וויו נובה

(הופנה מהדף וויו נובו)
וויו נובה (יישוב לשעבר)
Vojo Nova
מדינה / טריטוריה ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות
רפובליקה רוסיה הסובייטית (1918-1954)רוסיה הסובייטית (1918-1954) רוסיה הסובייטית
חבל ארץ חצי האי קרים
תאריך ייסוד 1928
שמות קודמים אוזגול (Озгул)
שטח 0.73 קמ"ר
גובה 17 מטרים
סיבת נטישה מלחמת העולם השנייה
יישובים יורשים ליסטובויה (רו')
קואורדינטות 45°15′35″N 33°39′40″E / 45.259722222222°N 33.661111111111°E / 45.259722222222; 33.661111111111 
אזור זמן UTC+2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ווֹיוֹ נוֹבָהאספרנטו: Vojo Nova, "דרך חדשה") היה קיבוץ שהקימה קבוצה מפורשי גדוד העבודה בהנהגת מנחם אלקינד בחצי האי קרים, לאחר שהתאכזבו מן הציונות הסוציאליסטית וירדו מארץ ישראל. הקיבוץ הפך ב-1935 לקולחוז, וחוסל סופית במהלך מלחמת העולם השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גדוד העבודה

בשנות העשרים גיבשו אנשי העלייה השלישית את גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור, שמטרתו הייתה כיבוש העבודה באופן מאורגן, הקמת כוח הגנה והתיישבות בארץ ישראל. לאחר כניסת הצבא הבריטי וקבלת המנדט הבריטי, בעקבות התנופה הכלכלית והעבודות הציבוריות שארגן הממשל הבריטי, הייתה שפע של עבודה בסלילה, בנייה וחקלאות לפלוגות פועלים רבות. אולם ב-1926 נכנסה הארץ למשבר כלכלי קשה ולאבטלה. בגדוד נוצרו שתי קבוצות שהתסיסה החברתית עקב האבטלה הקצינה את הניגודים ביניהן. אחת הקבוצות, הקבוצה השמאלית בהנהגת מנחם אלקינד, ראתה בקומוניזם ובברית המועצות אידיאל. הם דרשו כפיפות מוחלטת של הפלוגות והקיבוצים שהקימו חברי הגדוד למרכז הגדוד ולאינטרסים של "המהפכה". אנשי הפלג השמאלי התרחקו אט אט מהציונות ומחבריהם לגדוד, עד אשר ב-26 בדצמבר 1926 הם פרשו מגדוד העבודה.

חברי הפלג השמאלי נושלו גם מחברותם בקיבוצם תל יוסף. מרביתם החליטו להישאר בארץ כבודדים, אולם קבוצה בת כ-30 חברים ומשפחותיהם נענו לקריאתו של אלקינד, והיגרו על מנת להקים קיבוץ בחצי האי קרים שבברית המועצות.

מהקמת הקיבוץ עד 1935[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלקינד פתח במגעים מול ראשי השלטון בברית המועצות עוד באפריל 1926, ובאוקטובר 1927 קיבל אישור וברכה לתוכנית הקמת הקיבוץ. השלטונות ראו ביוזמה זו נושא לתעמולה בדבר ההבל שבניסיון ליצור סוציאליזם ציוני, וסייעו בתחילה להצלחת הקיבוץ, לפחות למראית עין. לקבוצת היורדים, 60–80 איש ואישה, הקצו חווה נטושה בחצי האי קרים, סמוך לעיר יבפטוריה.

שם הקיבוץ נקבע בשפת האספרנטו, כיוון ששם עברי היה אסור, ושם ביידיש או ברוסית לא רצו החברים לקבל על עצמם, כדי לשמור על זהותם הנבדלת. עם זאת, שפת הדיבור היומיומי בקיבוץ הייתה עברית. הם התיישבו באתר החווה הישנה וקיבלו שטחים נרחבים לעיבוד (13,000 דונם), 500 כבשים, רפת, לול, כלי עבודה, בהמות עבודה וטרקטור.

המתיישבים הקימו קיבוץ ארצישראלי על כל מוסדותיו המוכרים: חדר אוכל ובית ילדים, קומונה משותפת לבגדים וקופת הוצאות משותפת, ערבי שירה בצוותא וחינוך עברי ויהודי. הם התמודדו עם קור עז ועם מחסור בציוד ובביגוד, אך היו אידיאליסטים והאמינו בדרכם. כדי לספק דור עתיד וידיים עובדות קיבלו על עצמם קליטת מתיישבים נוספים, רוסים ובולגרים, חלק מהם אנטישמים ומלשינים של השלטונות.

מ-1935 ועד שנות הארבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבות השנים פחת הצורך של השלטונות הסובייטיים ב"דוגמה" הלא-ציונית, כיוון שהעלייה לארץ ישראל הופסקה עם הוצאת תנועת החלוץ אל מחוץ לחוק ורדיפה גלויה של הציונים.

ב-1935 הודיעו השלטונות על ביטול המוסדות הקיבוציים, בית הילדים וחדר האוכל, ועל הגדרת המקום כקולחוז בשם "דרוז'בה נארודוב" ("אחוות עמים"). רוב המתיישבים המקוריים, כולל אלקינד עצמו, עזבו ללנינגרד ולמוסקבה, אך רוחם של הנותרים לא נפלה, והם התחזקו בדעתם שדרכם נכונה. אחדים מהם נפגעו בעת הטיהורים הגדולים, ואת מקומם תפסו מתיישבים רוסים ואוקראינים.

מספר מתיישבים ארצישראלים מקוריים שרדו. בעת מלחמת העולם השנייה התגייסו הגברים לצבא האדום ורק כמה נשים וילדים נותרו בקולחוז. בעת הכיבוש הנאצי הלשין תושב הקולחוז, רוסי בשם קפיושין, לגסטפו על הימצאם של הנשים והילדים היהודים במקום. הנאצים הגיעו לקולחוז, אספו את הנשים והילדים, והטביעו אותם בבאר.

תיעוד בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 שלחו השלטונות הסובייטיים לוויו נובה מספר אוֹמנים על מנת לתעד את החיים בקיבוץ היהודי בברית המועצות, כנראה לצורכי תעמולה. בין האומנים היו הציירים מאיר אקסלרוד ומנדל גורשמן. תערוכה מציוריו של אקסלרוד, בשם "גן העדן האבוד", הוצגה במוזיאון עין חרוד.

סופרת היידיש שירה גורשמן הייתה בין חברי הקבוצה. היא נישאה למנדל גורשמן ועימו עזבה את המקום ועברה למוסקבה. ב-1989 עלתה לישראל ופרסמה את הספר "הצאן והבקר של חנה", בו תיארה את קורותיה בוויו נובה, בלוויית איורים של בעלה המנוח. שנים אחדות לאחר עלייתה, הפיק הערוץ הראשון את הסרט התיעודי "דרך חדשה", בבימויו של ארן פטנקין, בו סיפרה גורשמן את קורותיה בגדוד העבודה ובוויו נובה.

הרומן "עצם אל עצמו", מאת נתן שחם (הוצאת עם עובד, 1981), מתאר את סיפורו של איש גדוד העבודה שהצטרף לאלקינד וחבורתו בוויו נובה, ולאחר תלאות בברית במועצות חזר ארצה בשנות השבעים של המאה העשרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Götz Hillig, “Vojo Nova” v Krymu: zabytaia sel’khozkommuna (kibuts), Marburg: University of Marburg, 2005. ('ווֹיוֹ נוֹבָה' בקרים: הקומונה החקלאית הנשכחת (קיבוץ))
  • אניטה שפירא, 'גורלה של "קבוצת אלקינד" ברוסיה', שבות, כרך 1 (תשל"ג), עמ' 94-87.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וויו נובה בוויקישיתוף