מיכאיל באקונין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכאיל באקונין

מיכאיל אלכסנדרוביץ' בָּאקוּנִיןרוסית: Михаи́л Алекса́ндрович Баку́нин)‏ (30 במאי 181413 ביוני 1876) היה הוגה דעות בתחומי מדע המדינה, אנרכיסט וסוציאליסט רוסי. באקונין היה בין התורמים העיקריים להתפתחות הפעילות האנרכיסטית המודרנית בכלל, והאנרכו-קומוניזם בפרט.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאיל באקונין נולד למשפחת אצולה בפלך טבר שברוסיה. הוא שירת בפולין כקצין במשמר הצאר אולם ויתר על תפקידו לאחר שהיה עד לשיטות דיכוי כנגד הפולנים.

הוא עבר לגרמניה, שם למד את התאוריה של הגל והחל להתרועע עם אנשי שמאל גרמנים. בצרפת פגש את פייר-ג'וזף פרודון ואת הגולים הפולנים ומשם עבר לשווייץ, שם פעל בשיתוף עם תנועות סוציאליסטיות שונות. ב־1842, פרסם בקונין בעילום שם את ספרו 'הריקאציה בגרמניה', ובו משפטו המפורסם "תשוקת ההרס היא גם תשוקה בונה", כפיתוח פרשנות מהפכנית לדיאלקטיקה של הגל. בחיבור הוא גם טען כי העם הגרמני אינו יכול לקפוא על שמריו, ולכן עליו לשאוף לקידום המהפכנות.

הממשל הרוסי ידע על פעליות מהפכנית של באקונין ובשנת 1843 דרש ממנו לחזור לתחומי האימפריה הרוסית. באקונין סירב וכתוצאה מכך, בשנת 1844 הוא נושל מכל רכושו ברוסיה והתקבלה החלטה שבמידה והוא יחזור והוא יישלח לסיביר.

ב־1848, עם חזרתו לפריז, הוציא לאור מנשר תוקפני נגד רוסיה אשר הביא לגירושו מצרפת. התנועה המהפכנית של 1848 נתנה לו את ההזדמנות לה חיכה להפיץ את דעותיו ברבים.

בקונין היה בין יוזמי הקונגרס הסלאבי בפראג (ביוני 1848), בו ראה הזדמנות להתאחדות הסלאבים כנגד האימפריות הרוסיות והאוסטריות. כתוצאה מכך, הוא נאסר בדרזדן ב־1849. תחילה נשפט למוות ולאחר מכן גזר דינו הומר למאסר לכל החיים. הוא הועבר לסמכויות רוסיה ונשלח לסיביר ב־1857. הוא הצליח לברוח דרך יפן וארצות הברית עד שהגיע לבריטניה ב־1861. הוא בילה את שארית חייו בגלות, בעיקר בשווייץ.

באקונין היה חבר מ־1867 בליגה לשלום וחופש. ב-1869 הקים את ה"ברית הדמוקרטית החברתית" אשר הצטרפה להאינטרנציונל הראשון. בסוף 1870 השתתף בהתקוממות בליון. ב־1872 בקונגרס האינטרנציונלי בהאג הוא גורש מהמפלגה המרקסיסטית בעוון מעילת כספים, דבר שהתברר כמזימה נגדו, שנועדה למנוע את המשך התחזקותו הפוליטית בתוך המפלגה.

באקונין פרש ללוגאנו בשנת 1873 ונפטר בברן שבשווייץ ב-13 ביוני 1876.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי באקונין משקפים נאמנה את אישיותו. הם צבעוניים ומלאי חיים אך אימפולסיביים, לא מאורגנים ולעתים גם לא עקביים. מתוך כתביו עולה כי העקרונות הבסיסיים המרכיבים את התנאים החיוניים לכל התפתחות אנושית, קולקטיבית או אינדיבידואלית בהיסטוריה הם: חיות אנושית, מחשבה ומרד.

לדידו של באקונין כלכלה חברתית ופרטית מתאימה למרכיב הראשון, מדע למרכיב השני וחופש למרכיב השלישי. אלה הם שלושת המרכיבים הבסיסיים בתאוריה שלו.

באקונין הצהיר פעם שקיום האל איננו עולה בקנה אחד עם אושר, כבוד, חוכמה, תחושה מוסרית וחירות האדם מאחר שאם אכן קיים אלוהים, הרי כי החוכמה והרצון האנושיים, אפילו אם הם גדולים וחזקים, מתגמדים לעומת החוכמה והרצון האלוהי.

בכתביו, הדגיש באקונין את תפקידם של הקולקטיב, ההתקוממות העממית והמרד הספונטני, ביצירת חברה חופשית נטולת מעמדות. הוא דחה כל מערכת אידאלית מרעיון האלוהים ועד כל אותוריטה חיצונית. בין אם הריבונות נובעת מרצון השליט או מהזכות להצבעה דמוקרטית. חופש האדם, לדעתו, נובע מציות לחוקי הטבע. כאשר האדם מזהה אותם ככאלה ולא מקיימם עקב כפייה חיצונית, אנושית או אלוהית, קולקטיבית או אינדיבידואלית. בדרך זו בעיית החופש תיפתר, חוקי הטבע יומשגו על ידי גילויים מדעיים והידע עליהם יתפשט באופן אוניברסלי בין כל האנשים. האדם לא יוכל אלא לציית לחוקי הטבע כאשר הוא יזהה אותם כחוקים של טבעו. על כן לדידו של באקונין הצורך לארגון פוליטי וחוקתי ייעלם.

באקונין גרס כי על המהפכן להיות ללא רגשות או אינטרסים אישיים, ללא עקרונות מוסר, דת או פטריוטיזם אשר עלולים, לפי דעתו, להסיט אותו ממשימתו. מטרת משימה זו, לדעת באקונין, להשתמש בכל האמצעים הקיימים על מנת להחליף את החברה הקיימת. בעניינים פוליטיים היה זה באקונין אשר עורר את האנרכיסטים להתבונן באנשי השוליים, הלוא הם העובדים הלא מאורגנים ומאוגדים, בחברה המודרנית ולא על הפרולטריון המתועש כסוכן האמיתי של המהפכה. הוא האמין שהדחפים המהפכניים היו חזקים יותר בדרום ומזרח אירופה במיוחד איטליה, ספרד ורוסיה לעומת המדינות המתקדמות מהצפון.

ציטוט מפורסם של בקונין בנושא זה הוא : "חירות ללא סוציאליזם היא אי צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש-הריהו עבדות."

רעיונותיו הפכו דומיננטיים במאה העשרים בקרב חלקים גדולים של תנועת העבודה הרדיקלית. רבים מרעיונותיו כמעט זהים למה שכונה בהמשך סינדיקליזם. באקונין השפיע על תנועות רבות של איגודים מקצועיים - במיוחד בספרד. כתביו כוללים את "אלוהים והמדינה", "הקומונה הפריסאית ורעיון המדינה" וחיבורים רבים אחרים שהשפעתם על התנועה האנרכיסטית משמעותית גם כיום.

באקונין ומרקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יריבו האידאולוגי העיקרי של באקונין היה קרל מרקס. בין היתר אמר על מרקס שהוא "יהיר, בוגדני וערמומי", אף שהעריך את עומק הגותו. מרקס עצמו לא העריך את באקונין, וראה בו טיפוס ספק שרלטן ספק מטורף, שהשקפותיו אבסורדיות וברבריות.

באקונין צפה שהשקפת העולם של קרל מרקס תביא בסופו של דבר לרודנות. ב־1870 אף פרסם אזהרה בזאת הלשון:

"קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות, ובתוך שנה הוא יהא גרוע מן הצאר."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]