הפשיטה על האי גרין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפשיטה על האי גרין (שמה הצבאי: מבצע בולמוס 6) הייתה פשיטה של כוחות צה"ל בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969, במהלך מלחמת ההתשה, על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ, כ־2.5 ק"מ מפורט תאופיק (שבקרבת העיר סואץ שבמצרים). הפשיטה נחשבת לאחת מהפעולות הצבאיות המזהירות שביצע צה"ל. על הפעולה פיקד מפקד שייטת 13, סא"ל זאב אלמוג.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מן המערך הבריטי להגנת תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה הקיף באופן חלקי הצבא הבריטי את שונית האי גרין בשובר גלים, ועליו בנה מספר בונקרים מתוך כוונה שהמתחם יגן על פתחה הדרומי של התעלה. הצבא המצרי ירש את המתחם והפך אותו ליעד מבוצר 145 מטר אורכו כולל גשר על עמודים באורך של 45 מטר שהיה מחובר אל פילבוקס שנחשד כעמדת מכ"ם, ורוחבו המקסימלי 68 מטר. נתוני המודיעין הצביעו על כך שבאי ממוקמים עמדת מכ"ם לבקרת אש נגד מטוסים, תותחי נ"מ בני 85 ו־37 מ"מ, 14 מקלעים, והוא אויש על ידי 80-‏100 חיילים מצרים כולל יחידת קומנדו.

בתגובה לפשיטה מצרית על חניון טנקים ישראלי בפורט תאופיק שבה נהרגו 8 חיילים, נפצעו תשעה חיילים ונחטף חייל אחד, ובמגמה להשיב לצה"ל את כוח ההרתעה שהלך ונשחק - זאת באמצעות הוכחת עליונותו של הלוחם הישראלי, החליטה ממשלת ישראל לתקוף את המוצב באי גרין. שם הקוד שנבחר היה "בולמוס 6", בהמשך למבצע בולמוס 5 שנערך חודש לפניו.

הפשיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפשיטה על האי גרין' יולי 1969.‏[1]}

על האי פשטו, בפיקודו של מפקד שייטת 13 סא"ל זאב אלמוג, בשני גלים כוחות של הקומנדו הימי שהגיעו למקום בשחייה ובצלילה וכוחות של סיירת מטכ"ל שהגיעו בסירות גומי.‏[2] כוח שלישי הגיע ליעד ב"חזיר", התמקם על תמרור-אבן ימי שמדרום לאי, וברגע הפריצה של הגל הראשון ליעד המטיר אש כרתק והסחה על עמדות התותחים והמקלעים הכבדים שבדרום המבצר. כוח צה"ל כולו הובל ב-12 סירות גומי ומנה יחד עם מפעילי הסירות כ-70 לוחמים. לאחר לחימה קשה, כוחות צה"ל החזיקו באי במשך כשעה, וחיבלו בעזרת כ־80 ק"ג חומר נפץ בחלק הצפוני של המבנה. לצה"ל היו שישה הרוגים ו-11 פצועים. על פי צה"ל, למצרים היו בקרב 80-70 הרוגים וכל היתר פצועים. במהלך המבצע התברר כי המכ"ם ביעד היה דמה. פינוי כוחות צה"ל מהיעד תוכנן והתבצע לכל אורך שלב התקיפה – תחילה פונו נפגעים ובהמשך, כל מי שסיים את תפקידו בלחימה נסוג בקבוצות של 2–4 סירות גומי, זאת על-מנת להימנע מנפגעים עקב הארטילריה המצרית הצפויה.

הלחימה באי נמשכה 39 דקות, ובמשך 38 דקות נוספות הכוח שנותר באי חילץ נפגעים, פיּנה ציוד שנָשר מהם ופוֹצץ את האגף הצפוני של המבצר – כל זאת ללא הפרעה מצד הכוח המצרי. הלחימה, שהתנהלה על הגג החשוף ובחדרים שסביב לחצר הייתה קשה, זאת בגלל: הימצאות היעד בלב-ים; היותו מבוצר, נישא וצפוף; עמוס בחיילי אויב רבים; גדוש בחדרים ובעמדות-נשק כבד ובינוני רבים; מהכוח המצרי נמנעה האפשרות להימלט (בגלל הים) ולכן הוא נאלץֹ להילחם על נפשו בעקשנות; הגל הראשון של התוקפים נאלץ לחדור ליעד ישירות מהמים ולהסתער עליו בהימצאו מתחת לעמדות האויב; בתנועה ליעד הוא נתקל בזרמי-ים בלתי צפויים שהקשו עליו את ההתקדמות בשחייה ובצלילה אל היעד; תקלת דיווח ותקשורת שאירעה בשלב החדירה ליעד גרמה לעיכוב בהגעת הגל השני ליעד ואילצה את הגל הראשון להמשיך בלחימה על הגג החשוף ללא חיפוי מצד הגל השני שתוכנן לתת לו זאת מתוך חצר.

הפינוי מהאי בוצע כמתוכנן, אך ארך זמן ניכר, בעיקר עקב קשיים בחילוץ הנפגעים בתנאי הצפיפות והסיבוך של היעד; הסירה האחרונה, ובתוכה מפקד הפעולה, יצאה את האי 25 דקות לאחר הזמן האחרון שנקבע בתוכנית, ואז כבר החלו ליפול פגזים על שפת היעד שפגעו באחת מסירות הגומי ופצעו קל את אחד הלוחמים. הסירה הפגועה טבעה בתחילת דרכה בים וששת אנשיה נאלצו לשחות (3.5 ק"מ) לעבר החוף שבשליטת ישראל. הם הקימו קשר וחולצו מהמים באמצעות שני מסוקים.

עם לוחמי צה"ל שהשתתפו בקרב נמנה עמי אילון, שנפצע קשה במהלך הקרב וזכה בעיטור הגבורה‏‏‏[3] על חלקו בקרב. כמו כן, זכה גיל לביא בעיטור העוז, ואילן אגוזי,‏[4] דב בר, גדי קרול וזלי רוט זכו בעיטור המופת.

באותם ימים נטען, כי לפשיטה ולהצלחתה הייתה חשיבות מכרעת, שכן היא תרמה לאמון המטכ"ל ביכולתן של יחידות הקומנדו לעמוד במשימות פשיטה וחדירה לעומק האויב, והיוותה מכה קשה למצרים שנפגעו במה שחשבו למוצב החזק ביותר שלהם. על כך התבטא רפאל איתן, שהשתתף כקצין חי"ר וצנחנים ראשי בתכנון הלחימה הקרקעית במבצר ושהה בסירת-גומי לרגלי המבצר בעת הלחימה על היעד:

ביצוע הפשיטה על האי גרין היה יוצא דופן בהצלחתו הבלתי רגילה... בפעולה זו השיג צה"ל הישג חשוב שאיננו רגעי... ההישג הוא בעצם המבצע, בו פילסנו דרך לשיטת לחימה חדשה, אשר הגבירה את ביטחוננו... המצרים, בחלומותיהם האיומים ביותר, לא חלמו על פעולה נועזת מסוג זה... ערכה של הפעולה הזו לגבינו היא, שלמרות האבידות הכבדות, הופגנו בה יכולת ורמה היכולים לשמש לנו תמרור במשך שנים רבות...

ד"ר מוסטפא כבהא מצא עדויות להשפעה המוראלית שהייתה לפעולה זו על המצרים:

פעולה זו [האי גרין] היוותה נקודת מפנה במלחמת ההתשה. היא סימלה את התחלתו של שלב חדש במלחמה, שרוב החוקרים המצריים קרא לו 'שלב ההתשה הנגדית', בו עברה היוזמה הצבאית מידי מצרים לידי ישראל.‏[5]

המצרים הציגו תמונה הפוכה, לפיה הצליחו למנוע את הפשיטה ולגרום לכוח הפושט אבדות קשות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב אלמוג, עטלפים בים האדום - פעולות מיוחדות של הקומנדו הימי במלחמות ההתשה ויום הכיפורים, הוצאת משרד הביטחון ו"מכון גלילי לחקר כוח המגן", 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מייק אלדר "שייטת 13", ספריית מעריב, 1993, עמוד 406.
  2. ^ הקרב על האי גרין באתר דובר צה"ל
  3. ^ עיטור הגבורה שהוענק לעמי אילון, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  4. ^ עיטור המופת שהוענק לסגן אילן אגוזי, מתוך אתר הגבורה.
  5. ^ מוסטפא כבהא, חרב אל-אסתנזאף: מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים (אפעל: יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ; אוניברסיטת תל אביב, 1995), עמ'86

קואורדינטות: 29°54′42″N 32°31′47″E / 29.911756°N 32.529734°E / 29.911756; 32.529734