פיאמה נירנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיאמה נירנשטיין

פיאמה נירנשטיין (איטלקית: Fiamma Nirenstein; נולדה ב-18 בדצמבר 1945 בפירנצה), היא עיתונאית, בעלת טור, סופרת ופוליטיקאית יהודיה איטלקיה, המתגוררת ברומא. חברת הפרלמנט של איטליה וסגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט. בעבר הייתה בקואליציית הימין של סילביו ברלוסקוני. עמדה בראש הוועדה לחקר האנטישמיות של הפרלמנט האיטלקי. יו"ר ארגון חברי הפרלמנט היהודים בעולם. העתון ג'רוזלם פוסט הכתיר אותה ביוני 2011 כאחת מ-50 היהודים המשפיעים ביותר בעולם.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירנשטיין נולדה בפירנצה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה להורים אינטלקטואלים קומוניסטים, פעילי שמאל אקטיביסטים. אביה של נירנשטיין הגיע מישראל לאיטליה במהלך מלחמת העולם השנייה, כחייל בבריגדה היהודית והשתקע בפירנצה, שם פגש את אמה, עיתונאית, שלחמה אז כפרטיזנית נגד השלטון הפאשיסטי והנאצי. לאחר המלחמה היה במשך שנים כתב "על המשמר" ברומא. לזוג נולדו באיטליה שלוש בנות. אחת מאחיותיה של נירנשטיין, אף היא עיתונאית, פעילה באיטליה עד היום. פירוש שמה האיטלקי פיאמה - להבה.
בשנת 1998 יצא לאור ספר המתאר את קורות המשפחה‏‏[1].
נירנשטיין פגשה את בעלה, עופר אשד, צלם עיתונות, לראשונה בירושלים. יש לה בן יחיד שהתגורר עימה בעבר בישראל וכיום הוא גר ברומא.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים של המאה ה-20 הייתה נירנשטיין פעילה בחוגי השמאל באיטליה. היא ביקרה בישראל בפעם הראשונה ב-1967, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, כששלחו אותה הוריה לקיבוץ נאות מרדכי, למרגלות רמת הגולן. שם היא חוותה את כל תקופת ההמתנה ואת המלחמה עצמה. החווייה הזו עצמה לא שינתה עדיין את השקפותיה, אולם כשחזרה לאיטליה לאחר המלחמה הותקפה מילולית על ידי חבריה הקומוניסטים, שכינוה "פשיסטית לא מודעת" וההסתכלות עליה כאחרת היא שגרמה לכך שגם היא החלה לראות עצמה ככזו והחלה במסעה הפוליטי ימינה ולכיוון הפרו ישראלי‏[2].

לאחר חזרתה לאיטליה למדה וסיימה תואר ראשון בהיסטוריה מודרנית באוניברסיטת פירנצה והיא עוסקת בעיתונאות מאז שנת 1977. את מרבית שנותיה כעיתונאית היא העבירה בסיקור הקונפליקט הישראלי-ערבי עבור עיתונים שונים באיטליה ופירסמה ספרים רבים בנושא.
בשנת 1993 עברה נירנשטיין להתגורר בישראל כנספחת דיפלומטית של השגרירות האיטלקית וניהלה במשך כשנתיים את המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב. בהמשך, התגוררה בירושלים ושימשה ככתבת לענייני ישראל והמזרח-התיכון של העיתונים האיטלקיים La Stampa, Panorama ו-Il Giornale.

יום למחרת פיגועי 11 בספטמבר 2001 במגדלי התאומים בארצות הברית ציטט ה"וול סטריט ג'ורנל" באריכות רבה את מאמרה שפורסם ב"קומנטרי" על הטרור, כדי לנסות להסביר את מה שאירע.

בשנת 2005 הגישה בטלוויזיה האיטלקית תוכנית אקטואליה בינלאומית יומית ובמהלך שנת 2006 השתתפה שם בתוכנית הטלוויזיה "אוריינט אקספרס". לנירנשטיין פינה שבועית קבועה בתוכנית הרדיו של מאסימו בורדין בנושא המזרח התיכון והיא כתבה גם עבור העיתונים Paesa sera, L'Europeo, L'Espresso ו-Epoca באיטליה ועבור ה-ניו יורק סאן וה-קומנטרי האמריקאיים. בעלת טור קבוע, פוליטי, פרו ישראלי בעיתון "IL GIORNALE", הנקרא "אש ולהבה".

נירנשטיין מלמדת היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת Luiss ברומא והיא חברה במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ובמכון הדסון בוושינגטון. היא פירסמה תשעה ספרים, רובם בנושאי ישראל, אנטישמיות והטרור האסלאמי.

במערכת הבחירות של שנת 2008 באיטליה נבחרה נירנשטיין לפרלמנט האיטלקי מטעם מפלגתו של סילביו ברלוסקוני Il popolo della Libertà ("מפלגת העם החופשי"), כמועמדת בעלת צביון פרו-ישראלי מובהק המטיפה לפעילות אקטיבית של מדיניות החוץ של איטליה בנושא. רק בעקבות בחירתה עזבה את שכונת גילה בירושלים, שם גרה וחזרה לרומא.

הקריירה העיתונאית של נירנשטיין כוללת ראיונות עם רג'יב גנדי, דנג שיאופינג ודמויות ציבוריות רבות מהפוליטיקה המזרח-תיכונית כגון אריאל שרון, יאסר ערפאת ואחרים. תרגמה וערכה ספרים פרי עטם של ברנרד לואיס, נתן שרנסקי ורותי בלום.

נירנשטיין היא גם פעילה פמיניסטית. היא אף ייסדה בשעתו את הבטאון הפמיניסטי הראשון באיטליה‏[3]

ב-29 ביוני 2011 נבחרה נירנשטיין ליו"ר ארגון "המועצה הבינלאומית של פרלמנטרים יהודים בעולם" (ICJP).

פעילותה הפרו-ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירנשטיין מתמחה בכתיבה בנושאי טרור, אנטישמיות והסכסוך הישראלי-ערבי. היא מרבה להדגיש את הקשר בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות וכתבה ספרים רבים בנושא. בספרה "Israele Siamo Noi" ("ישראל היא אנחנו")‏‏[4] טוענת נירנשטיין שכמדינה דמוקרטית המנהלת מלחמה יומיומית מול הטרור, משמשת למעשה ישראל כחיל החלוץ של העולם המערבי ומזהירה מפני פייסנות כלפי האסלאם הקיצוני. נירנשטיין מוצאת קשר הדוק בין הטרור האסלאמי העולמי והסכסוך הישראלי-פלסטיני ושוללת דיאלוג עם ארגוני טרור כדוגמת החמאס[5].

נירנשטיין פעילה בארגונים פרו-ישראליים רבים. היא חברה בפורום הבינלאומי נגד אנטישמיות מיסודו של נתן שרנסקי ומרבה לשאת דברים בכנסים בנושא האנטישמיות‏‏[6]. היא חברה גם בארגון "ידידי ישראל באירופה" (EFI) ונמנית עם מייסדי "יוזמת ידידי ישראל" שהקים חוסה מריה אסנאר ב-2010‏[7]. באפריל 2011 קיבלה בניו יורק, ביחד עם אסנאר וג'ון בולטון את פרס "CAMERA", בגין פעילותה למען ישראל (Emet Award).

פעילותה האינטנסיבית למען ישראל וסגנונה הישיר והאגרסיבי בכיוון זה הקימו עליה מבקרים ומתנגדים רבים ברחבי אירופה והיא מרבה להתעמת בשידורי טלוויזיה ברשתות האיטלקיות והאירופיות עם פוליטיקאים ופובליציסטים מחוגי השמאל. שמה אף הופיע ב'רשימות שחורות' שפירסמו פעילים אנטי-ישראליים הקוראים להחרים את כתביה ופועלה.

בכתיבתה הפרו ישראלית, כמו גם בהתנגדות שהיא מעוררת כתוצאה מכך, דומה נירנשטיין מאוד לעיתונאית היהודיה הבריטית מלאני פיליפס, שגם היא החלה כפעילת שמאל ועברה בהדרגה ימינה וגם כתיבתה ופעילותה הפרו ישראלים, מן העיתונאים והאינטלקטואלים הבודדים באירופה הפועלים בכיוון זה, הביאו עליה להתקפות וחרמות דומות.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Israele Siamo Noi (2007)
  • La Sabbia di Gaza (2006)
  • Terror: The New Anti-Semitism and the War Against the West (2005)
  • Gli Antisemiti Progressisti (2004)
  • Islam, la guerra e la speranza (2003)
  • L'Abbandono, come l'Occidente ha tradito gli ebrei (2002)
  • Un solo Dio, tre verità (2001)
  • Come le cinque dita di una mano – una famiglia di ebrei da Firenze a Gerusalemme (1998)
  • Israele: una pace in guerra (1996)
  • Il Razzista Democratico (1990)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • XIII Premio Internazionale di saggistica “Salvatore Valitutti”, 2006
  • Premio Ischia Internazionale di Giornalismo – Premio Giornalista dell’Anno per la Carta Stampata, 2006
  • Premio Firenze Donna, 2006
  • Spilla d’Oro Wizo, 2003
  • Diplome de Livre d’Or, Keren Kayemet le-Israel, 2003
  • Premio Informazione Corretta, 2004
  • Premio Irina Alberti – per il libro “L’Abbandono”, 2002
  • Premio Fregene 24° ed. – Riconoscimento per il Giornalismo con il libro “L’Abbandono”, 2002
  • Premio Ornella Geraldini, “Donne per il Giornalismo” – Premio alla Carriera, 2002
  • Premio Letterario Casentino – Premio d’Onore al Giornalismo, 2002
  • XXXVI Premio Iglesias – Saggistica, 2002
  • Premio Capalbio – Politica Internazionale, 2002
  • Premio Lau Silesu, 2002
  • Premio Giornalistico Europa – Giornalista del Mese, La Stampa, 1995

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏‏Come le cinque dita di una mano – una famiglia di ebrei da Firenze a Gerusalemme, Rizzoli, 1998‏
  2. ^ "ישראל היום", 4 בנובמבר 2011
  3. ^ מירון רפופורט, פיאמה נירנשטיין עושה היסטוריה, באתר הארץ, 17 באפריל 2008
  4. ^ ‏Israele siamo noi, Rizzoli, 2007‏‏
  5. ^ מירון רפופורט, פיאמה נירנשטיין עושה היסטוריה, באתר הארץ, 18 באפריל 2008
  6. ^ ‏symposium of the Vidal Sassoon International Center for the Study of Antisemitism, יוני 2006; the Boston Conference, אוקטובר 2004; OCSE Berlin forum on Anti-Semitism‏
  7. ^ האתר של "יוזמת ידידי ישראל