חוק וסטמינסטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק וסטמינסטר משנת 1931אנגלית: Statute of Westminster 1931) הוא חוק של הפרלמנט הבריטי שנחקק ב-11 בדצמבר 1931, וקבע את עצמאותם של הדומיניונים של האימפריה הבריטית, תוך הקמת ממלכות עצמאיות בכל אחד מהדומיניונים, בהן שולט בית מלוכה המקביל למעשה לבית המלוכה הבריטית. חוק זה מהווה חלק מהמשפט החוקתי של מדינות אלה עד ימינו.

תחולת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק התייחס לכל הדומיניונים של האימפריה הבריטית בשנת 1931: חבר העמים של אוסטרליה, הדומיניון של קנדה, מדינת אירלנד החופשית, ניופאונדלנד, דומיניון ניו זילנד והאיחוד של דרום אפריקה.

החוק קבע כי לא יכנס לתוקף באוסטרליה, בניו זילנד ובניופאונדלנד עד לאחר אישרור על ידי הפרלמנטים המקומיים. אוסטרליה אישררה את החוק בשנת 1942, ואימצה אותו רטרואקטיבית ל-3 בספטמבר 1939 (יום כניסתן למלחמת העולם השנייה). ניו זילנד אישררה את החוק ב-25 בנובמבר 1947. ניופאונדלנד מעולם לא אישררה את החוק, ולבקשתה שבה הממלכה המאוחדת לשלוט בדומיניון שליטה מלאה עד שניופאונדלנד הפכה לפרובינציה של קנדה בשנת 1949.

משמעות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נתן תוקף להסכמות שהושגו בוועידות הקיסריות של 1926 ו-1930 ובייחוד להצהרת בלפור משנת 1926, אשר נתנה עצמאות לדומיניונים השונים. בהתאם לחוק לא יכל עוד הפרלמנט הבריטי לחוקק חוקים הנוגעים למשפט הפנימי של הדומיניונים. הפרלמנט הבריטי יכל להמשיך ולחוקק חוקים הנוגעים למשפט החוקתי של הדומיניונים - אך זה לבקשת הפרלמנטים של הדומיניונים.

הסמכות החקיקתית של הפרלמנט הבריטי בוטלה לבסוף בשנות ה-80 (במסגרת חוק קנדה 1982, חוק אוסטרליה 1986 וחוק חוקת ניו זילנד 1986).

משמעות החוק על סדר ההורשה של המלוכה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הקים למעשה ממלכות נפרדות - ממלכות חבר העמים הבריטי, שבכל אחד מהן מולך מונרך מבית וינדזור בנפרד. על מנת למנוע מצב בו כל ממלכה וממלכה תבחר מונרך אחר מבית וינדזור, הסדיר החוק את סדר הירושה לכתר הבריטי, וקבע כי כל אחת ואחת מהממלכות לא תשנה את סדר ההורשה (המהווה חלק מהמשפט החוקתי הפנימי שלה) מבלי הסכמת יתר הממלכות.

כך, למשל, ביטול חוק ההסדר 1701 האוסר על המונרך הבריטי להינשא לקתולית או להפוך בעצמו לקתולי דורש הסכמה של כל הפרלמנטים של כל ממלכות חבר העמים.

יחד עם זאת, החוק לא קובע סנקציות למקרה של הפרה של כלל זה (וכל ממלכה ריבונית בהחלטותיה, ויכולה לפרוש מההסדר, אולם מאחר שבממלכות השונות נדרשת הסכמת בית המלוכה לכל דבר חקיקה, ספק אם בית המלוכה יסכים לשנות את ההסדר).

פרישתו של המלך אדוארד השמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם לפרישתו של המלך אדוארד השמיני בשנת 1936 התייעץ ראש ממשלת בריטניה סטנלי בולדווין, לבקשת המלך, עם שרי הממלכות השונות. אדוארד השמיני רצה לשאת לאישה את ואליס סימפסון. ממשלת הממלכה המאוחדת התנגדה לנישואים בשל היותה של סימפסון גרושה.

ארבעת ראשי הממשלות של הדומיניונים הגיעו להסכמה בדבר אי הסכמתם לנישואים. בעקבות הסירוב, החליט המלך לוותר על כיסאו. ויתור זה, לאור חוק וסטמינסטר, דרש שכל אחת מממשלות הדומיניונים תאשר את הפרישה.

הפרלמנט הדרום אפריקאי אף קיים הצבעה מיוחדת על מנת לאשר את הפרישה (ובכך להפגין את עצמאותו מהממלכה המאוחדת).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]