הנפורד

מבט על אתר הנפורד על גדת נהר קולומביה. בחזית הכור הגרעיני N שנבנה בתקופת המלחמה הקרה, מאחוריו כורים KE ו-KW שנבנו ב-1955, ובמרחק נראה כור B שהיה הראשון שייצר פלוטוניום ונבנה ב-1944 במהלך מלחמת העולם השנייה כחלק מפרויקט מנהטן.

אתר הנפורד (באנגלית: Hanford Site) הוא מתחם ייצור גרעיני שהופעל על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית על גדות נהר קולומביה במחוז בנטון שבמדינת וושינגטון. האתר נודע גם בשמות פרויקט הנפורד, עבודות הנפורד, עבודות הנדסה הנפורד, ושמורת הגרעין של הנפורד. הוא הוקם בשנת 1943 כחלק מפרויקט מנהטן בהנפורד, שבדרום-מרכז מדינת וושינגטון. במתחם הנפורד הוקם ופעל כור B , שהיה כור הפלוטוניום הראשון בהיקף מלא שנבנה אי פעם בעולם. הפלוטוניום שיוצר בהנפורד שימש בפצצה הגרעינית הראשונה אי-פעם, שפוצצה בניסוי טריניטי, וכן בפצצה איש שמן שהוטלה על נגסאקי שביפן במלחמת העולם השנייה.

במהלך המלחמה הקרה הורחב האתר וכלל תשעה כורים גרעיניים וחמישה מתחמים גדולים שייצרו פלוטוניום עבור רוב 60,000 כלי הנשק שנבנו עבור ארסנל הנשק הגרעיני האמריקני. הטכנולוגיה הגרעינית התפתחה במהירות בתקופה זו, ומדעני הנפורד הגיעו להישגים טכנולוגיים ניכרים. נוהלי הבטיחות ופינוי הפסולת הגרעינית באותה תקופה לא היו מספיקים, ועל פי מסמכים ממשלתיים פלטו המפעלים בהנפורד לאוויר, לקרקע ולנהר קולומביה כמויות גדולות של חומרים רדיואקטיביים מזהמים.

הפעלתם של כורי ייצור הנשק בהנפורד הופסקה בסוף המלחמה הקרה. הם הותירו אחריהם, אחרי עשרות שנות ייצור, כ-200,000 מטרים מעוקבים של פסולת רדיואקטיבית נוזלית שאוחסנו ב-177 מכלי אחסון, 710,000 מ"ק נוספים של פסולת רדיואקטיבית מוצקה, ואזורים של קרקעות ומי תהום שזוהמו בטכנציום-99 כבד ובאורניום רדיואקטיביים מתחת לשלוש חוות מכלים, וכן פוטנציאל לזיהום עתידי של מי תהום נוספים מתחת לקרקעות המזוהמות.

הנפורד הוא האתר הגרעיני המזוהם ביותר בארצות הברית. מתנהל בו הפרויקט הגדול והמושקע ביותר בעולם של ניקוי סביבתי של פסולת רדיואקטיבית. בנוסף, נמצאים כיום בהנפורד תחנת הכוח הגרעינית קולומביה , ומספר מרכזים למחקר ופיתוח מדעי, כדוגמת המעבדה הפסיפית הצפון-מערבית הלאומית , ומצפה החלל LIGO הנפורד לגילוי גלי כבידה.

ב-10 בנובמבר 2015 הוכרזה הנפורד חלק מהפארק ההיסטורי הלאומי של פרויקט מנהטן , יחד עם אוק רידג' שבטנסי ולוס אלמוס שבניו מקסיקו.

גאוגרפיה

מפה המראה את השטחים העיקריים של אתר הנפורד לאורך נהר קולומביה, כולל שטחי החיץ הנרחבים שהקיפו אותו.

שטחו של אתר הנפורד הוא 1,518 קילומטרים רבועים, והוא שוכן במחוז בנטון שבמדינת וושינגטון. האקלים בו מדברי, כמות המשקעים השנתית בו היא פחות מ-250 מ"מ, והוא מכוסה בעיקר בצמחייה עשבונית. נהר קולומביה זורם בגבולו הצפוני והמזרחי של האתר לאורך כ-80 קילומטר. שטח האתר המקורי שהופקע עבור פרויקט מנהטן היה 1,740 קילומטרים רבועים, וכלל אזורי חיץ ביטחוניים מעבר לנהר במחוזות סמוכים. חלק מהאדמות הוחזרו לשימוש פרטי, ומכוסות כעת בבוסתנים, בכרמים ובשדות חקלאיים.

האתר מחולק פונקציונלית לשלושה שטחים עיקריים. שטח 100, שבו היו הכורים הגרעיניים, השתרע לאורך הנהר; שטח 200, שכלל את מפעלי ההפרדה הכימית, שכן במישור המרכזי של האתר; ושטח 300, שכלל מתקני תמיכה שונים, נמצא בפינה הדרומית-מזרחית של האתר.

האתר גובל בדרום-מזרח בערים המשולשות של וושינגטון , מטרופולין המורכב מהערים ריצ'לנד, קנוויק, פסקו ומספר ערים קטנות יותר, ששוכן באזור מפגש הנהרות יאקימה, סנייק וקולומביה, ובו למעלה מ-230,000 תושבים. אתר הנפורד הוא הבסיס הכלכלי העיקרי של מטרופולין זה.

היסטוריה מוקדמת

אינדיאני משבט נז-פרס בתלבושת ססגונית; אנשים משבט זה ומשבטים נוספים ישבו באזור נהר קולומביה, ופונו עם תחילת הבנייה בהנפורד (ציור של ג'ורג' קטלין )

מפגש הנהרות יאקימה, סנייק, וקולומביה היה מקום מפגש של עמים אינדיאנים במשך מאות שנים. ממצאים ארכאולוגיים של ילידים אמריקאים באזור זה משתרעים על פני תקופה של כעשרת אלפים שנה. שבטים ועמים, כולל השבטים יאקאמה , נז-פרס ואומטילה , השתמשו בשטח לציד, לדיג ולאיסוף מזון. ארכאולוגים זיהו בהנפורד אתרים אינדיאניים רבים, שכללו כפרים, מחנות, אתרי חקלאות דגים, אתרי ציד והריגה, מתחמי ציד, מחצבות ואף אתרי סיאנס (יצירת קשר עם רוחות מתים). השימוש באזור על ידי אינדיאנים נמשך עד המאה ה-20, גם כאשר השבטים הועברו לשמורות אינדיאנים. אנשי שבט ואנאפום לא אולצו לעבור לשמורות, והם חיו לאורך נהר קולומביה עד 1943. מתיישבים עברו לאזור החל משנות ה-60 של המאה ה-19, והקימו חוות ומטעים שהושקו באמצעות מתקני השקיה קטנים, מסילת רכבת, ועיירות קטנות בהנפורד, בווייט בלאפס ובריצ'לנד.

פרויקט מנהטן

ערך מורחב – פרויקט מנהטן

העיר ריצ'לנד בראשית ימיה: עיר המגורים העיקרית שבנה הממשל האמריקאי לעובדי הנפורד

מפת הנפורד (כולל מיקומו במדינת וושינגטון) בשנים 1943–1945, תקופת פרויקט מנהטן

כור B בעת בנייתו

אגני השמירה של מי הקירור לאחר השימוש בהם; הם הוזרמו לנהר ותרמו תרומה עיקרית להפיכתו ל"נהר רדיואקטיבי"

פצצת האטום "איש שמן", שהפלוטוניום בה יוצר בהנפורד במסגרת פרויקט מנהטן, מתפוצצת מעל נגסאקי שביפן בתום מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה, הקימה חטיבת S-1 של המשרד למחקר ופיתוח מדעי (OSRD) פרויקט מחקר אינטנסיבי על פלוטוניום. חוזה המחקר הוענק למדענים במעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו. פלוטוניום היה אז יסוד נדיר שהופרד רק זמן קצר קודם לכן במעבדת אוניברסיטת קליפורניה. החוקרים במעבדה המטלורגית עבדו על יצירת תגובת שרשרת בכורי אורניום קטנים שכונו "ערימות" כדי להמיר את האורניום לפלוטוניום, וכדי למצוא דרכים להפריד את הפלוטוניום מהאורניום. התוכנית הואצה בשנת 1942, כשהממשל האמריקאי חשש מכך שמדענים בגרמניה הנאצית עובדים על תוכנית לפיתוח נשק גרעיני.

בחירת האתר

בספטמבר 1942 מינה חיל ההנדסה של הצבא האמריקאי את בריגדיר גנרל לסלי גרובס לראש פרויקט מנהטן. משימתו העיקרית בשלב הראשון הייתה בנייתם של מפעלים תעשייתיים גדולים ויעילים לייצור פלוטוניום ואורניום. גרובס גייס את חברת דופונט כקבלן ראשי לבניית קומפלקס הייצור של הפלוטוניום. דופונט המליצה שהמתחם יהיה מרוחק ממפעל הייצור והעשרת האורניום הקיים באוק רידג' שבטנסי. המאפיינים שהוגדרו לאתר האידיאלי לקומפלקס הייצור הזה היו:

• שטח גדול ומרוחק
• "אזור ייצור מסוכן" בשטח של לפחות 19 × 26 ק"מ
• שטח עבור מתקני מעבדה במרחק של לפחות 13 ק"מ מהכור הגרעיני הקרוב ביותר או ממפעל ההפרדה
• אי קיום ערים של יותר מ-1,000 תושבים הקרובות יותר מ-32 ק"מ לאזור הייצור המסוכן
• אין כביש ראשי, רכבת או מחנה עובדים הקרובים יותר מ-16 ק"מ מהאזור המסוכן
• אספקה שוטפת גדולה של מים נקיים
• תשתית לאספקת חשמל גדולה
• קרקע שתוכל לשאת עומסים כבדים.

החשוב ביותר מבין הקריטריונים הללו היה זמינות הכוח החשמלי. צרכי תעשיות מלחמה יצרו מחסור בחשמל בחלקים רבים של המדינה, והשימוש ברשות עמק טנסי נשלל מכיוון שאוק רידג' היה צפוי לנצל את כל עודפי הכוח שלה. זה הוביל לבחינת אתרים חלופיים בצפון-מערב האוקיינוס השקט ובדרום-מערב האוקיינוס, בהם היו עודפי חשמל. בין 18 ל-31 בדצמבר 1942, 12 ימים בלבד לאחר שצוות המעבדה המטלורגית בראשות אנריקו פרמי הקים את הכור הגרעיני הראשון, שלח גרובס את עוזרו, קולונל פרנקלין מטיאס , ואת מהנדסי דופונט לאתר מקומות פוטנציאליים. מתיאס דיווח לגרובס כי אתר הנפורד היה "אידיאלי כמעט מכל בחינה", למעט קרבתו לעיירות החקלאיות וייט בלאפס והנפורד. גרובס ביקר באתר ב-16 בינואר 1943, ומיד הקים את 'עבודות הנדסה הנפורד' (HEW), בשם הקוד "אתר W".

הממשלה הפדרלית רכשה במהירות את האדמות על פי סמכויות החירום שיש לה בעת מלחמה, והעבירה ממקום מגוריהם או משטחים ששימשו אותם כ-1,500 אנשים מהעיירות וייט בלאפס והנפורד ומהתיישבויות סמוכות, וכן את האינדיאנים מהשבטים ואנאפום, יאקאמה, אומיטלה ונז-פרס.

בנייה

הכשרת השטח עבור 'עבודות הנדסה הנפורד' (HEW) החלה במרץ 1943, ומיד החל פרויקט בנייה מסיבי ומאתגר מבחינה טכנית. דופונט פרסמה בעיתונים מודעות לעובדים עבור "פרויקט מלחמה לא מוגדר" בדרום-מזרח וושינגטון, המציע "סולם אטרקטיבי של שכר" ובתי מגורים.

פועלי הבניין (שמספרם הגיע לשיא של 44,900 ביוני 1944), התגוררו במחנה בנייה ליד העיירה הנפורד הישנה. המנהלים והמהנדסים התגוררו בעיירה שהקימה המדינה בריצ'לנד, שבסופו של דבר הוקמו בה כ-4,300 יחידות מגורים משפחתיות ו-25 מעונות.

גם בניית מתקני הגרעין התקדמה במהירות. לפני תום המלחמה באוגוסט 1945, נבנו בהנפורד 554 מבנים, כולל שלושה כורים גרעיניים (105-B, 105-D, 105-F), ושלושה מפעלים לתהליך הפרדת הפלוטוניום (שכונו "קניונים") (221-T, 221-D, 221-F), כל אחד באורך של 250 מטר.

כדי לטפל בפסולת הרדיואקטיבית שנוצרת בתהליך ההפרדה הכימית, בנה HEW "חוות מכלים" שכללו 64 מכלים תת-קרקעיים לאחסון הפסולת (241-B, 241-C, 241-T, 241-U).

הפרויקט היה צריך 621 ק"מ של כבישים, 254 ק"מ של מסילות רכבת, וארבע תחנות כוח לחשמל. HEW השתמשו ב-600,000 מטרים מעוקבים בטון וב-36,000 טון פלדה, והושקעו בו 230 מיליון דולר בין 1943–1946.

ייצור הפלוטוניום

כור 105-B בהנפורד היה הכור הראשון בעולם לייצור פלוטוניום בקנה מידה גדול. הוא תוכנן ונבנה על ידי חברת דופונט על בסיס תכנון ניסיוני של אנריקו פרמי, ופעל במקור ב-250 מגוואט (תרמיים). הכור השתמש בגרפיט כחומר ממתן ובקירור מים. הוא כלל גליל גרפיט בגודל של 8.5 × 11 מטרים ובמשקל של 1,100 טון, שהונח בצורה אופקית על צידו, ו-2,004 צינורות אלומיניום הוחדרו אופקית לכל אורכו. 180 טונות של גלילי אורניום (כל אחד בקוטר של 4.13 ס"מ, באורך של 20 ס"מ, ואטום בתוך פחית אלומיניום), הוכנסו לתוך הצינורות. מי הקירור נשאבו מהנהר פנימה לתוך צינורות האלומיניום ומסביב לגלילי האורניום שבכור, בכמות של 110,000 ליטר לדקה.

בניית כור B החלה באוגוסט 1943 והושלמה ב-13 בספטמבר 1944. הכור נכנס לשלב הקריטי בסוף ספטמבר, והחל לייצר פלוטוניום ב-6 בנובמבר 1944. הפלוטוניום נוצר בכורי הנפורד כשאטום אורניום-238 בגליל הדלק הגרעיני סופג נייטרון, יוצר אטום של אורניום-239, המתפרק במהירות בשל פליטת קרינת בטא, תחילה לנפטוניום-239 ואחר-כך לפלוטוניום-239. גלילי האורניום המוקרנים הועברו ברכבת לשלושה מפעלים ענקיים בשטח 200 שכונו "קניונים", שנמצאו בתחום האתר כ-15 ק"מ דרומית לכור. במפעלים אלו הפעילו (מרחוק) סדרה של תהליכים כימיים, שבאמצעותם הופרדה הכמות הקטנה של פלוטוניום שנוצרה, מתוך האורניום שנותר ומתוצרי הפסולת של הביקוע. צבר הפלוטוניום הראשון זוקק במפעל 221-T בין 26 בדצמבר 1944 ל-2 בפברואר 1945, ונשלח למעבדת לוס אלמוס בניו מקסיקו ב-5 בפברואר 1945. חומר זה שימש בפצצת ניסוי טריניטי, הפיצוץ הגרעיני הראשון, ב-16 ביולי 1945.

נבנו שני כורים נוספים זהים, כור D וכור F, והם החלו לייצר פלוטוניום בדצמבר 1944 ובפברואר 1945, בהתאמה. מאפריל 1945 נשלחו משלוחים של פלוטוניום ללוס אלמוס כל חמישה ימים, והנפורד סיפקה במהרה חומר מספיק לשתי פצצות גרעיניות, זו שפוצצה בניסוי טריניטי וזו שהוטלה על נגסאקי. במהלך תקופה זו שמר פרויקט מנהטן על סיווג סודי ביותר. עד שהגיעו הידיעות על הפצצת הירושימה, פחות מאחוז אחד מעובדי הנפורד ידעו שהם עובדים על פרויקט הקשור לנשק גרעיני.

בתחילה הוצע לבנות שישה כורים, והפלוטוניום היה אמור לשמש בפצצה מסוג "איש רזה". באמצע 1944 נמצא שאין זה מעשי להשתמש בפלוטוניום בפצצה מסוג "מנגנון ירי", ופצצת איש שמן, המתקדמת יותר ופועלת בשיטת "מנגנון קריסה", דרשה פחות פלוטוניום. לפיכך הופחת מספר הכורים לשלושה, ומספר מפעלי ההפרדה הכימית של הפלוטוניום מארבעה מפעלים, שתוכננו בתחילה, לשלושה.

חידושים טכנולוגיים

בתוך מסגרת הזמן הקצרה של פרויקט מנהטן, פיתחו מהנדסי הנפורד מספר חידושים טכנולוגיים משמעותיים. מאחר שאף אחד עדיין לא בנה מעולם כור גרעיני בהיקף תעשייתי, לא ידעו המדענים כמה חום עלול להיווצר במהלך ביקוע. בשאיפה להגיע לכמות ייצור גדולה ככל האפשר, תוך שמירה על שולי בטיחות נאותים, בנו מהנדסי דופונט בכורים D ו-E מערכות קירור מיוחדות המבוססות על אמוניה, כדי לצנן יותר את מי הנהר עוד לפני שמשתמשים בהם לקירור הכורים.

קושי נוסף שהמהנדסים התמודדו איתו היה איך לטפל בזיהום רדיואקטיבי. ברגע שהקניונים התחילו לעבד את גלילי האורניום המוקרנים, המכונות היו הופכות לרדיואקטיביות עד כדי כך, שלא יהיה בטוח לבני אדם להגיע למגע איתם אי-פעם. המהנדסים נאלצו לפיכך להמציא שיטות כדי לאפשר החלפת רכיב כלשהו במכונות העיבוד הכימי באמצעות שלט רחוק. הם מצאו שיטת תכנון שבה המכונה בנויה מתאים מודולריים, שאפשרה הסרה והחלפה של רכיבים מרכזיים בה על ידי מפעיל שיושב בעגורן גשר מוגן היטב. השיטה דרשה יישום חדשני מעשי של שתי טכנולוגיות, שבהמשך זכו לשימוש נרחב: טפלון, ששימש כחומר אטימה, וטלוויזיה במעגל סגור, שאפשרה למפעיל העגורן ראייה טובה יותר של הפעולות המבוצעות במקומות פנימיים.

ההתרחבות בתקופת המלחמה הקרה

עובדי הנפורד מקבלים את שכרם במשרדי האתר

חווה של 12 מכלים תת-קרקעיים (מתוך 177), שבהם נשמרה פסולת רדיואקטיבית נוזלית

בספטמבר 1946 קיבלה על עצמה חברת ג'נרל אלקטריק את ניהול אתר הנפורד, תחת פיקוח הוועדה לאנרגיה אטומית החדשה שאך זה הוקמה. עם תחילת המלחמה הקרה עמדה ארצות הברית בפני איום אסטרטגי חדש בשל התקדמות תוכנית הגרעין הסובייטית. באוגוסט 1947 הודיעו מפעלי הנפורד על הקמת שני כורים גרעיניים חדשים, ועל השקעה במחקר לפיתוח תהליך הפרדה כימי חדש, ובכך נכנסו לתהליך התרחבות גדול.

עד שנת 1963 כבר היו בהנפורד תשעה כורים גרעיניים ששכנו על גדת נהר קולומביה, חמישה מפעלי עיבוד מחדש במישור המרכזי, ולמעלה מ-900 מבני תמיכה ומעבדות ברחבי האתר. בנוסף, בוצעו שינויים ושדרוגים נרחבים לשלושת הכורים המקוריים מתקופת מלחמת העולם השנייה ופרויקט מנהטן, ונבנו גם 177 מכלי פסולת תת-קרקעיים. אתר הנפורד היה בשיאו בשנים 1956–1965.

במשך 40 שנות פעילותו ייצר הנפורד כ-57 טונות של פלוטוניום, וסיפק את מרבית 60,000 כלי הנשק בארסנל הגרעיני של ארצות הברית.

פירוק הכורים

מרבית הכורים נסגרו בין 1964 ל-1971, ופעלו בממוצע כ-22 שנים. הכור האחרון, כור N, המשיך לפעול ככור גרעיני למטרות כפולות, הן ככור כוח לייצור חשמל למדינת וושינגטון, והן ככור לייצור פלוטוניום לנשק גרעיני. כור N פעל עד 1987. מאז נקברו רוב הכורים בהנפורד כדי לאפשר לחומרים הרדיואקטיביים להתפורר, והמבנים מסביב נהרסו ונקברו אף הם. כור B ההיסטורי לא נהרס, והוא נגיש לציבור בסיורים מודרכים. הוא נרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1992, ומספר היסטוריונים רצו להפכו למוזיאון. ב-19 באוגוסט 2008 הוכרז כור B על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית כאתר שהוא "ציון דרך היסטורי לאומי" .

זיהום רדיואקטיבי סביבתי

גלילי אורניום, ששימשו כדלק גרעיני, מאוחסנים ללא מכסה בקרקעית הנהר לאחר השימוש, ומזהמים אותו ברדיואקטיביות גבוהה

מדענים מאכילים כבשים במזון רדיואקטיבי לצורכי מחקר

בדיקת הצטברות של רדיואקטיביות בבלוטת התריס של כבשים שקיבלו מזון רדיואקטיבי

בתחילת העידן הגרעיני, המודעות הציבורית לנזקי הקרינה ולזיהום הרדיואקטיבי הייתה נמוכה, מכיוון שכל נושא הטיפול במוצרים גרעיניים ובנשק גרעיני היה בראשיתו. כל דבר שנעשה כדי לפתח ולבנות מוצרים גרעיניים, היה בבחינת פריצת דרך מדעית. המדענים שעסקו בכך, והציבור שהתוודע לאנרגיה הרבה ולכוח ההרס העצום של פצצות האטום, התמקדו בשלבים הראשונים ביתרונות המהפכניים שצפונים באנרגיה הגרעינית. החסרונות, ובעיקר ההשפעות הסביבתיות המזיקות של תוצרי הלוואי של הייצור הגרעיני, כמו נזקי הקרינה הרדיואקטיבית, נזקי הנשורת גרעינית, זיהום המים, האוויר והקרקעות, ונזקי הפסולת הרדיואקטיבית, קיבלו תשומת לב ציבורית מעטה, והידע עליהם היה מועט. רק בהמשך, כשכבר נוצר נזק סביבתי ניכר, עברה תשומת הלב הציבורית והפוליטית אליהם ולחומרת נזקיהם.

בהנפורד נדרשה כמות עצומה של מים מנהר קולומביה על מנת להקטין את החום הרב שנוצר בכורים הגרעיניים. מאות אלפי ליטרים של מים הוסטו ונשאבו מנהר קולומביה בכל דקה לצורך קירור הכורים. בשנים 1944 עד 1971 הובילו מערכות שאיבה מים מהנהר, ולאחר שהשתמשו בהם לקירור הכורים, הזרימו אותם חזרה לנהר. לפני שחרורם לנהר, הוחזקו מי הקירור המשומשים כשש שעות במכלים גדולים שכונו אגני שמירה. האיזוטופים הרדיואקטיביים, שאורך חייהם גדול בהרבה משש שעות, לא הושפעו משמירה זו, וכך הוכנסו לנהר כמה טרה-בקרלים של רדיואקטיביות בכל יום. הממשלה הפדרלית שמרה בסוד את האינפורמציה על אודות הזרמת המים הרדיואקטיביים הללו לנהר. בהמשך נמדדה קרינה במרחק של כ-320 ק"מ במורד הנהר עד חופי וושינגטון, ואפילו עד חופי אורגון.

תהליך הפרדת הפלוטוניום הביא לשחרור איזוטופים רדיואקטיביים גם לאוויר, והם נישאו על ידי הרוח לכל דרום-מזרח וושינגטון, ולחלקים מאיידהו, ממונטנה, מאורגון ומקולומביה הבריטית. תושבים נחשפו לרדיו-איזוטופים, במיוחד ליוד-131, ובעיקר בשנים 1945–1951 שבהן הייתה פליטת הגזים הכבדה ביותר. איזוטופים רדיואקטיביים אלו נכנסו לשרשרת המזון דרך חלב הפרות שרעו בשדות שזוהמו בקרינה; חומרים רדיואקטיביים מסוכנים חדרו לגופם של תושבי הסביבה כתוצאה מאכילת מזון וחלב רדיואקטיביים. מרבית פליטת הגזים הרדיואקטיביים לאוויר הייתה חלק מהפעילות השגרתית של הנפורד, וכמה פליטות רדיואקטיביות גדולות במיוחד אירעו כתוצאה מתקלות או מניסויים מכוונים. מקור נוסף למזון מזוהם הגיע מהדגים בנהר קולומביה שספגו רמות גבוהות של רדיואקטיביות. השפעה מזיקה במיוחד הייתה על קהילות של אינדיאנים, שהיו תלויות בנהר בתזונה הרגילה שלהם. על פי דו"ח ממשלתי שפורסם בשנת 1992, כ-685,000 קירי של יוד-131 רדיואקטיבי נפלטו לנהר ולאוויר מאתר הנפורד בין השנים 1944–1947.

רק החל משנות השישים של המאה העשרים פרסמו מדעני שירות הבריאות הציבורי בארצות הברית דיווחים על כמות הרדיואקטיביות שנפלטה בהנפורד. כתוצאה, החלו מחאות ממחלקות הבריאות של מדינות וושינגטון ואורגון. רק בפברואר 1986 פרסם משרד האנרגיה 19,000 עמודים של מסמכים היסטוריים שלא היו זמינים בעבר על אודות פעולותיו של אתר הנפורד. החלו גם להתפרסם נתונים על ההשפעות הבריאותיות של הזיהומים הרדיואקטיביים שנוצרו בהנפורד. המסקנה הייתה שתושבים שגרו במקומות שאליהם נשבה הרוח מכיוון הנפורד, או שהשתמשו בנהר קולומביה במורד הזרם, נחשפו למינונים גבוהים של קרינה, שהעמידו אותם בסיכון מוגבר לחלות בסרטן ובמחלות אחרות, במיוחד במחלות של בלוטת התריס. תביעת נזיקין המונית נגד הממשלה הפדרלית נדונה שנים רבות בבתי המשפט, ובשנת 2005 הוענקו לשניים מתוך שישה תובעים פיצויים של 500,000 דולר. באוקטובר 2015 שילם משרד האנרגיה שכר טרחה משפטי של יותר מ-60 מיליון דולר, ופיצויים של כ-7 מיליון דולר.

בריאות תעסוקתית

מאז 1987 דיווחו עובדים מהנפורד על חשיפה לאדים מזיקים לאחר שעבדו סביב מכלי אחסון גרעיניים תת-קרקעיים. למעלה מ-40 עובדים דיווחו רק בשנת 2014 על ריחות אדים, ועל מגוון מחלות שחלו בהן: דימום מהאף, כאבי ראש, עיניים דומעות, עור צורב, אקזמה במגע, עלייה בקצב הלב, קשיי נשימה, שיעול, כאבי גרון, הפרשת כיח, סחרחורת, בחילה, וכמה עובדים דיווחו על מוגבלות לטווח ארוך. רופאים שבדקו עובדים בתקופה ההיא, לא מצאו ממצאים חריגים, ואישרו להם לחזור לעבודה. גם מכשירי מדידה שנשאו עובדי המכלים לא מצאו דגימות של כימיקלים הקרובות לסף שנקבע על ידי הרשויות הפדרליות לחשיפה תעסוקתית מסוכנת.

באוגוסט 2014 הורה משרד העבודה האמריקאי למנהלי האתר לשוב ולהעסיק קבלן, ולשלם לעובדיו סכום של 220,000 דולר בשכר אחורנית, לאחר שפוטרו כשחשפו ליקויי בטיחות באתר.

ב-19 בנובמבר 2014 אמר הפרקליט הראשי בוושינגטון, בוב פרגוסון, כי המדינה תכננה לתבוע את משרד האנרגיה ואת הקבלן שלו, כדי להגן על עובדי הנפורד מפני האדים המסוכנים. דו"ח שנערך בשנת 2014 על ידי מעבדה לאומית בקרוליינה הדרומית, מצא כי שיטות משרד האנרגיה לבדיקת הרכבם ורמת הסיכון של אדים שנפלטו, לא היו מספיקות, במיוחד משום שהן לא לקחו בחשבון פליטות קצרות אך חזקות. הם המליצו לדגום באופן יזום את האוויר בתוך המכלים כדי לקבוע את הרכבו הכימי, לזרז קביעת נהלים חדשים למניעת חשיפה של עובדים, ולשנות את ההערכות הרפואיות כדי שישקפו טוב יותר את האופן שבו עובדים נחשפים לאדים.

פרויקט ניקוי האתר

ב-25 ביוני 1988 חולק אתר הנפורד לארבעה אזורים והוצע לכלול אותו ברשימת העדיפות הלאומית. ב-5 במאי 1989 נקשרו המחלקה לאקולוגיה של מדינת וושינגטון, הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית, ומשרד האנרגיה בהסכם תלת-צדדי, שיצר מסגרת חוקית לפרויקט הניקוי הסביבתי בהנפורד. הפרויקט מנוהל על ידי משרד האנרגיה, והתוכנית הייתה לסיים אותו בתוך 30 שנה, כלומר עד 2019.

פרויקט הניקוי מתמקד בשלוש מטרות עיקריות: שיקום ערוץ נהר קולומביה, הסבת המישור המרכזי בהנפורד לטיפול ואחסון פסולת רדיואקטיבית לטווח הארוך, והכנות לעתיד.

ב-2008, כ-10 שנים לפני מועד הסיום שנקבע בתוכנית שיצאה באוקטובר 1989, התברר שרק פחות ממחצית הניקוי הסתיימה, ומבין ארבעת האזורים שתוכננו לניקוי, רק אחד נוקה והוסר מהרשימה.

ב-2014 יצא דו"ח על מצב הפרויקט, שהעריך שהעלות המשוערת שנותרה לסיום הניקוי היא 113.6 מיליארד דולר, למשך כ-30 שנה, ושנת הסיום המשוערת היא 2046.

זהו פרויקט הניקוי הסביבתי הגדול והמושקע ביותר בעולם, והוא מעסיק כ-11,000 עובדים.

קשיים

בעוד עיקר הפליטה הרדיואקטיבית הסתיימה עם סגירת הכורים בראשית שנות השבעים, וחלק גדול מהפסולת המסוכנת ביותר מוכלת ונמצאת תחת שליטה, ישנם עדיין חששות כבדים ממי תהום מזוהמים, שחלקם גם מגיע לנהר קולומביה, וחששות לגבי בריאותם ובטיחותם של העובדים.

האתגר המשמעותי ביותר בהנפורד הוא ייצוב 200,000,000 ליטר של פסולת רדיואקטיבית נוזלית ברמת סכנה גבוהה, המאוחסנים ב-177 מכלים תת-קרקעיים. עד 1998 דלפו כשליש מהמכלים הללו, וזיהמו את הקרקע ואת מי התהום. בשל כך הועברה עד 2008 רוב הפסולת הנוזלית הזו למכלים מאובטחים יותר בעלי מעטפת מתכתית כפולה. עם זאת, 11,000,000 ליטר של פסולת נוזלית, יחד עם 100,000,000 ליטר של נתרן גופרתי ובוץ רדיואקטיבי, נותרו במכלים פחות מאובטחים עם מעטפת מתכתית אחת.

בעיה דחופה היא הזיהום הנמשך של האקוויפרים הסמוכים, שמכילים כמות עצומה של מי תהום מזוהמים כתוצאה מדליפות במכלים. חלק ממי התהום מגיע גם לנהר קולומביה וממשיך לזהם גם אותו. האתר כולל גם 710,000 מ"ק של פסולת רדיואקטיבית מוצקה.

הוחלט שפסולת ברמת מסוכנות נמוכה תיקבר בבורות מרופדים ענקיים חסומים, שיפוקחו באופן רצוף על ידי מכשור מתוחכם במשך שנים רבות. סילוק הפלוטוניום ופסולת אחרת ברמת מסוכנות גבוהה, מהווה בעיה קשה יותר שממשיכה להיות נושא לוויכוח עז. לדוגמה, לפלוטוניום-239 יש זמן מחצית חיים של 24,100 שנה, כך שאין לצפות שהקרינה הרדיואקטיבית ממנו תדעך ותיפסק בעתיד הנראה לעין. בשנת 2000 העניק משרד האנרגיה חוזה בסך 4.3 מיליארד דולר לחברת בכטל, חברת בנייה והנדסה מסן פרנסיסקו, כדי להקים מפעל זכוכית לשילוב הפסולת המסוכנת עם זכוכית, ובכך להפוך אותם ליציבים ובלתי מזיקים. הבנייה החלה ב-2002, המפעל היה אמור להתחיל לפעול עד 2011, וסיום הזיגוג (ויטריפיקציה) תוכנן ל-2028. על פי בדיקה שנערכה בשנת 2012, היו מספר בעיות טכניות וניהוליות חמורות שלא נפתרו. בשנת 2013 האמירו העלויות המשוערות ל-13.4 מיליארד דולר, תחילת הפעלת המפעל נדחתה לשנת 2022, ומשך הזיגוג הוערך לכ-30 שנה – עד שנת 2052.

למרות הקשיים, פרויקט ניקוי סביבתי ענק זה ממשיך בהשקעה כספית גדולה, עובדים בו אלפי אנשים, והוא צפוי להסתיים באמצע המאה ה-21.

הנפורד כיום

בנוסף לפרויקט הניקוי הסביבתי הענק שימשיך להתבצע בהנפורד עוד שנים רבות, נמצאת כיום בהנפורד תחנת הכוח הגרעינית קולומביה , שמספקת מעל 10% מצריכת החשמל של מדינת וושינגטון.

בהנפורד נמצאים גם מספר מרכזים למחקר ופיתוח מדעי, כדוגמת המעבדה הפסיפית הצפון-מערבית הלאומית , ומצפה החלל LIGO הנפורד לגילוי גלי כבידה.

ב-10 בנובמבר 2015 הוכרזה הנפורד חלק מהפארק ההיסטורי הלאומי של פרויקט מנהטן , יחד עם אוק רידג' שבטנסי ולוס אלמוס שבניו מקסיקו.

לקריאה נוספת

• Manhatten: The Army and the Atomic Bomb, by Vincent C. Jones, Center of Military History, United States Army, Washington D.C., 1985
• Now It Can Be Told: The Story of the Manhattan Project, by Leslie Groves, Da Capo Press, New York, 1983

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנפורד בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הנפורד (באנגלית)
• הנפורד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• Hanford Quick Facts, Washington Department of Ecology.
• Site Map Area and Description, Columbia Riverkeepers.
• An Overview of Hanford and Radiation Health Effects, Hanford Health Information Network.
• Radioactive Waste Contamination of Soil and Groundwater at the Hanford Site, by Laura A. Hanson, University of Idaho, November 2000.