וולני

וולני
Constantin François de Chassebœuf, comte de Volney
לידה	3 בפברואר 1757; קראון, צרפת
פטירה	25 באפריל 1820 (בגיל 63); פריז, צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	פר לשז
ידוע בשל	מסעותיו בלבאנט
תפקיד	חבר האקדמיה הצרפתית (1803–1820) ; חבר האסיפה המכוננת הלאומית
השקפה דתית	אתאיזם
פרסים והוקרה	מפקד בלגיון הכבוד
חתימה

ווֹלנֵי או וולניי (בצרפתית: Volney; מבטאים ווֹלנֶה;‏ 3 בפברואר 1757 – 25 באפריל 1820) הוא שם העט של קונסטנטן-פֿרנסוּאַה שׁסבֶּף דה לה ג'ירוֹדֶה, הרוזן של ווֹלנֶה (Constantin-François Chassebœuf de La Giraudais, comte de Volney),^[1] הוגה דעות, היסטוריון, מזרחן ומדינאי צרפתי.

קורות חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווֹלנֵי נולד למשפחת אצולה בחבל אנז'ו. נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה של אנז'ה, ב-1776 עבר לפריז ללמוד רפואה, אך העדיף ללמוד היסטוריה. חיבורו מ-1787 על הרודוטוס (Mémoire sur la Chronologie d'Hérodote) זיכה אותו בתשומת לבם של אנשי האקדמיה הצרפתית (צר') ושל חוגי מלומדים אחרים.

בשלהי 1782 יצא למסע ללבנט ובילה שם כשלוש שנים. אחרי שובו לצרפת סיכם את מסעותיו בספרו "מסע במצרים ובסוריה" (Voyage en Egypte et en Syrie pendant les années 1783,1784 et 1785).^[2] שנה לאחר מכן פרסם את חיבורו "הרהורים על המלחמה של הטורקים ושל רוסיה" (Considérations sur la guerre des Turcs et de la Russie).

ווֹלנֵי היה מעורב בפעילות פוליטית. הוא נבחר מטעם מחוז הולדתו לנציגוּת המעמד השלישי באספת המעמדות הכללית, ובתחילת המהפכה הצרפתית היה חבר האספה המכוננת הלאומית. בכהונותיו אלה דחף להקמת המשמר הלאומי (צר')^[3] ולחלוקת צרפת לקומונות ולמחוזות. וולני השתייך לאגודת "ידידי האמת" (צר'), ארגון מהפכני צרפתי שפעל בשנים 1790–1797.^[4] כמו כן ערך כתב-עת פוליטי שכוּון "לאנשים מכל המקצועות".

בתקופה זו עסק ווֹלנֵי גם בניסויי פיתוח כלכלי בקורסיקה. הוא גילה עניין במצבו של האי עוד לפני המהפכה, שאז כיהן כממונה על סדרי המסחר והחקלאות בו. ב-1792 רכש בקורסיקה חווה שבה ביקש לבחון אפשרות של חקלאות אינטנסיבית מבוססת על איקלום גידולים הנהוגים במושבות (כגון קני סוכר, כותנה, אינדיגו וקפה), אך לא התמיד בכך. בקורסיקה התוודע למשפחת בונפרטה. בשובו לפריז פרסם דו"ח על "המצב העכשווי בקורסיקה לאשורו" (Précis de l'état actuel de la Corse).

ווֹלנֵי, שהשתייך לז'ירונדינים, הושלך לכלא בתקופת שלטון הטרור למשך עשרה חודשים. הוא ניצַל בעור שיניו מן הגליוטינה ושוחרר עם נפילת רובספייר ביולי 1794.

תקופה קצרה לימד היסטוריה באקול נורמל סופרייר כשאך נוסד. ב-1795 מונה כחבר במכון של צרפת. באותה השנה נסע לאמריקה הצפונית, שם שהה עד 1798. את תצפיותיו ורשמיו סיכם בחיבורו מ-1803 "לוחות האקלים והקרקע בארצות הברית" (Tableau du climat et du sol des États-Unis).

ווֹלנֵי, אף שהשתתף בהפיכת 18 בברימר, לא היה מחסידי נפוליאון בונפרטה, אך בהיותו אדם מתון וליברלי תמך במדיניות הקיסרות הראשונה. נפוליאון העניק לו תואר אצולה וצירף אותו לסנאט. וולני היה בין הראשונים שעוּטרוּ באות לגיון הכבוד הצרפתי על ידי נפוליאון. אחרי הרסטורציה של בית בורבון ב-1814, ולאור הסתייגותו מנפוליאון, אוּשר תואר האצולה שלו (צר') ונשמר מושבו בבית העליון של הפרלמנט (צר').^[5] וולני מיעט להשתתף בישיבות בגלל רפיון גופו ובשלב מסוים פרש כליל מתפקידיו בסנאט, אבל המשיך להגיב על אירועים בחייה של צרפת.

ווֹלנֵי מת בפריז ונקבר בבית הקברות פר לשז; מצבת קברו עוצבה בצורת פירמידה. בשנת 1879 נקרא על שמו רחוב ברובע השני של פריז (צר'). פסלו הוצב ב-1898 בחזית תחנת הרכבת של עיר הולדתו קְרוֹן (צר') שבמחוז מאיין.

מעבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווֹלנֵי נודע כהוגה דעות בזכות חיבורו מ-1791 בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה – "ההריסות, או הרהורים על תהפוכותיהן של אימפריות" (Ruins, ou Les méditations sur les révolutions des empires), שנכתב בהשפעת רשמיו מחורבותיה של פלמירה, שכן גורלה שיקף בעיניו את תולדות עלייתן ושקיעתן של תרבויות עתיקות ואת הצפוי לתרבויות חדשות. החיבור מגלם את המחשבה הרציונליסטית, ההיסטורית והפוליטית של המאה ה-18, ובו ייחס את מפלתן של חבָרות לדחייתן את עיקרי משפט הטבע. כמו כן נתן בחיבורו זה ביטוי לחזונו בדבר איחוד כל הדתות מתוך ההכרה באמת המשותפת להן.^[6] מיתר חיבוריו יצוינו "מחקרים חדשים בהיסטוריה עתיקה" מ-1814 (Recherches nouvelles sur l'histoire ancienne) ו"מאמר על החקר הפילוסופי של הלשונות" מ-1819 (Discours sur l'etude phylosophique des langes).

ווֹלנֵי עסק לא מעט בסוגיות של בלשנות ופרסם מאמרים בתחום זה. בין מניעיו ניתן לציין את השקפתו בדבר קירוב העמים. עוד בצעירותו ביקש ללמוד עברית. ערבית למד תחילה בקולז' דה פראנס והשתלם בה בעת שהותו ב-1784 במשך שמונה חודשים במנזר המֶלֶכּיתי דֵיר מר חנא בהר הלבנון.^[7] ב-1795 פרסם וולני ספר דקדוק ללומדי ערבית.^[8] כדי להקל עליהם, יצר מערכת סימנים להאחדת התעתיק מהאותיות שבערבית (שהאלפבית שלה שימש שפות שונות במזרח, ובהן פרסית ותורכית) לאלפבית של שפות אירופה. כמו כן הציע מערכת סימנים מתאימה לתעתיק מעברית. וולני למד סנסקריט מהבלשן האנגלי אלכסנדר המילטון (אנ'). "פרס וולני" (צר'), שנוסד במימונו, מוענק מדי שנה מטעם המכון של צרפת למחקרים בבלשנות השוואתית.^[9]

וולני במזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווֹלנֵי; 'מסע לסוריה ולמצרים'; שער הכרך הראשון של המהדורה הראשונה, 1787

ווֹלנֵי יצא ללבנט בסוף 1782 ונחת באלכסנדריה בינואר 1783. משם נסע לקהיר שבה שהה עד ספטמבר 1783. ממצרים הפליג לארץ ישראל, ללבנון ולסוריה, הצפין עד אלכסנדרטה וגם ביקר בקפריסין. ב-1785 חזר לצרפת ובשנתיים הבאות כתב את ספרו "מסע במצרים ובסוריה". הספר זכה סמוך לצאתו למהדורות לא מעטות ולתרגומים לשפות אחדות והִקנה לוולני מוניטין ברחבי אירופה.^[10] הכרך הראשון של הספר מוקדש למצרים, והשני – לסוריה (שכללה בתקופתו גם את צפון ארץ ישראל, את צפון עבר הירדן ואת לבנון).

הספר לא נכתב כמקובל ביומני מסעות, ולפיכך נתיב מסעו של וולני וסדר המקומות שבהם ביקר אינם ברורים לגמרי; וולני גם נמנע בו מחִיווּיִים בגוף ראשון. הספר נערך כסקירה שיטתית לפי נושאים ובהתאם למחוזות העותמאנים שבהם עבר, הגאוגרפיה וההיסטוריה שלהם, מצבם הפוליטי, כלכלתם ותושביהם על עדותיהם, דתותיהם ומנהגיהם. כמו כן סיפר וולני בסִפרו על אירועים מדיניים-צבאיים בזמנו. מידע רב שאב מדיווחיהם של הקונסולים הצרפתים ושל הסוחרים הצרפתים בתחנותיהם שבלבנט.

עורך המהדורה האחרונה של הספר, המזרחן ז'אן גומייה (Jean Gaulmier),^[11] כותב כי וולני הקדיש תשומת לב מיוחדת לתצפיות בכוחות הצבא למיניהם – מן הממלוכים במצרים ועד למיליציות של הכורדים, הבדווים, המרונים והדרוזים בסוריה. במקומות שבהם ביקר תיאר וולני בפירוט את הביצורים ואת חילות המצב, את איכות הפיקוד ואת טיב החימוש. לסברתו של גומייה, וולני נשלח למסעו זה מטעם מי שהתנגדו למצדדים בפירוקה של האימפריה העותמאנית. לא מן הנמנע שדיווחיו של וולני שימשו את נפוליאון במסעו למצרים ולארץ ישראל.^[12]

חוקרי האזור והתקופה, גם בדורות הבאים, הסתמכו לא מעט על דיווחיו של וולני. אמנון כהן מציין כי ספר מסעותיו של וולני במצרים ובסוריה הוא "התיאור המפורט והמוסמך ביותר של רשמי נוסע צרפתי מהימן מארץ ישראל בשנות השמונים של המאה השמונה-עשרה".^[13] בפתח התרגום לעברית של "מסע למצרים ולסוריה" כותב כהן כי "זהו אחד המקורות הטובים להכרת המזרח בכלל וארץ ישראל בפרט בתקופתם של דאהר אל-עומר ואחמד אל-ג'זאר", שלהם הקדיש וולני מקום נרחב בספרו.^[14]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולני, מסע למצרים ולסוריה (תרגום: אהרון אמיר), יד בן צבי ומוסד ביאליק, תשנ"ז–1996; התרגום נערך לפי מהדורת ז'אן גומייה מ-1959
ב.ד.ג., "וולני, קונסטנטין-פראנסואה דה שסבף, רוזן", האנציקלופדיה העברית, כרך ט"ו, עמ' 877–878

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא וולני בוויקישיתוף

רשימת הפרסומים של וולני, בקטלוג הספרייה הלאומית
וולני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי וולני בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
וולני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
קונסטנטין פרנסואה שסבוף וולני (1757-1820), הרוזן דה, דף שער בספרייה הלאומית

המהדורה הראשונה של "מסע בסוריה ובמצרים" מ-1787 (בצרפתית)

מהדורת התרגום לאנגלית (1787) Travels Through Syria and Egypt, in the Years 1783, 1784, and 1785

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ את השם Volney אימץ בצאתו למזרח ב-1783, בדומה לוולטר שוויתר על הצגתו בשמותיו הרבים; Giraudais היה שם סבו מצד אימו; במסמכים מתקופת נעוריו נקרא בשם Boisgiret (וגם בכתיב Boisgirais)
^ הספר תורגם לעברית; ראו בפרק "לקריאה נוספת"
^ המשמר הלאומי של צרפת החל לפעול ב-1789 ובוטל ב-1872; הוא חודש ב-2016 לנוכח גל פיגועי הטרור בצרפת, ומהווה זרוע חמישית של צבא צרפת
^ מוכר גם בכינויו "המעגל החברתי" (Cercle Social)
^ הבית העליון של הפרלמנט הצרפתי נוסד עם הרסטורציה של 1814 ובוטל במהפכת 1848
^ הספר נכלל ברשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית; תומאס ג'פרסון נתפס לרעיונותיו של וולני ונרתם לתרגום ספרו לאנגלית, אך ויתר על פרסום הפרקים האחרונים שבהם הוצג הרעיון האוטופי של איחוד הדתות
^ מול הכפר שׁוֵיר (ضهور الشوير), שבו הוקם ב-1733 בית הדפוס באותיות ערביות הראשון מסוגו במזרח התיכון
^ כלול בספרו "פישוט שפות המזרח" (Simplification des langues orientales)
^ וולני יזם את המענק בראשיתו כדי, לדבריו, "לעורר ולעודד כל עבודה שתיישם את שיטתי לתעתוק שפות אסיאתיות באותיות אירופיות"
^ פריט 1523 ב-Bibliotheca Geographica Palaestina של ריינהולד רֵריכט;בכותרי המהדורות הראשונות הוקדמה סוריה למצרים
^ תרגום הספר לעברית נעשה על פי המהדורה החדשה והמוערת מ-1959 שהפיק גומייה; גומייה פרסם ב-1951 ספר שיוחד לוולני – L'idéologue Volney
^ בין היתר דיווח וולני שהביצורים של עכו אינם משמעותיים, ואולי בכך הכשיל את נפוליאון במצור על עכו ב-1799
^ אמנון כהן (עורך), שלטון הממלוכים והעותמאנים 1260–1804 (הכרך השביעי בסדרת ההיסטוריה של ארץ ישראל), ירושלים: כתר ויד יצחק בן-צבי, 1981, עמ' 308
^ וולני נחשב לביוגרף האירופי הראשון של ג'זאר; ג'זאר הצטייר בספרו כהתגלמות העריצות, וייתכן שתיאוריו אלה ניזונו לא מעט מהשקפותיו הפוליטיות של וולני, שתיעב את הרודנות על כל צורותיה

[1] את השם Volney אימץ בצאתו למזרח ב-1783, בדומה לוולטר שוויתר על הצגתו בשמותיו הרבים; Giraudais היה שם סבו מצד אימו; במסמכים מתקופת נעוריו נקרא בשם Boisgiret (וגם בכתיב Boisgirais)

[2] הספר תורגם לעברית; ראו בפרק "לקריאה נוספת"

[3] המשמר הלאומי של צרפת החל לפעול ב-1789 ובוטל ב-1872; הוא חודש ב-2016 לנוכח גל פיגועי הטרור בצרפת, ומהווה זרוע חמישית של צבא צרפת

[4] מוכר גם בכינויו "המעגל החברתי" (Cercle Social)

[5] הבית העליון של הפרלמנט הצרפתי נוסד עם הרסטורציה של 1814 ובוטל במהפכת 1848

[6] הספר נכלל ברשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית; תומאס ג'פרסון נתפס לרעיונותיו של וולני ונרתם לתרגום ספרו לאנגלית, אך ויתר על פרסום הפרקים האחרונים שבהם הוצג הרעיון האוטופי של איחוד הדתות

[7] מול הכפר שׁוֵיר (ضهور الشوير), שבו הוקם ב-1733 בית הדפוס באותיות ערביות הראשון מסוגו במזרח התיכון

[8] כלול בספרו "פישוט שפות המזרח" (Simplification des langues orientales)

[9] וולני יזם את המענק בראשיתו כדי, לדבריו, "לעורר ולעודד כל עבודה שתיישם את שיטתי לתעתוק שפות אסיאתיות באותיות אירופיות"

[10] פריט 1523 ב-Bibliotheca Geographica Palaestina של ריינהולד רֵריכט;בכותרי המהדורות הראשונות הוקדמה סוריה למצרים

[11] תרגום הספר לעברית נעשה על פי המהדורה החדשה והמוערת מ-1959 שהפיק גומייה; גומייה פרסם ב-1951 ספר שיוחד לוולני – L'idéologue Volney

[12] בין היתר דיווח וולני שהביצורים של עכו אינם משמעותיים, ואולי בכך הכשיל את נפוליאון במצור על עכו ב-1799

[13] אמנון כהן (עורך), שלטון הממלוכים והעותמאנים 1260–1804 (הכרך השביעי בסדרת ההיסטוריה של ארץ ישראל), ירושלים: כתר ויד יצחק בן-צבי, 1981, עמ' 308

[14] וולני נחשב לביוגרף האירופי הראשון של ג'זאר; ג'זאר הצטייר בספרו כהתגלמות העריצות, וייתכן שתיאוריו אלה ניזונו לא מעט מהשקפותיו הפוליטיות של וולני, שתיעב את הרודנות על כל צורותיה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]