קיכלי סהרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןקיכלי סהרון
קיכלי סהרון, זכר מהתת-מין הנומינלי T. t. torquatus, ספרד
קיכלי סהרון, זכר מהתת-מין הנומינלי T. t. torquatus, ספרד

קיכלי סהרון, נקבה מהתת-מין הנומינלי T. t. torquatus, ספרד

קיכלי סהרון, נקבה מהתת-מין הנומינלי T. t. torquatus, ספרד


קריאות, ארנהם, חלדרלנד, הולנד קובץ צליל

מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: קיכליים
סוג: קיכלי
מין: קיכלי סהרון
שם מדעי
Turdus torquatus
‏ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
מפת התפוצה של קיכלי סהרון

מפת התפוצה של קיכלי סהרון, כולל חלוקה לתת-מינים

  תת-המין T. t. torquatus
  תת-המין T. t. alpestris
  תת-המין T. t. amicorum
  איזורי החריפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קִיכְלִי סַהֲרוֹן (שם מדעי: Turdus torquatus) הוא מין של ציפור שיר ממשפחת הקיכליים, הנפוץ בעיקר באירופה. זהו קיכלי בינוני, באורך 23–24 ס"מ באורך ובמשקל 90–138 גרם. הזכר שחור ברובו עם סהר לבן בולט לרוחב חזהו המקנה לו את שמו העברי. הנקבות חומות ועמומות יותר מהזכרים, ומצעירים סימני החזה עשויים להיעדר לחלוטין. בכל רחבי תפוצתו (מלבד האזורים הצפוניים יותר), זהו מין החובב גובה, עם שלושה תת-מינים המקננים בהרים מאירלנד ומזרחה עד איראן. הוא מקנן באזורים הרריים פתוחים עם כמה עצים או שיחים, כולל אברש, מחטניים, אשור, אלפנרוז או ערער. זהו מין נודד, העוזב את אזורי הקינון לחורף בדרום אירופה, צפון אפריקה וטורקיה, בדרך כלל בהרים עם שיחי ערער. התטולה האופיינית מכילה 3–6 ביצים בצבע כחול בהיר או ירקרק-כחול עם כתמים חומים. כשכמעט כל הדגירה מתבצעת על ידי הנקבה, והבקיעה מתרחשת בדרך כלל לאחר 13 ימים. הגוזלים פורחים מהקן לאחר עוד 14 ימים, ונשארים תלויים בהוריהם עד כ-12 ימים לאחר מכן.

הוא אוכל כל, בין השאר חסרי חוליות, במיוחד חרקים ושלשולים, מעט בעלי חוליות קטנים ומגוון רחב של פירות. רוב הציד של בעלי החיים מתרחש על הקרקע. במהלך נדידת האביב ובעונת הקינון, חסרי החוליות מהווים את חלק הארי בתזונתו של הבוגר ושל הגוזלים. בהמשך השנה, הפירות הופכים תופסים נפח גדול יותר, ובמיוחד אלו של הערער המצוי.

עם תפוצה נרחבת ואוכלוסייה גדולה, קיכלי סהרון מוערך ברמת סיכון של "ללא חשש" על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN). ישנם סימנים לירידה במספר מדינות; נחשד כי הסיבות לכך כוללות שינויי אקלים, הפרעות אנושיות וציד. אובדן של עצי ערער עשוי להיות גם גורם באזורים מסוימים. הסכנות הטבעיות כוללות טריפה על ידי טורפים של יונקים ועופות דורסים, ובאופן מקומי ייתכן כי גם תורמת לכך תחרות מצד קיכלים גדולים אחרים, כמו שחרור, קיכלי גדול וקיכלי אפור.

בישראל הוא מזדמן נדיר למדי, בעיקר בסוף הסתיו (נובמבר). מרבית הפרטים הנצפים בארץ משתייכים לתת-המין T. t. alpestris אבל הייתה גם תצפית אחת בתת-המין T. t. amicorum. עד לתחילת שנות ה-90 הוא היה מעט נפוץ יותר.[2]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של השם המדעי במילים הלטיניות turdus, "קיכלי", ו-torquatus, "צווארון", שמתייחס לסהרון הלבן הבולט בצווארו של הזכר.[3]

שמו העממי באנגלית הוא "Ring Ouzel", כאשר "Ouzel" הוא שם ישן לשחרור, מילה שקשורה ל-Amsel מגרמנית.[4] "Ouzel" עשוי להיות מיוחס לקבוצה של ציפורים הדומות באופן שטחי אך רחוקות יותר, אמודאים, שנציגם באירופה, אמודאי אירופי, מכונה לפעמים Water ouzel.[5] השם "Ring Ouzel" שימש לראשונה את ג'ון ריי בספרו Collection of English Words not Generally Used (1674), והתבסס עם ספרו משנת 1678 "The Ornithology of Francis Willughby of Middleton in the County of Warwick".[6][7][8] ישנם שמות ישנים ומקומיים נוספים, כולל "fell blackbird", "hill blackbird", "moor blackbird", "rock ouzel"[9] ו-"mountain blackbird".[10]

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Black bird with a white crescent on its breast
זכר מתת-המין T. t. alpestris בסרביה

קיכלי הסהרון תואר לראשונה על ידי קרל לינאוס תחת שמו המדעי הנוכחי במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו משנת 175.[11] הוא ציין תיאורים קודמים של פרנסיס ווילובי ואליזר אלבין, שניהם נתנו לו את השם Merula torquata.[12][א]

ישנם כ-85 מינים של קיכלים בינונים עד גדולים בסוג Turdus.[14] הם מאופיינים בראשים מעוגלים, כנפיים מחודדות בינוניות או ארוכות, והם בדרך כלל בעלי שירה מלודית.[15]

מחקר משנת 2020 על הגנטיקה של הסוג[14] העלה שהקיכלי התפתח לפני בערך 9.37 מיליון שנים, התפרש מאפריקה לפני כ-7.2 מיליון שנים, והתפצל לקבוצות פליארקטיות ואינדומלאיות לפני בערך 5.7 מיליון שנים. הגירה נוספת מאפריקה ליבשת אמריקה התרחשה לפני כ-5.3 מיליון שנים. פרטי המחקר מצביעים על כך שקיכלי סהרון, בן לקבוצה האירו-אסייתית, עשוי להיות קשור לקיכלי נאומני ולקיכלי חום-כנף יותר מאשר לשחרור הדומה לו יותר מבחינה שטחית.[14]

תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Black bird with a white crescent on its breast
זכר מתת-המין T. t. amicorum בארטשאוואן, ארמניה

לקיכלי סהרון שלושה תת-מינים מוכרים:[16]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיכלי סהרון הוא קיכלי בינוני, באורך 23–24 ס"מ באורך ובמשקל 90–138 גרם. הניצוי של הזכר מתת-המין הנומינלי שחור לחלוטין למעט סהרון לבן בולט על החזה, קשקשים אפורים צרים בחלקים העליונים ועל הבטן וקצוות חיוורים לנוצות הכנף. המקור צהוב והרגליים חומות אפרפרות. הנקבה דומה לזכר אך חומה יותר ועם רצועת חזה עמומה יותר. הצעירים דומים לנקבה, אבל עם סהר שד חלש או לא קיים.[16]

דגם החזה הלבן הופך את הבוגרים ממין הזה לקלים לזיהוי; גם זכרים בחורף הראשון מראים לפעמים סהרון חיוור. ניתן לבלבל בין פרטים צעירים מסוימים עם צעירים של שחרור, אך אצל הראשונים תמיד יש דגם כנף לבן יותר.[20]

לזכרים מהתת-מין T. t. alpestris יש דגם לבן רחב יותר בחלקים התחתונים שלהם מאשר T. t. torquatus, המעניק להם מראה קשקשי מובהק מלמטה. גם דגם הכנף בהיר יותר מאשר אצל התת-המין הנומינלי. הנקבות דומות יותר לאלו של הנומינלי, אבל בעלות קצוות לבנים רחבים לנוצות הסנטר והגרון.[21] לזכרים של T. t. amicorum יש את רצועת החזה הגדולה והלבנה ביותר מבין שלושת תת-המינים, והקצוות הלבנים והקצוות הרחבים יותר של נוצות הכנף יוצרים דגם לבנבן ייחודי בכנף. לנקבות יש גבולות לבנים צרים לנוצות בחלקים התחתונים.[21] קיכליי סהרון בוגרים עוברים חילוף מלא לאחר עונת הקינון מסוף יוני עד תחילת ספטמבר, לפני נדידת הסתיו שלהם. לקטנים יש חילוף חלקי בין יולי לספטמבר, בו מתחלפים נוצות הראש, הגוף וסוככות הכנף.[21]

מגוון מופעים במגדיר קרוסלי
מגוון מופעים במגדיר קרוסלי

קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירה של הזכר מבוצעת ממנוחה במקום נמוך או לעיתים בתעופה. השירה מורכבת מחזרה על 2–4 צלילים חליליים בעלי גוון נוגה, "טרי-ריי, טרי-ריי, טי-ריי", עם הפסקות בין החזרות. הקריאה רועשת, "טאק-טאק-טאק", ונעשית קשה יותר אם הציפור נבהלת. קריאת התקשורת היא "צ'ררר" רך בתעופה.[16] זכרים שרים בתדירות הגבוהה ביותר עם עלות השחר ובשקיעה.[21]

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיכלי הסהרון מתרבה ברציפות ברחבי מערב וצפון אירופה מצפון-מערב אירלנד, דרך סקנדינביה לצפון מערב רוסיה, ובהרים ברחבי דרום אירופה מהפירנאים דרך האלפים, הבלקן, יוון וטורקיה מזרחה ועד טורקמניסטן. בשנת 2014, תועד קינון ברכס טימאן שבמחוז ארכנגלסק, כ-300 ק"מ מזרחה יותר מאתרי הקינון שידועים בעבר בצפון רוסיה.[16]

זהו מין נודד, הציפורים עוזבות את אזורי הקינון בספטמבר ובאוקטובר. ציפורים מתת-המין הנומינלי חורפים בדרום ספרד ובצפון מערב אפריקה. אוכלוסיות מרכז אירופאיות של T. t. alpestris נוהגות לנוע לגבהים גבוהים יותר בתחילה לפני שהן נעות דרומה או דרום מערבה דרך האלפים השווייצרים; כשבועיים לאחר מכן עוברים נודדים מתת-המין הנומינלי באותו אזור לחורף בדרום טווח הקינון או סביב הים התיכון. קיכליי סהרון alpestris מזרחיים נודדים דרך הבלקן וטורקיה. T. t. amicorum נודדים דרומה למצרים ואזורים שכנים. הנדידה חזרה מתרחשת בעיקר בחודשים מרץ ואפריל, הזכרים מגיעים כמה ימים לפני הנקבות. מקננים צפוניים מגיעים מאוחר יותר, ובהרים, כמה ציפורים עשויות לטפס לגובה בשלבים עם הפשרת השלג.[16] ציפורים רבות עוצרות במקומות קבועים באביב ובסתיו.[22]

Large rock outcrop on a hill
בית גידול טיפוסי לקינון בסטנאייג',אזור הפסגות בבריטניה

קיכלי הסהרון נכחד מלטביה ומגיע רק בנדידה בדנמרק. הוא חולף בסוריה ומזדמן לאיסלנד, ירדן, חצי האי ערב, סודן, קזחסטן, מאוריטניה, סבאלברד ויאן מאיין. באוקיינוס האטלנטי, הוא מבקר קבוע בחורף באיים הקנריים אך נדיר באיים האזוריים ובמדיירה.[16]

באזורים הדרומיים יותר, קיכלי סהרון הוא מין של הרים פנים יבשתיים, אך בצפון תפוצתו, הוא נמצא יותר ברמות החוף. הוא יכול להתמודד עם רוחות וגשם אבל נמנע מקרח ושלג. תת-המין T. t. torquatus מצוי בדרך כלל באדמת בור פתוחה עם כמה עצים פזורים מעל רום 250 מטרים, ומגיע עד ל-1,200 מטרים בסקוטלנד ובצפון אירופה.[23] בשווייץ, קיכליי סהרון מקננים על מדרונות של רמות מחוספסות עם אברש, מחטניים, אשור או אלפנרוז בגובה 1,100–1,300,[16][23] אם כי בטורקיה מם מצויים מגובה פני הים עד 1,500 מטרים.[21] בארמניה ובקווקז הוא תופס בית גידול תלול דומה של עצים מחטניים, סבך רודודנדרון ושיחי ערער, מגובה פני הים עד 2,000–3,000 מטרים.[16]

בצפון-מערב אפריקה הם חורפים ביערות ערער בגובה 1,800–2,200 מטרים, לעיתים קרובות ליד נהרות או בריכות. בנדידה הם מופיעים לעיתים בערבות חוף ועל גבעות תלולות עם עשב בר קצר ושיחים פזורים.[16]

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיכלי סהרון הוא מין טריטוריאלי ונצפה בדרך כלל לבד או בזוגות, אם כי להקות קטנות עשויות להיווצר בנדידה. מחוץ לעונת הקינון מספר פרטים עשויים להיות בקשר רופף באזורי האכלה טובים, כגון עצי פרי, לעיתים קרובות עם קיכלים אחרים כגון קיכלי רונן או קיכלי לבן-גבה. התעופה שלו ישירה, וציפורים לרוב נחות על סלעים או על מקבצי אברש.[21]

קינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Three greenish eggs
ביצים, אוסף מוזיאון ויסבאדן

עונת הקינון נמשכת מאמצע אפריל עד אמצע יולי בהרי האלפים ובאיים הבריטיים, וממאי עד אוגוסט בסקנדינביה. הטריטוריות עשויות להתפרש לאורך נחלים, במרחקים של 160–200 מטרים אחת מהשניה, והן אף עשויות לחפוף, אך מין זה אינו יוצר מושבות קינון. הקן, שנבנה על ידי הנקבה, בצורת גביע העשוי מעלים, דשא יבש וחומר צמחי אחר ומודבק בבוץ. במערב התפוצה כמעט תמיד בנויים הקינים על הקרקע, אבל תת-המין T. t. alpestris עשוי גם לקנן בעץ קטן או שיח בגובה ממוצע של 3.5 מטרים מעל הקרקע.[16][21]

התטולה מכילה 3–6 ביצים כחולות חיוורות או כחולות ירקרקות עם כתמים בחום-אדמדם.[16] הביצים בגודל 22 על 30 מ"מ ובמשקל של 7.4 גרם, מתוכו כ-6% מהקליפה. הדגירה מתבצעת כמעט תמיד על ידי הנקבה, הבקיעה קורית בדרך כלל לאחר 13 ימים. הגוזלים פורחים מהקן לאחר עוד 14 ימים,[24] ונשארים תלויים בהוריהם עד כ-12 ימים לאחר מכן.[16]

בוגרים מתרבים לאחר שנתם הראשונה ואורך חייהם הממוצע הוא שנתיים, אם כי תועדו גם פרטים בני תשע.[24] ייתכנו שני מחזורי קינון, במיוחד בדרום התפוצה,[21] ואף שלושה באופן נדיר. מין זה הוא פילופטרי, כלומר חוזר לאותו אזור כדי לקנן מדי שנה.[25] כ-36% מהצעירים שורדים את השנה הראשונה שלהם, בעוד ששיעור ההישרדות השנתי למבוגרים הוא 47% לזכרים ו-37% לנקבות. גורמי המוות העיקריים בצפון מערב אירופה הם טריפה (9%), תקריות הקשורות לאדם בשוגג (10%) וציד, בעיקר בצרפת (77%).[16]

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירות ערער הם אוכל מועדף בחורף

הוא אוכל כל, בין השאר חסרי חוליות, במיוחד חרקים ושלשולים, מעט בעלי חוליות קטנים ומגוון רחב של פירות. רוב הציד של בעלי החיים מתרחש על הקרקע.[21] במהלך נדידת האביב ובעונת הקינון, חסרי החוליות מהוות את חלק הארי בתזונתו של הבוגר ושל הגוזלים. בהמשך השנה, הפירות הופכים תופסים נפח גדול יותר, ובמיוחד אלו של הערער המצוי.

במהלך נדידת האביב ועונת הקינון, חסרי חוליות מהווים את המרכיב המרכזי בתזונה, וכוללים שלשולים, זבובים, חיפושיות, נמלים, עכבישים וחלזונות. בהמשך השנה, הפירות נהיים חשובים יותר, כולל מגוון גרגרי יער, תות, דובדבן, עוזרר, בן-חוזרר וערער.[16] כשהוא זמין ערער מצוי מהווה יותר מ-90% מתזונת החורף של קיכלי הסהרון, כאשר פרוקי-רגליים מהווים את רוב השאר. כתוצאה מכך, קיכלי סהרון הוא וקטור חשוב לפיזור זרעי הערער,[26] והוא המפתח לפיזור ערער האיים הקנריים האנדמיים.[27]

הצעירים ניזונים בעיקר מחסרי חוליות, זחלים ושלשולים שהאחרונים מהווים פריטים עיקריים היכן שהם זמינים. למרות שציפורים הנודדות בסתיו משתמשות בבתי גידול דומים לאלו המשמשים באביב, פירות יער עונתיים מהווים את רוב תזונתם, במיוחד סמבוק, עוזרר, ובמידת האפשר, גרגרי ערער.[16]

טורפים וטפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב חורף הוא טורף אופייני של המין

הטורפים של אוזל הטבעת כוללים את הלילית המצויה, ינשוף עצים,[28] עקב חורף בז מצוי,נץ מצוי, חמוס השלגים והרמין. רוב מקרי הטריפה הם של צעירים, ולציפורים שבקעו בתחילת העונה יש סיכוי גבוה יותר לשרוד מאשר בני מחזורים מאוחרים יותר.[29] מחקר סקוטי הראה שעופות דורסים היו אחראים ל-59% ממקרי המוות ויונקים ל-27%. ברומניה, ביצים נטרפו על ידי סנאים אדומים וקיקי אגוזים.[16] כמו אצל קיכלים אחרים בסוג, קיכלי סהרון מהווה לעיתים רחוקות בלבד הורה פונדקאי של הקוקייה האירופית, טפיל תטולה. אם הקן של הקיכלי עמוק מדי מכדי שהקוקיה תוכל לגרש את גוזליו של המארח, הקוקייה הצעירה לא תוכל להתחרות בהצלחה על מזון עם גוזלי המין המארח הגדל במהירות, ואם הקוקיה אכן מצליחה לגרש את חבריה לקן, ההורים אינם ששים להאכילו; כך או כך, הקוקייה הצעירה תרעב.[30]

מחקר בהרי הקרפטים מצא שחלק ניכר מקיכליי הסהרון נשאו קרדית טרומביקולית. אקריות אלו מדביקות בדרך כלל ציפורים הניזונות מהקרקע, ונגע כבד עלול לגרום למצב הקיכלים להידרדר ולהפסיק לאכול.[31] הקרציה Ixodes festai טפילה נפוצה אצל קיכלים, כולל קיכלי סהרון.[32] קיים תיעוד של מין זה הנושא טפיל דם Haemoproteus.[33]

סטטוס ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקיכלי הסהרון טווח תפוצה נרחב, המוערך ב-9.17 קמ"ר, ואוכלוסייה גדולה, המוערכת ב-600,000–2,000,000 פרטים באירופה (המהווה 95% מטווח הרבייה). לא מאמינים שהמין מתקרב לספי הקריטריונים לירידה באוכלוסייה של הרשימה האדומה של IUCN (כלומר, ירידה של יותר מ-30% תוך עשר שנים או שלושה דורות), ולכן הוא מסווג ברמת סיכון של "ללא חשש". האוכלוסייה המקננת באירופה הוערכה ב-299,000–598,000 זוגות בשנת 2019.

ישנם סימני ירידה במספר מדינות. הירידה במספרים באירלנד בשנים האחרונות הייתה בולטת, כאשר הקינון הרגיל מוגבל כעת לשני מחוזות בלבד. הגורמים החשודים כוללים שינויי אקלים, הפרעות אנושיות, ציד ופעילויות פנאי בחוץ. אובדן של ערערים עשוי להיות גורם בדרום ספרד ובצפון-מערב אפריקה, כמו גם ייעור של אזורי הרמות בבריטניה. תיתכן תחרות גם מצד קיכלים גדולים יותר כמו שחרורים, קיכלי גדול וקיכלי אפור. מחקר סקוטי הצביע על כך שאתרים בגבהים גבוהים יותר ועם כיסוי טוב של אברש היו בעלי פחות סיכויים להיות נטושים על ידי קינון של קיכליי סהרון מאשר במקומות נמוכים יותר או פתוחים יותר.[34]

בהרי האלפים, צפיפות הקינונים יכולה להגיע 60–80 זוגות לקמ"ר, אבל היא בדרך כלל נמוכה בהרבה עם 37 לקמ"ר בסבואה עילית, 22 זוגות לקמ"ר בהרי היורה, ו-8 בבתי גידול פתוחים יותר בבריטניה.[16]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קיכלי סהרון בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למרות שמדענים טבעו שמות במאות קודמות, נקודת ההתחלה המקובלת בעולם של הטקסונומיה המודרנית לבעלי חיים נקבעה ל-1758, עם פרסומה של מהדורה 10 של Systema Naturae על ידי ליניאוס.[13]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיכלי סהרון באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ ד"ר יואב פרלמן, קיכלי סהרון Turdus torquatus, באתר מרכז הצפרות הישראלי
  3. ^ Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 388, 393. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  4. ^ Lockwood (1984) p. 112.
  5. ^ Lockwood (1984) p. 162.
  6. ^ Lockwood (1984) p. 129.
  7. ^ Ray, John (1674). Collection of English Words not Generally Used. London: John Martyn. p. 86. ארכיון מ-2021-08-14. נבדק ב-2021-05-04.
  8. ^ Willughby, Francis; Ray, John (1678). The Ornithology of Francis Willughby of Middleton in the County of Warwick. London: H. Bruges. pp. 24, 194–195 and 187. doi:10.5962/bhl.title.63683.
  9. ^ Lockwood (1984) p. 61.
  10. ^ Harvie-Brown, John A; Cordeaux, John (1880). "Report on the migration of birds in the autumn of 1879". The Zoologist. Series 3. 4: 161–204 (165). ארכיון מ-2021-08-14. נבדק ב-2021-03-13.
  11. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis. Tomus I. Editio decima, reformata (בלטינית). Vol. 1. Holmiae. (Laurentii Salvii). p. 170. doi:10.5962/bhl.title.542. ארכיון מ-2021-04-10. נבדק ב-2021-04-06. T. nigricans, torque albo, rostro fiavescente.
  12. ^ Albin, Eleazar; Derham, William (1731). A Natural History of Birds : Illustrated with a Hundred and One Copper Plates, Curiously Engraven from the Life. Vol. 1. London: Printed for the author and sold by William Innys. p. 37, Plate 37. doi:10.5962/bhl.title.62897. ארכיון מ-2021-08-14. נבדק ב-2021-04-06.
  13. ^ Polaszek, Andrew (2010). Systema Naturae 250 – The Linnaean Ark. Boca Raton, Florida: CRC Press. p. 34. ISBN 9781420095029.
  14. ^ 1 2 3 Batista, Romina; Olsson, Urban; Andermann, Tobias; Aleixo, Alexandre; Ribas, Camila Cherem; Antonelli, Alexandre (2020). "Phylogenomics and biogeography of the world's thrushes (Aves, Turdus): new evidence for a more parsimonious evolutionary history". Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences. 287 (1919): 20192400. doi:10.1098/rspb.2019.2400. PMC 7015335. PMID 31964299.
  15. ^ Clement (2000) pp. 36–37.
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Collar, Nigel; Christie, David A (2020). del Hoyo, Josep; Elliott, Andrew; Sargatal, Jordi; Christie, David A; de Juana, Eduardo (eds.). "Ring Ouzel (Turdus torquatus), version 1.0". Birds of the World. Ithaca, New York: Cornell Lab of Ornithology. doi:10.2173/bow.rinouz1.01.
  17. ^ Brehm, C L (1831). Handbuch der Naturgeschichte aller Vogel Deutschlands (בגרמנית). Ilmenau: Voigt. pp. 377–378. doi:10.5962/bhl.title.169254. ארכיון מ-2021-06-09. נבדק ב-2021-02-24.
  18. ^ Hartert, Ernst (1923). Die Vögel der paläarktischen Fauna. Systematische Übersicht der in Europa, Nord-Asien und der Mittelmeerregion vorkommenden Vögel (בגרמנית). Vol. 1. Berlin: R Friedlander & Sohn. pp. 663–664. doi:10.5962/bhl.title.14175. ארכיון מ-2021-05-20. נבדק ב-2021-02-24.
  19. ^ Bacht, Michael; Rösner, Sascha; Müller, Jörg; Pfeifer, Robert; Stadler, Jutta; Brandl, Roland; Opgenoorth, Lars (2013). "Are Ring Ouzel (Turdus torquatus) populations of the low mountain ranges remnants of a broader distribution in the past?". Journal of Ornithology. 154 (1): 231–237. doi:10.1007/s10336-012-0889-0.
  20. ^ Svensson, Lars; Mullarney, Killian; Zetterstrom, Dan; Grant, Peter (2010). Birds of Europe (2nd ed.). London: Collins. p. 296. ISBN 978-0-00-726726-2.
  21. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Clement (2000) pp. 346–349.
  22. ^ Leverton, Roy (1993). "Migrant Ring Ouzels at a stopover site on the South Downs" (PDF). British Birds. 86 (6): 253–266. ארכיון (PDF) מ-2021-04-16. נבדק ב-2021-04-16.
  23. ^ 1 2 Snow, David; Perrins, Christopher M, eds. (1998). The Birds of the Western Palearctic concise edition. Vol. 2 Passerines. Oxford: Oxford University Press. pp. 1212–1215. ISBN 0-19-854099-X.
  24. ^ 1 2 "Ring Ouzel Turdus torquatus [Linnaeus, 1758]". BTOWeb BirdFacts. British Trust for Ornithology. ארכיון מ-2019-05-13. נבדק ב-2021-03-07.
  25. ^ Sim, Innes M W; Rebecca, Graham W; Wilkinson, Nicholas I (2012). "Frequency of multiple brooding in Ring Ouzels, including first documented cases of triple brooding". Bird Study. 59 (3): 358–362. doi:10.1080/00063657.2012.707637.
  26. ^ Zamora, Regino (1990). "The fruit diet of ring-ouzels (Turdus torquatus) wintering in the Sierra Nevada (South-East Spain)". Alauda. 58 (1): 67–70.
  27. ^ Rumeu, Beatriz; Padilla, David P (2010). "The key role of a Ring Ouzel Turdus torquatus wintering population in seed dispersal of the endangered endemic Juniperus cedrus in an insular environment". Acta Ornithologica. 44 (2): 199–204. doi:10.3161/000164509X482786.
  28. ^ Yalden, D W (1985). "Dietary separation of owls in the Peak District". Bird Study. 32 (2): 122–131. doi:10.1080/00063658509476867.
  29. ^ Sim, Innes M W; Ludwig, Sonja C; Grant, Murray C; Loughrey, Joanna L; Rebecca, Graham W; Reid, Jane M (2013). "Postfledging survival, movements, and dispersal of Ring Ouzels (Turdus torquatus)". The Auk. 130 (1): 69–77. doi:10.1525/auk.2012.12008. ארכיון מ-2021-04-24. נבדק ב-2021-04-24.
  30. ^ Grim, Tomáš; Samaš, Peter; Moskát, Csaba; Kleven, Oddmund; Honza, Marcel; Moksnes5, Arne; Røskaft, Eivin; Stokke, Bård G (2011). "Constraints on host choice: why do parasitic birds rarely exploit some common potential hosts?". Journal of Animal Ecology. 80 (3): 508–518. doi:10.1111/j.1365-2656.2010.01798.x. PMID 21244420.
  31. ^ Literák, I; Honza, M; Pinowska, B; Haman, A (2001). "Larvae of trombiculid mites (Acarina: Trombiculidae) in wild birds in Slovak and Polish Carpathians" (PDF). Acta Veterinaria Brno. 70 (4): 479–483. doi:10.2754/avb200170040479. ארכיון (PDF) מ-2018-07-21. נבדק ב-2021-03-09.
  32. ^ Contini, C; Palmas, C; Seu, V; Stancampiano, L; Usai, F (2011). "Redescription of the male of Ixodes festai Rondelli, 1926 (Ixodida: Ixodidae) on specimens from Sardinia (Italy)". Parasite. 18 (3): 235–240. doi:10.1051/parasite/2011183235. PMC 3671470. PMID 21894264.
  33. ^ Dimitrov, Dimitar; Zehtindjiev, Pavel; Bensch, Staffan (2010). "Genetic diversity of avian blood parasites in SE Europe:Cytochrome b lineages of the genera Plasmodium and Haemoproteus (Haemosporida) from Bulgaria". Acta Parasitologica. 55 (3): 201–209. doi:10.2478/s11686-010-0029-z.
  34. ^ Sim, Innes M W; Burfield, Ian J; Grant, Murray C; Pearce-Higgins, James W; Brooke, M de L (2007). "The role of habitat composition in determining breeding site occupancy in a declining Ring Ouzel Turdus torquatus population". Ibis. 149 (2): 374–385. doi:10.1111/j.1474-919X.2007.00655.x.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קיכלי_סהרון&oldid=37594571"