האהל

האהל בתחילת דרכו בעמק יזרעאל

"האהל" במצרים, 1938

"מעשה בחייט" (1947)

האהל היה תיאטרון עברי בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות.

תולדותיו

האהל נוסד בשנת 1925 בידי משה הלוי, כתיאטרון בחסותה של ההסתדרות הכללית. שמו בהיווסדו היה "הסטודיו הדרמטי שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל - אוהל". במרוצת הזמן כשהתיאטרון התבסס הפך שמו ל"האהל - תיאטרון פועלי ארץ ישראל". יעדו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים. הלוי היה במאי הבית של התיאטרון ומנהלו. הוא בחר שלא לצרף אליו שחקנים מתיאטראות קיימים ובמקום זאת גייס תחילה קבוצה של 22 צעירים חסרי ניסיון והדריך אותם להופעה על הבמה. הלוי היה חניך האסכולה התיאטרלית הרוסית של שיטת סטניסלבסקי, אשר שמה את הדגש על הבעת רגשות עזים, והוא חינך ברוח זו את אנשי הלהקה. עם חברי הקבוצה נמנו אברהם חלפי, יהודה שחורי, מאיר מרגלית, ושמואל מיקוניס.

לאחר תקופת הכשרה נערכה ב-22 במאי 1926 הופעת הבכורה של 'האהל' באולם גימנסיה הרצליה. זה היה ערב מערכונים בשם "נשפי פרץ", על פי סיפוריו של י"ל פרץ. לאחר הופעת הבכורה הופיע 'האהל' במחזות שלמים, כשהדגש היה על מחזות היסטוריים ותנ"כיים, ביניהם "ירמיהו" של סטפן צוויג.

בשנת 1933 הצטרף לתיאטרון הבמאי פרידריך לובה שעלה מגרמניה והפך לבמאי קבוע של 'האהל', לצידו של הלוי.

בשנת 1934 יצא האהל למסע הופעות באירופה, כולל בפולין של לפני השואה. בשנת 1938 הופיע התיאטרון במספר הצגות במצרים.

בשנים 1937-1940 נבנה משכן קבע לתיאטרון ברחוב בילינסון 6 בעיר תל אביב, סמוך לכיכר צינה דיזנגוף. המבנה, שנקרא בית ארלוזורוב (ע"ש חיים ארלוזורוב), תוכנן על ידי האדריכל בוגר ביה"ס באוהאוס אריה שרון, שאף נישא לשחקנית התיאטרון חיה סנקובסקי.

הלהיט הגדול של תיאטרון 'האהל' הייתה הצגת "החייל האמיץ שוויק" מאת ירוסלב האשק בכיכובו של מאיר מרגלית, שהוצגה לראשונה ב-22 בדצמבר 1935 ומאז הוצגה מאות פעמים לאורך תקופה של עשרות שנים. ב-1956 הועלה על בימת התיאטרון בהצלחה ניכרת המחזמר המקורי חמש חמש על פי מחזה מאת אהרן מגד עם לחנים מאת יוחנן זראי. כאן פרצה לתודעת הקהל נעמי שמר, שכתבה את המלים לפזמונים. הצלחה גדולה אחרת של האהל הייתה הצגת המחזה "הכתובה" מאת אפרים קישון ובכיכובו של מרגלית, שהוצגה לראשונה בשנת 1961.

כוכבי 'האהל' היו: מאיר מרגלית,לאה דגנית (אשתו של משה הלוי),יעקב איינשטיין (אביו של אריק איינשטיין),שמחה צחובל ויהודה גבאי.

בתקופת היישוב היה האהל אחד מן התיאטרונים המובילים. בשנות החמישים הוא איבד את מעמדו, כשהבימה, על חבר שחקניה הוותיקים וחבורת הצעירים שנוספה לה (כמו שלמה בר שביט ושמואל סגל) וכן התיאטרון הקאמרי החדשני, משכו יותר את לב הקהל הישראלי.האהל הלך ודעך ונסגר סופית בשנת 1969, לאחר שההסתדרות הכללית הפסיקה להזרים אליו כספים.

בשנים 1951-1960 פעל בחסות האהל תאטרון "במתנו" לילדים ולנוער מייסודו ובניהולו של אליעזר אנסקי. בחלק מהפרסומים הוא הופיע כ"במתנו - מחלקה לתלמידים ולנוער ליד האהל".

תערוכת אמנים מודרניים בצריף האוהל

תערוכת אמנות מודרנית בצריף האוהל, 1926.

ב-14 בינואר 1926 נפתחה בצריף האוהל תערוכת אמנים מודרנים. המשורר אברהם שלונסקי נאם בפתיחת התערוכה: "אני מציע תחליף לאלוהים: התערוכה שנערכה מתוך 'האוהל'. צריך שימצא בית כנסת חדש, היינו שבמקום אלוהים נעמוד אנחנו. שהפייטן ימצא בחוגו של הצייר, והצייר בחוגו של המוסיקאי. ו'האוהל' יכול לשמש לנו תחליף של אלוהים לבית-הכנסת של אמנות". תערוכה זו, ושתי התערוכות הנוספות שהוצגו ב'אוהל' עד שנת 1928, נתפשו בעיני חוקרי תולדות האמנות הישראלית כאירוע המכונן את ההגמוניה של תל אביב בחיי התרבות, ואת הקישור שלה אל האמנות המודרנית הבין לאומית.

לקריאה נוספת

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: האוהל

• משה הלוי, דרכי עלי במות, הוצאת מסדה, 1955.
• יהודה גבאי, תיאטרון "אהל": סיפור המעשה, מפעלי תרבות וחינוך, 1983.
• בן–עמי פיינגולד, 'אהל' - עלייתו ונפילתו של תיאטרון פועלים, עיונים בתקומת ישראל כרך 15 (2005), עמ' 349-372 .