שירה גורשמן

שירה גורשמן

שירה גורשמן
שירה גורשמן תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	10 באפריל 1906 קדאייני, ליטא
פטירה	4 באפריל 2001 (בגיל 94) אשקלון, ישראל
מדינה	ברית המועצות, ישראל
שפות היצירה	יידיש
בן או בת זוג	מנדל גורשמן

שירה גוֹרְשְׁמַן (בכתיב יידי: שירה (שירע, שירקע) גאָרשמאַן; ברוסית: Шира Григорьевна Горшман;‏ 10 באפריל 1906 – 4 באפריל 2001) הייתה סופרת יידיש, מחברת סיפורים קצרים וממוארים, שפעלה בברית המועצות ובישראל. היא הייתה בין אנשי גדוד העבודה שעזבו את ארץ ישראל ב-1927 והקימו את הקיבוץ היהודי וויו נובה בחצי האי קרים. עם התפרקות ברית המועצות עלתה בשנית לישראל, בה חייתה עד מותה.

תולדות חייה

שירה לבית קושניר נולדה ב-1906 בעיירה הליטאית הקטנה קרוקי שבמרכז ליטא, אז בפלך קובנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית למשפחה יהודית דלת אמצעים - צבי הירש שלימד בישיבה בעיירה דטנוב ואמה גיטל לבית קושניר. את אביה איבדה בגיל צעיר ואביה החורג היה אדם אלים, לכן ברחה בגיל צעיר לבית סביה וסבתה הורי אימה. במלחמת העולם הראשונה נשלחה עם משפחתה לאודסה, אך בגיל 14 עזבה את ביתה ועברה לקובנה, שם שהתה תחילה בבית יתומים וכעבור זמן מה הצטרפה לפעילי התנועה הציונית "החלוץ".

בתנועת החלוץ פגשה את חיים חצקלביץ' וב-1923 בגיל 16 ילדה את בתה הבכורה רותה. באותה השנה עלו בני הזוג עם בתם לארץ ישראל, והשתלבו בפלוגת גדוד העבודה ברמת רחל בירושלים שם עבדה בצוותים החקלאיים ואף שימשה כרוכשת סיטונאית של מזון עבור הפלוגה בעוד בעלה עבד בחציבה. בשנת 1925 ילדה את בתה השנייה שלומית (שלימים נישאה לשחקן התיאטרון הרוסי אינוקנטי סמוקטונובסקי) ובהמשך את בתה שלישית אליצ'קה.

בעת הפילוג בגדוד העבודה בסוף 1926 הצטרפה שירה לפלג השמאלני של הגדוד, בהנהגת מנחם אלקינד. ב-1927, עזבה את הארץ עם שלוש בנותיה ועם הקבוצה שהקימה את הקיבוץ היהודי וויו נובה בקרים - זאת על אף נסיונותיו של יצחק שדה שהכירה להניע אותה מהחלטה זו. החלטה זו קרעה את המשפחה שכן חצקלביץ' לא רצה לעזוב את הארץ והשניים התגרשו.

בוויו נובה ניהלה רפת של כ-500 פרות חולבות. ב-1930 נשלחו למקום מספר אמנים מטעם השלטונות הסובייטיים, על מנת לתעד את החיים בקיבוץ היהודי בברית המועצות. שירה התאהבה באחד מהם, הצייר מנדל גורשמן (יליד שנת 1902), ולבסוף נישאה לו ועברה להתגורר עמו במוסקבה. ב-1937 נולד לשניים בנם המשותף אליק (שבהמשך שינה שמו לאלכסנדר מנדלביץ' גורשמן, היסטוריון ואוצר של מורשתו האמנותית של גורשמן האב). עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-1941 פונתה המשפחה לכפר מאריינסקי פוסד במחוז צ'ובשיה, שם עבדה גורשמן בקולחוז. בהמשך עברו בני הזוג לעיר פרונזה (כיום בישקק בקירגיזסטן).

ידידו של בעלה, המשורר לייב קויטקו, הבחין בכשרונה לספר סיפורים, ועודד אותה להעלות אותם על הכתב ולפרסם אותם. סיפוריה הראשונים הופיעו בעיתוני היידיש "דער שטערן" ("הכוכב", חרקוב) ו"דער עמעס" ("האמת", מוסקבה), ומאוחר יותר בעיתון "אייניקייט" ("אחדות", מוסקבה) ובקובץ סיפורים בעריכת פרץ מרקיש (1944). קובץ ראשון של סיפוריה הקצרים יצא לאור במוסקבה ב-1946, בשם "דער כויח פון לעבען" ("הכוח לחיות"). קובצי סיפורים נוספים יצאו לאור במהלך השנים בוורשה ובמוסקבה, וחלקם תורגמו לרוסית.

מרבית ידידיה של גורשמן מאנשי ויו נובה נרצחו במהלך הטיהורים הגדולים או נשלחו לגלות ולגולאגים. גורל מר זה פסח עליה, אולם היא עצמה נאלצה לצנזר עצמה בכתביה על מנת להימנע מחשדות פוליטיות, והיא ובעלה חששו באותה התקופה אף הם מפני רדיפה. פעילותה הספרותית אף הוגבלה בשל ההתנכלות לתרבות ועיתונות היידיש מצד השלטון הסובייטי. עם זאת הוסיפה גורשמן לכתוב בעיתון היידי "ביראבידזשאנער שטערן" שיצא במזרח ברית המועצות וכן קיבלה במה גם בעיתון הפולני היידי 'פאלקסשטימע'. בפולין יצא בשנת 1961 גם ספר מכתביה 'שלושים ושלוש נובלות'.

בהמשך פרסמה גם בכתב העת היהודי הספרותי-חברתי 'סאוועטיש היימלאנד' (המולדת הסובייטית) שהוקם בשנת 1961, בעקבות לחץ המפלגות הקומוניסטיות הזרות ותקופת ההפשרה של חרושצ'וב. סיפורים אלו שכללו גם סיפורים מהווי הקומונה בה חיה בעברה, יצאו אחרי כן לאור בשנת 1974. ספר זה כלל גם את הרומן האוטוביוגרפי שלה 'הצאן והבקר של חנה'. בשנת 1984 יצא ספר נוסף שלה במוסקבה, 'יום טוב אין מיטן וואך' (יום טוב באמצע השבוע) אשר כלל גם סיפורים רבים על חגים יהודיים ועל נסיעותיה לערי ברית המועצות.

בסוף שנות ה-80 הביאה גורשמן כתב יד נוסף שלה לבית הוצאה לאור במוסקבה. באותה תקופה השתכנה עם בנה הצעיר אלק ומשפחתו בעיר, ואף זכתה לפנסיה מכובדת שאפשרה לה להתמסר לעבודה. עם זאת - עם פתיחת שערי העלייה לישראל, עלתה בשנת 1989 כשהיא בת 84. בתחילה התגוררה כאורחת אצל מכרים ברחובות, כשהיא מתארחת בארץ במועדוני חובבי יידיש. בשנת 1990 הודיעה באחד מביקוריה אלו כי אין בכוונתה לשוב לברית המועצות - הודעה שהפתיעה את משפחתה.

בארץ הוציאה לאור כמה ספרים נוספים, חלקם עיבודים של סיפוריה הישנים וחלקם יצירות חדשות וספרי זכרונות - בהם גם ספרים המתייחסים לשלטון הטרור בברית המועצות. בחלק מספריה אלו, מתחה ביקורת חריפה על אלקין ומובילי המעבר של חברי הפלג השמאלי של גדוד העבודה לקרים, ואף כתבה כי בתקופת מסוימות ביקשו היא וחברים נוספים מאנשי ויו נובה לחסלו, אולם בסופו של דבר הוא חוסל על ידי השלטון. שלושה מספריה יצאו לאור בתרגום לעברית.

גורשמן הכירה בארץ את איש הספרות בן התנועה הקיבוצית, דניאל בן נחום (1910–1992) אשר הציע לה עזרה בתרגום ספרה האוטוביוגרפי 'הצאן והבקר של חנה' לעברית, ואף הכין אותו לדפוס. תקופה מסוימת השניים אף התגוררו יחדיו, אולם לבסוף עברה גורשמן ליחידת דיור בהוסטל באשקלון יחד עם ביתה רותה, שעלתה אחריה אף היא כשהיא כבר בגמלאות. הקשר הידידותי בין השניים נמשך עד מותו של בן נחום.

ב-1991 הפיק הערוץ הראשון את הסרט התיעודי "דרך חדשה", בבימויו של ארן פטנקין, בו סיפרה שירה גורשמן את קורותיה בגדוד העבודה ובוויו נובה.

ב-4 באפריל 2001 נפטרה גורשמן, ימים אחדים טרם יום הולדתה ה-95, ונקברה בבית העלמין של אשקלון.

יצירתה

סיפוריה של שירה גורשמן מתארים התרחשויות מהווי החיים בעיירה היהודית במזרח אירופה טרם השואה, בקומונות ובערים התעשייתיות בברית המועצות. על פי עורכת הספרות פיית' ג'ונס, יש בהם יסוד "פרוטו-פמיניסטי", ועיסוק בנושאים מחיי הנשים שספרות היידיש כמעט לא נגעה בהם: נשים העוסקות בעבודת כפיים ובעלות מקצוע, נשים המגדלות את ילדיהן לבדן או בוחרות בהפלה מלאכותית, ועוד.

בשל היחס העוין של ברית המועצות כלפי הציונות ומדינת ישראל, נמנעה מלכתוב על גדוד העבודה והקמת התשתית הלאומית היהודית בארץ ישראל כל עוד חיה שם, ורק עם עלייתה ארצה החלה לכתוב גם על חוויותיה מתקופה זו.

ספריה

ביידיש

• דער כוח פון לעבען ("הכוח לחיות") - מוסקבה, 1948
• 33 נאָוועלן (33 נובלות) - ורשה, 1961
• לעבן און ליכט ("חיים ואור") - מוסקבה, 1974. תורגם לרוסית 1979, מוסקבה.
• ליכט און שאָטן ("אור וצל") - מוסקבה 1977
• איך האָב ליב א רום-פאָרן ("אני אוהבת נסיעות") - מוסקבה 1981
• יום טוב אין מיטען וואָך ("חג באמצע השבוע") - מוסקבה 1984
• אויסדויער: דערציילונגען, נאוועלן, זכרונות - (סיפורים, נובלות, זכרונות) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1992
• חנה'ס שאף און רינדער: ראמאן - ("הצאן והבקר של חנה" - רומן) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1993
• ווי צום ערשטן מאל: נאוועלע, דערציילונגען, סקיצן - ("כמו בפעם הראשונה" - נובלה, סיפורים, רשימות) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1995
• אן א גאל: דערציילונגען, סקיצעס, זכרונות - ("ללא מרה" - סיפורים, רשימות, זכרונות) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1996
• אין די שפאנען פון "גדוד העבודה" ("בעקבות גדוד העבודה") - תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1998

בתרגום לעברית

• הצאן והבקר של חנה; תרגם: דניאל בן-נחום; ערך: חיים פלג, תל אביב: ישראל-בוך, תשנ"ז 1997.
• בלי מרה: סיפורים, רישומים, זיכרונות; מיידיש: יעקב שופט, תל אביב: חלונות, תשס"ג 2003. (אוטוביוגרפי)
• בעקבות גדוד העבודה (אין די שפאנען פון גדוד העבודה) ביידיש ועברית, תרגום ד"ר לאה איילון, עריכה עברית יורם מלצר, תל אביב: הוצאת ה. לייוויק תשע"ה 2015

קישורים חיצוניים

• פרידה ג'ולס פורמן, שירה גורשמן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• Shira Gorshman: A Life in Three Acts (באנגלית)
• Faith Jones: Shira Gorshman - A Writer of Unusual Power (באנגלית)
• שלמה גרומן: לזכר שירה גורשמן (ברוסית)
• רות בקי-קולודני, שירה גורשמן הקרימצ'אקית: דיוקן של מהפכנית , באתר הארץ, 25 בפברואר 2013