שירה גורשמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

שירה גוֹרְשְׁמַןכתיב יידי: שירה (שירע, שירקע) גאָרשמאַן; ברוסית: Шира Григорьевна Горшман;‏ 10 באפריל 1906, קראקס, פלך קובנה, האימפריה הרוסית (ליטא) – 4 באפריל 2001, אשקלון, ישראל) הייתה סופרת יידיש, מחברת סיפורים קצרים וממוארים, שפעלה בברית המועצות ובישראל. היא הייתה בין אנשי גדוד העבודה שעזבו את ארץ ישראל ב-1927 והקימו את הקיבוץ היהודי וויו נובה בחצי האי קרים. עם התפרקות ברית המועצות עלתה בשנית לישראל, בה חייתה עד מותה.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה לבית קושניר נולדה ב-1906 למשפחה יהודית דלת אמצעים בעיירה הליטאית הקטנה קְרַאקֶס (אנ') ‏(Krakės; ברוסית: Кроки) שבמרכז ליטא, אז בפלך קובנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. במלחמת העולם הראשונה נשלחה עם משפחתה לאודסה, אך בגיל 14 עזבה את ביתה ועברה לקובנה, שם שהתה תחילה בבית יתומים וכעבור זמן מה הצטרפה לפעילי התנועה הציונית "החלוץ". בהיותה בת 16 ילדה את בתה הבכורה, וב-1923 עלתה עמה ועם בעלה הראשון לארץ ישראל, ובה השתלבה בפלוגת גדוד העבודה בירושלים. בעת הפילוג בגדוד העבודה בסוף 1926 הצטרפה לפלג השמאלי של הגדוד, בהנהגת מנחם אלקינד, וב-1927, בהיותה גרושה ומטופלת בשלוש בנות, עזבה את הארץ עם הקבוצה שהקימה את הקיבוץ היהודי וויו נובה בקרים.

בוויו נובה ניהלה רפת של כ-500 פרות חולבות. ב-1930 נשלחו למקום מספר אמנים מטעם השלטונות הסובייטיים, על מנת לתעד את החיים בקיבוץ היהודי בברית המועצות. שירה התאהבה באחד מהם, הצייר מנדל גורשמן, ולבסוף נישאה לו ועברה להתגורר עמו במוסקבה. ידידו של בעלה, המשורר לייב קויטקו, הבחין בכשרונה לספר סיפורים, ועודד אותה להעלות אותם על הכתב ולפרסם אותם. סיפוריה הראשונים הופיעו בעיתוני היידיש "דער שטערן" ("הכוכב", חרקוב) ו"דער עמעס" ("האמת", מוסקבה), ומאוחר יותר בעיתון "איינקייט" ("אחדות", מוסקבה) ובקובץ סיפורים בעריכת פרץ מרקיש (1944). קובץ ראשון של סיפוריה הקצרים יצא לאור במוסקבה ב-1948, בשם "דער כויח פון לעבען" ("הכוח לחיות"). קובצי סיפורים נוספים יצאו לאור במהלך השנים בוורשה ובמוסקבה, וחלקם תורגמו לרוסית.

בשנת 1989 עלתה שירה גורשמן לישראל והשתקעה באשקלון. למרות גילה המבוגר, יצרה קשרים עם קהילת הספרות ביידיש בארץ, והוציאה לאור כמה ספרים נוספים, חלקם עיבודים של סיפוריה הישנים וחלקם יצירות חדשות וספרי זכרונות. שניים מספריה יצאו לאור בתרגום לעברית.

ב-1991 הפיק הערוץ הראשון את הסרט התיעודי "דרך חדשה", בבימויו של ארן פטנקין, בו סיפרה שירה גורשמן את קורותיה בגדוד העבודה ובוויו נובה.

ב-2001 נפטרה שירה גורשמן, ימים אחדים לפני שמלאו לה 95 שנה.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוריה של שירה גורשמן מתארים התרחשויות מהווי החיים בעיירה היהודית במזרח אירופה טרם השואה, בקומונות ובערים התעשייתיות בברית המועצות. על פי עורכת הספרות פיית' ג'ונס‏‏,‏[1] יש בהם יסוד "פרוטו-פמיניסטי", ועיסוק בנושאים מחיי הנשים שספרות היידיש כמעט לא נגעה בהם: נשים העוסקות בעבודת כפיים ובעלות מקצוע, נשים המגדלות את ילדיהן לבדן או בוחרות בהפלה מלאכותית, ועוד.

בשל היחס העוין של ברית המועצות כלפי הציונות ומדינת ישראל, נמנעה מלכתוב על גדוד העבודה והקמת התשתית הלאומית היהודית בארץ ישראל כל עוד חיה שם, ורק עם עלייתה ארצה החלה לכתוב גם על חוויותיה מתקופה זו.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דער כוח פון לעבען ("הכוח לחיות") - מוסקבה, 1948
  • 33 נאָ‏וועלן (33 נובלות) - ורשה, 1961
  • לעבן און ליכט ("חיים ואור") - מוסקבה, 1974. תורגם לרוסית 1983.
  • ליכט און שאָ‏טן ("אור וצל") - מוסקבה 1977
  • איך האָ‏ב ליב א רום-פאָ‏רן ("אני אוהבת נסיעות") - מוסקבה 1981
  • יום טוב אין מיטען וואָ‏ך ("חג באמצע השבוע") - מוסקבה 1984
  • אויסדויער: דערציילונגען, נאוועלן, זכרונות - (סיפורים, נובלות, זכרונות) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1992
  • חנה'ס שאף און רינדער: ראמאן - ("הצאן והבקר של חנה" - רומן) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1993
  • ווי צום ערשטן מאל: נאוועלע, דערציילונגען, סקיצן - ("כמו בפעם הראשונה" - נובלה, סיפורים, רשימות) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1995
  • אן א גאל: דערציילונגען, סקיצעס, זכרונות - ("ללא מרה" - סיפורים, רשימות, זכרונות) תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1996
  • אין די שפאנען פון "גדוד העבודה" ("בעקבות גדוד העבודה") - תל אביב, הוצאת "ישראל בוך", 1998

בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו קישורים חיצוניים‏.