפת הדבר שהשמידה את אוכלוסיית אייגינה, וכיצד חידש יופיטר את אוכלוסיית האי בכך שהפך נמלים לבני-אדם, ויצר בכך את גזע המירמידונים. קפאלוס מספר על אהבתו של פרוקריס, אשת קפאלוס, על החשד שהתעורר בו שלא בצדק בנאמנותה, ועל מותה בידיו בתאונת ציד.
  • ספר שמיני: מינוס מלך כרתים צר על העיר מאגרה. סקילה, בתו של מלך מאגרה, המאוהבת במינוס, גוזרת את שיער אביה (אשר היווה ערובה לכוחו, בדומה לסיפור שמשון) ומגישה אותו למינוס. על אף זאת, מינוס דוחה את חיזוריה ובז למעשה הבגידה שלה. סקילה הדחויה משליכה את עצמה לים והופכת לעוף ימי. אביה הופך לעיט. מינוס חוזר לכרתים, שם הוא מצווה על דדאלוס לבנות את הלבירינת על־מנת להסתיר בו את המינוטאור, בנה של אשתו פסיפאה מזיווגה האסור עם פר. הוא מקריב לו מדי שלוש שנים מצעירי אתונה על־מנת להאכילו. תזאוס, בנו של איגאוס מלך אתונה, הנבחר לעלות לקורבן מקץ השנה התשיעית, מצליח להרוג את המינוטאור בעזרתה של בתו של מינוס, אריאדנה, המאוהבת בו. על אף עזרתה, הוא דוחה אותה בסופו של דבר ונוטש אותה באי נקסוס. האל בכחוס מרחם על העלמה הנטושה ולוקח אותה לו. כדי להנציח את שמה הוא הופך את כתרה למערכת כוכבים (הכתר הצפוני). דדאלוס, שתכנן את הלבירינת, שונא את גלותו בכרתים ומתגעגע למולדתו, אתונה. מינוס לא מאפשר לו לעזוב את האי בדרך הים, ועל־כן הוא בונה לעצמו ולבנו איקרוס כנפיים מלאכותיות בהן יוכלו לעוף לחופשי. איקרוס אינו שועה לאזהרותיו של דדאלוס ועף גבוה מדי, עד שהוא מתקרב לשמש אשר ממיסה את השעווה המחזיקה את כנפיו, והוא מתרסק לתוך הים ומת. בזמן שדדאלוס קובר את בנו, הוא מגלה כי אחיינו, פרדיכס, שנרצח על ידיו בעבר, הפך לחוגלה על ידי מינרווה. האלה דיאנה נעלבת מכיוון שלא הוקרבו לה קורבנות כראוי, וכנקמה משלחת בקלידון חזיר בר הזורע הרס סביבו. מלאגרוס יוצא לצוד את חזיר הבר הקטלני, ואליו מצטרפים גיבורי חיל רבים, וביניהם גם העלמה אטלנטה, בה מלאגרוס מתאהב. מלאגרוס מצליח להרוג את החזיר ומעוניין להעניק את ראשו כמתנה לאטלנטה, אבל שני דודיו מקנאים בו ומונעים זאת ממנו. מלאגרוס הורג אותם בזעמו. אמו של מלאגרוס, השומעת על מעשהו, נוקמת בבנה ומביאה למותו על ידי כך שהיא משליכה לאש מקל עץ אשר נקבע על ידי הגורל שאורך חייו יהיה כאורך חיי מלאגרוס. לאחר שמלאגרוס מת, מתחרטת אימו על מעשיה ומתאבדת. אחיותיה המתאבלות עליה הופכות לציפורים. תזאוס חוזר לאתונה מציד החזיר בקלידון, ובדרך עוצר אצל אל הנהר אכלואוס בגלל שטפון. אל הנהר ורעי תזאוס מספרים זה לזה סיפורים שונים על גלגולי צורה: על פרימלה ההופכת לאי, על זוג הישישים פילמון ובאוקיס הזוכים לגמול על הכנסת האורחים שלהם מידי יופיטר ומרקוריוס ונעשים לכהניהם, ולאחר הופכים לעצים וממשיכים להשאר זה לצד זו, על אריסיכתון אשר קולל ברעב אשר אינו יודע שובע, והוא מוכר את בתו לעבדות כדי שיוכל לקנות לעצמו מזון, אך היא נחלצת מעבודה פעם אחר פעם על ידי גלגולי צורה שונים. בסופו של דבר אריסיכתון נאלץ לאכול את בשר עצמו.
  • ספר תשיעי: המשך סיפורו של אכלואוס, אהבתו לדיאנירה ומלחמתו עם הרקולס יריבו. הרקולס הורג את נסוס הקנטאור וזה נותן לדיאנירה את כותנתו המורעלת ומבטיח לה כי היא מכילה סגולה לעורר את האהבה בלב הרקולס בעלה. הרקולס מת ביסורים לאחר שלבש את הכותונת על הר אויטה. יופיטר לוקחו אל השמיים והופך אותו לאל. סיפור לידתו של הרקולס מסופר על ידי אימו. איאולוס; רעו של הרקולס הופך לצעיר בעזרת האלה הבה ואלים אחרים מעוניינים להעניק מתנה זו לאהוביהם; ביבליס, בתו של מלך מילטוס מתאכזבת מאדישותו של אחיה קאוונוס לאהבתה והיא בורחת ללוקיה והופכת למעיין-מים; איפיס אוהבת אהבה נכזבת את איאנתה אך הופכת בעזרת איזיס לזכר.
  • ספר עשירי: אורפאוס הנגן המופלא מנסה להחזיר בנגינתו את אורידיקה מן השאול אך אינו מצליח בכך. הוא מתבודד ומתנחם בנגינתו; גילגוליו של קיפאריסוס; שירי אורפאוס על אהבתו של יופיטר, על יקינתון, אהובו של אפולו ועל גילגולי עלמות שונות בגלל אהבה נכזבת' סיפור פיגמליון, מירה שהפכה לשיח המור, הולדת אדוניס וונוס המזהירה אותו מחיות רעות ומספרת לו על אטלנטה והיפומנס שהפכו לאריות. ונוס מבכה את אדוניס שנהרג מחזיר בר ומדמו צומח פרך הנעמן (פרח הכלנית).
מות אורפאוס מאת אלברכט דירר
  • ספר אחד-עשר: נשות תראקיה קורעות את אורפאוס לגזרים וראשו מגיע לאי לסבוס. הנחש שמתעתד לאוכלו הופך לאבן בפקודת אפולו. באכחוס מעניש את נשות תראקיה והופכן לאילנות; סיפור באכחוס והמלך מידאס המבקש שמגע ידו יהפוך עצמים לזהב; פאן מתחרה עם אפולו בנגינה ומובס. מידאס מכריז על פאן כמנצח ואפולו מענישו בכך שנותן לו אוזני חמור. עבדו של מידאס מתאפק לא לגלות את דבר השינוי באזניו של המלך ולוחש את הסוד למחילת עפר. קני הסוף הצומחים שם מגלים את הסוד בנועם ברוח; אפולו ונפטונוס בונים את חומת טרויה ומענישים את לאומדון. הסיאונה ניתנת למאכל למפלצת ים וטלאמון מציל אותה ונושא אותה לאישה; רצח פוקס ובעקבותיו נקמתה של אימו השולחת זאב הטורף את עדרי פלווס ובסופו הופך הוא לאבן. פלווס נוטש את טראכין; אלקיאונה מבכה את מות בעלה בים, מוות עליו בישרה איריס בחלום. היא מוצאת את גופת בעלה על החוף, מבכה אותו והופכת לציפור; אייסאקוס רודף אחרי הנימפה ספריאה ששבתה את ליבו , נחש מכיש אותה והיא מתה. אייסאקוס הופך לעוף האמודאי.

משמעויות ביצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה דיקמן, מתרגם היצירה לעברית, מוצא כי תיאורו של אובידיוס את הבריאה "נוטה לתורת הסטואה". בורא היקום הוא, עבורו, אל יחיד (ראה: מטמורפוזות, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 21).

היחס שבין האלים לבני האדם הוא שרירותי וסתום. האלים מוצגים על כל חולשותיהם האנושיות, עליהן משלמים פעמים רבות בני האדם. המטמורפוזה, העומדת בבסיס הספורים שבספר, אינה מבקשת על כן ליצור תמונת עולם קוהרנטית וברורה אלא לספק נקודות מבט מורכבות על אובייקטים שונים. אריאל הירשפלד, בספרו "אל אחרון האלים", הגדיר את השתלשלות התמורות שב"מטמורפוזות" כ"אופן שבו נעים חומרי התודעה האנושית: אלו הם סמלי החיים כפי שהם רשומים בתודעה, והם מתחברים על פי הסיפור הפנימי, הכמוס, האישי והכלל אנושי".

בסיפור המפורסם על אפולו ודפנה, לדוגמה, מתוארים פשעי האלים והשפעתם על בני האנוש. אפולו מתחרה בהטלת חצים עם קופידון ומפסיד. כתוצאה הוא מתאהב בדפנה ורודף אחריה, אבל לפני שהוא תופס אותה היא נהפכת לעץ. מכאן זרי דפנה הם סמל הניצחון, המקושר עם אפולו.

השפעת היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו המקור העיקרי שלנו להכרת רבים מהמיתוסים היוונים, ובמקרים מסוימים אפילו היחידי, לשיר הייתה השפעה עצומה על התרבות המערבית, ויצירות רבות, הן בתחום הספרות והן בתחום האומנות הפלסטית, שואבות ממנה השראה.
אובידיוס היה בין המחברים האהובים על שייקספיר, והשפיע עליו ביצירתו. סיפור אהבתם של פירמוס ותיסבה שימש כמקור ההשראה ל"רומיאו ויוליה", והסיפור עצמו מועלה כמחזה-בתוך-מחזה שמעלות הדמויות בסיומו של "חלום ליל קיץ". אובידיוס עצמו מוזכר במפורש ב"טיטוס אנדרוניקוס", המבוסס בצורה רופפת על סיפורם של פרוקנה, טראוס ופילומלה. חנוך לוין ביסס על-פי אותו סיפור את עלילת מחזהו "הזונה הגדולה מבבל".
סרטה התעודי של נטעלי בראון, "מתמורפוזה", משלב בין עדויות אונס שעברו נשים, לבין סיפורי האונס המתוארים במטמורפוזות: "הבחירה במטמורפוזה כמטאפורה לאונס היא מדויקת ומצליחה להעביר את חווית ההשתנות הגופנית והנפשית הבלתי הפיכה של האישה, את הפיכתה לחסרה, לזרה לעצמה."‏[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נטעלי בראון, מתמורפוזה, באתר סינמטק