משה הס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן של משה הס בצעירותו, 1846

משה הֶסגרמנית: Moses Hess;‏ 21 ביוני 1812, בון6 באפריל 1875, פריז) היה סופר והוגה דעות סוציאליסט. מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הסוציאליזם הציוני.

בנוסף לפעילותו הסוציאליסטית הענפה לצד מרקס ואנגלס והשתתפותו בהקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון ב-1864, הקדיש הס חלק ניכר מזמנו גם ללימוד מדעי הטבע, במטרה לגלות חוקים החלים הן על החברה האנושית והן על הטבע.

מתולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הס נולד בעיר בון שבגרמניה. בשנת 1817 עברו הוריו לעיר קלן והשאירו את ילדם בבון, אצל סבו טוביה הס, שהיה מוסמך לרבנות אך לא שימש כרב, והעניק לילד חינוך יהודי מסורתי. עם התבגרותו ופעילותו בתנועה הרדיקלית, אימץ לעצמו את השם מוריץ, אך מאוחר יותר חזר לשמו העברי משה כדי להפגין את זיקתו ליהדות. בגיל 14 עבר לבית הוריו בקלן וקיבל חינוך כללי. בשנת 1830 החל ללמוד באוניברסיטת בון, אך לא השלים את לימודיו בה.

הגות סוציאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1837 יצא לאור ספרו הראשון של הס, "ההיסטוריה הקדושה של האנושות" (Heilige Geschichte der Menschheit. Von einem Jünger Spinozas). בספרו השני, "הטריארכיה האירופית" (Die europäische Triarchie), שראה אור ב-1841, הציע "איחוד אירופי" רדיקלי, שיהיה מבוסס על בריטניה, על צרפת ועל גרמניה.

את השקפתו הסוציאליסטית ביסס על פרשנות מקורית לשפינוזה, שאותו הוא ראה כפורץ הדרך לתפישה מהפכנית המחזירה בסיס מוסרי לחיים הפוליטיים. את יסוד התפישה הזאת רואה הס במסורת ישראל ובחקיקה הסוציאלית של תורת משה (כדוגמת דיני שמיטה ויובל). לפי תפישתו, הנצרות ניתקה את הזיקה בין המדינה לבין המוסר ("תנו לאלוהים אשר לאלוהים ולקיסר אשר לקיסר"), ובהשראת שפינוזה הוחזר הממד המוסרי לחיים החברתיים. מעניין לציין כי חיבורו של הס – שהיה החיבור הסוציאליסטי הראשון שפורסם בגרמניה, ודגל בהשתלבות היהודים בתנועה הרדיקלית הכלל-אירופית – מבסס את השקפתו הסוציאליסטית דווקא על פירוש מודרני ומהפכני של תורת שפינוזה תוך הדגשת היסודות הסוציאליים בתורת משה.

מראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 פרסם הס מאמרים וייסד וערך כתבי עת חברתיים, שקיבלו כיוון סוציאליסטי יותר ויותר. יחד עם קרל מרקס ופרידריך אנגלס, נמנה הס עם מייסדי מפלגת ברית הקומוניסטים, שממנה סולק באביב העמים בשנת 1848, בשל השקפתו האידאליסטית. הס חלק על קרל מרקס בשאלת הדטרמיניזם ההיסטורי, והתייחס לסוציאליזם כאל רעיון הומניסטי בעיקרו. הוא לא קיבל את "הסוציאליזם המדעי" המטריאליסטי, הגורס תהליך היסטורי בעל התפתחות כלכלית בלתי נמנעת. הס ראה בהיסטוריה של האנושות היסטוריה קדושה של האל, ובכך הלך בעקבות ברוך שפינוזה.

משה הס

המעבר לפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1848 ועד מותו היה הס רוב זמנו בגלות פוליטית מחוץ לגרמניה, שכן נידון בה למיתה בעוון הטפתו להגשמת הסוציאליזם. חברתו לחיים של הס הייתה סיביליה פש, נערה קתולית ממשפחת פועלים שהכיר בפריז. בעת שהותו בפריז התקבל משה הס בשנת 1858 ללשכה המקומית "אנרי הרביעי" של הבונים החופשיים המאורגנים ב-"Grand Orient de France" ("המזרח הגדול של צרפת"). בשנת 1859 פנה אל נפוליאון השלישי והציע לגייס מהפכנים גרמנים גולים למלחמה באימפריה האוסטרו-הונגרית לשם שחרור איטליה.

לאחר שנים רבות שבהן היה הס מנותק לחלוטין מזיקתו היהודית, חל אצלו שינוי מהפכני לאחר שמהפכות 1848 והתנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה הבהירו לו את מרכזיות הממד הלאומי בהוויה המודרנית.

הגות ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1861 סיים את כתיבת ספרו רומי וירושלים (Rom und Jerusalem: Die letzte Nationalitätsfrage). בספרו הוא פורש תורה ציונית שלמה. הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. האידאל של החזרת היהודים לארצם הוא בעיניו אידאל עולמי ולא רק יהודי. הס התקשה למצוא מו"ל ליצירתו, אולם בשנת 1862 הצליח להוציאו לאור בלייפציג.

כמו כל ראשוני הציונות המודרנית, הושפע הס מהתעוררות הלאומיות באירופה. לשחרור איטליה ואיחודה שחלו באותו זמן, כמו גם לתורתו של ג'וזפה מציני, נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית, הייתה השפעה כבירה על הס וזה גם מקור שם ספרו "רומי וירושלים". הספר לא הותיר רושם רב בזמנו, אך השפיע רבות על ראשי הציונות הסוציאליסטית שבאו אחריו. הרצל, שלא הכיר את ספרו של הס בעת חיבור ספרו "מדינת היהודים", קרא אותו לאחר מכן והתרשם ממנו מאוד. בספרו היה הס מן הראשונים שהצביעו על היסודות הגזעניים בחברות האירופיות השונות, ובראש ובראשונה בגרמניה, ועל כך כי כתוצאה מכך נידונו לכישלון הניסיונות היהודיים - בייחוד אלו של תנועת הרפורמה - להשתלב בחברות האירופיות.

הס סבר כי הלאום מהווה מוקד הזדהות מרכזי בתודעה האנושית, וכי כמו כל העמים האחרים, יקים גם העם היהודי את מדינתו במולדתו ההיסטורית. הוא הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בארץ ישראל, והוכיח את יכולת היהודים ליצור תרבות מודרנית. עם כל השקפתו הסוציאליסטית החילונית, הכיר הס בתפקידה ההיסטורי של הדת בשמירת זהותו הלאומית של עם ישראל: הוא לא הסכים עם התנועה הרפורמית מחד, אולם לא קיבל את ההשקפה הרבנית המאובנת לשיטתו, מאידך.

קבר משה הס ובני משפחתו בבית הקברות כנרת

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הס נפטר בשנת 1875 בפריז, ונקבר לבקשתו בבית הקברות היהודי בקלן. בשנת 1961 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בבית הקברות כנרת.‏[1] לפני ארונו, שהוצב בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, נשאו דברים ועברו ראשי המדינה, ראשי התנועה הציונית וראשי תנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות באותה עת משה שרת, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, ומזכ"ל ההסתדרות אהרון בקר.

על שמו נקראו כפר הס, מושב בשרון, בית ספר הס בפתח תקווה ובחולון, ורחובות ברבות מערי ישראל.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ההיסטוריה הקדושה של האנושות, 1837.
  • הטריארכיה האירופית, Die europäische Triarchie) .1841)
  • רומי וירושלים, 1862.
  • כתבים כלליים, ירושלים, תשט"ז-1957.
  • כתבים ציוניים ויהודיים, ירושלים, תשט"ז-1957.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עם העלאת עצמותיו של משה הס, (קובץ), המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, 1962.
  • שלמה אבינרי, משה הס בין סוציאליזם לציונות, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, תשמ"ו 1986.
  • ישעיה ברלין, חייו ודעותיו של משה הס, בתוך: כנגד הזרם, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1986, עמ' 344-302.
  • מיכאל גרץ, לשיבתו של משה הס ליהדות - הרקע לחיבור 'רומי וירושלים', ציון, מ"ה, חוברת ב, תש"ם 1980, עמ' 153-133.
  • שולמית וולקוב, על דת ואמונה במחשבתו של משה הס, הציונות, כרך ה', תשל"ח, עמ' 42-28.
  • אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה - המאה התשע עשרה, הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1977, עמ' 395-385.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה הס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]