קרב גרונוולד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב גרונוולד
Battle of Žalgiris.jpg
עימות:

מלחמת המסדר הטבטוני בממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא של 1409-1411

תאריך:

15 ביולי 1410

קרב לפני:

קרב קורצ'טניק

קרב אחרי:

מצור מרינבורג

מקום:

גרונוולד; כיום בשטחה של פולין

תוצאה:

תבוסת האבירים הטבטונים

הצדדים הלוחמים
Herb Polski.svg ממלכת פולין

הדוכסות הגדולה של ליטא
נסיכות מולדובה
מזוביה
טטרים
מוראביה
בוהמיה
ולאכיה

Coat of arms of Teutonic Order.svg המסדר הטבטוני

שכירי חרב

מפקדים

ולדיסלב השני יגיילו (ולדיסלב השני)
ויטאוטס
אלכסנדר הראשון

המגיסטר אולריך פון יוגינגן (נהרג בקרב)

כוחות

39,000-16,000[1]

27,000-11,000[1]

אבידות

5,000-4,000 הרוגים
8,000 פצועים[2]

8,000 חיילי המסדר נהרגו
14,000 שבויים

קרב גרו‏נוו‏לד (פולנית: Bitwa pod Grunwaldem; ליטאית: Žalgirio mūšis. ידוע גם בשם קרב טננברג) היה קרב חשוב, שנערך ב־15 ביולי 1410, כחלק ממלחמת פולין-ליטא נגד המסדר הטבטוני. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הצבא המאוחד של ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, בפיקוד המלך ולדיסלב השני יגיילו והדוכס הגדול ויטאוטס, על הצבא הטבטוני בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן, ובהשמדה כמעט מוחלטת של הצבא הטבטוני, שמרבית מפקדיו נהרגו או נלקחו בשבי. למרות התבוסה בקרב, הצליחו הטבטונים להחזיק בבירתם, מרינבורג, ואיבדו רק שטחים מועטים במסגרת הסכם טורון (1411). המחלוקות הטריטוריאליות בין הטבטונים לברית הפולנית-ליטאית נמשכו עד חתימת הסכם מלנו ב-1422. המסדר הטבטוני לא הצליח מעולם להתאושש מהמכה הצבאית, שספג בקרב גרונוולד, והעול הכלכלי, כתוצאה מהפיצויים שנאלץ לשלם בעקבות תבוסתו במלחמה, החליש עוד יותר את כוחו. בעקבות המפלה נאלצו הטבטונים בסופו של דבר לוותר על מדינתם העצמאית ולהתמזג בנסיכות ברנדנבורג. הקרב שינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה וסימל את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי ככוח הדומיננטי מבחינה פוליטית וצבאית באזור[3].

קרב גרונוולד היה אחד הקרבות הגדולים ביותר שנערכו באירופה של ימי הביניים: יש לו מקום מרכזי באתוס של הפולנים ושל הליטאים והוא שימש להם סמל למאבק לאומי חסר פשרות נגד הפולשים הגרמנים. הוא נחשב לניצחון החשוב ביותר בהיסטוריה של פולין וליטא[4]. בעיני הגרמנים הפך הקרב לסמל של היאחזותם ההרואית במזרח אירופה, ולכן תפס מקום מרכזי הן בתעמולה הגרמנית בתקופת מלחמת העולם הראשונה ועוד יותר מכך בתעמולה הנאצית במלחמת העולם השנייה.

שמות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נערך בטריטוריה של מדינת המסדר הטבטוני, במישורים שבין ארבעה כפרים (כיום בפולין): גרונפלד (גרונוולד) במערב, טננברג (סטבארק) בצפון-מערב, לודוויגסדורף (לודוויגוו) בדרום-מערב, ופאולאן (אלונויו) בדרום-מזרח[5]. כותבי כרוניקות פולנים פירשו את המילה Grunenvelt בתור גרונוולד, שפירושה יער ירוק בגרמנית. הליטאים תרגמו את המילה לז'לגיריס. הגרמנים קראו לקרב על שם הכפר טננברג ('גבעת אשוח' בגרמנית). לפיכך ישנם שלושה שמות נפוצים לקרב: בגרמנית- Schlacht bei Tannenberg, בפולנית- Bitwa pod Grunwaldem, ובליטאית- Žalgirio mūšis.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטריטוריות של המסדר הטבטוני בין השנים 1410-1260.

מסע הצלב הליטאי והאיחוד הפולני ליטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסעי הצלב הצפוניים

בשנת 1230, האבירים הטבטונים, מסדר צבאי נוצרי, עבר לקולמרלנד ושיגר את מסע הצלב הפרוסי כנגד השבטים הפגאניים הפרוסיים. עם תמיכה מהאפיפיור ומהאימפריה הרומית הקדושה, הטבטונים כבשו והמירו את הפרוסים לנצרות עד 1280, ולאחר מכן והעבירו את תשומת לבם לדוכסות הגדולה של ליטא הפגאנית. במשך מאה שנים פשטו האבירים על האדמות הליטאיות, במיוחד על מחוז סמוגיטיה, מאחר שהוא הפריד בין האבירים מפרוסיה לבין האבירים מליבוניה. המחוזות שגבלו בטבטונים הפכו לאזורי פרא לא מיושבים, אולם האבירים השיגו מעט מאוד טריטוריה. תחילה ויתרו הליטאים על סמוגיטיה במהלך מלחמת האזרחים הליטאית (1381 - 1384) בחוזה דוביסה.

ב-1385 יוגאילה, הדוכס הגדול של ליטא, הסכים להינשא לידוויגה, מלכת פולין באיחוד של קרבו. יוגאילה המיר את דתו לנצרות והוכתר כמלך פולין, ובכך יצר את האיחוד בין ממלכת פולין לדוכסות הגדולה של ליטא. ההמרה הרשמית של הליטאים לנצרות בעצם הסירה את העילה לפעילות המסדר הטבטוני באזור[6]. המגיסטר של המסדר הטבטוני, קונרד זולנר פון רותנשטיין, בתמיכת זיגמונד מלך הונגריה, העלו ספקות בקשר לאמינות ההמרה של יוגאילה בבית הדין של האפיפיורות[6]. הוויכוח הטריטוריאלי על סמוגיטיה שהייתה בידי האבירים מאז חוזה השלום ב-1404 נמשך. לפולין היו גם תביעות טריטוריאליות על דובז'ין ודנציג (כיום גדנסק) שהיו בשליטת האבירים, אך שני הצדדים היו במצב של שלום לאחר חוזה קליסז (1343)[7]. סיבה נוספת לסכסוך הייתה על הסחר: האבירים שלטו על שלושת הנהרות הגדולים (נימן, ויסלה ודווינה המערבית) בפולין וליטא[8].

מלחמה, הפסקת אש, והכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1409 החלה התקוממות בסמגוטיה שבשליטת הטבטונים. ליטא תמכה בהתקוממות והמסדר הטבטוני בתגובה, איים לפלוש לשטחה. פולין מצידה הכריזה על תמיכתה בליטאים ואיימה לפלוש לפרוסיה כתגובה להתערבות טבטונית. בזמן שחיילים טבטוניים פינו את סמגוטיה, הכריז אולריך פון יוגינגן, המגיסטר של המסדר הטבטוני, מלחמה על ממלכת פולין ועל דוכסות ליטא ב-6 באוגוסט 1409[9]. הטבטונים, שקיוו להביס את פולין וליטא בנפרד, פתחו בפלישה למערב פולין ולקויאוויה, והפתיעו את הפולנים, שלא היו מוכנים לכך[10]. הם שרפו את הטירה בדוברין, כבשו את בוברווינקי לאחר ארבעה עשר ימי מצור, כבשו את בידגושץ', ובזזו מספר ערים נוספות[11]. הפולנים ארגנו התקפת נגד וכבשו את בידגושץ' בחזרה[12]. הסמגוטים תקפו את קלייפדה[10]. אולם אף אחד מהצדדים לא היה ערוך למלחמה כללית.

ונצל, מלך גרמניה, הסכים לתווך בסכסוך. ב-8 באוקטובר 1409 נחתמה הפסקת אש עד ל-24 ביוני 1410[13]. הצדדים ניצלו את ההפוגה להכנות לקראת מלחמה, כשהם מגייסים חיילים ומתחילים בתמרונים דיפלומטים. בנוסף לכך, הם שלחו מכתבים ומשלחות שהאשימו זה את זה בשלל עוולות וסכנות לנצרות. ונצל, שקיבל במתנה 60,000 פלורין איטלקי מהטבטונים, הכריז כי סמגוטיה שייכת להם וכי רק על אדמות דובז'ן לחזור לפולין[14]. הטבטונים שיחדו גם את זיגמונד מלך הונגריה, ששאף לספח את נסיכות מולדובה לממלכתו, בעזרת 300,000 דוקאטים ששילמו לו[14]. האחרון ניסה לפגוע בברית הפולנית-ליטאית בהציעו לויטאוטס להכריז על עצמו כמלך. הסכמה של ויטאוטס להצעה זו הייתה מפרה את הסכם אסטרבה[15], ויוצרת סכסוך בין הפולנים לליטאים[16]. במקביל הצליח הדוכס הגדול ויטאוטס להשיג הפסקת אש עם המסדר הליבוני[17].

בדצמבר 1409 הגיעו יוגאילה וויטאוטס להסכמה בדבר אסטרטגיה משותפת: צבאותיהם היו אמורים להתאחד, וליצור צבא אחד גדול שיצעד לעבר מרינבורג, בירת המסדר הטבטוני, ויכבוש אותה[18]. הטבטונים לא ציפו להתקפה משולבת כזו. הם היו ערוכים להדיפת פלישה כפולה לשטחם - מצד הצבא הפולני לאורך נהר הויסלה לעבר דנציג, ושל הליטאים לאורך נהר הנימן[19]. אולריך פון יוגינגן ריכז את כוחותיו באזור העיירה שווטץ, שנמצאה בעמדה מרכזית ממנה ניתן היה להגיב במהירות לפלישה משני הכיוונים[20]. חילות מצב גדולים נשארו בטירות בגבול המזרחי[19]. כדי להשאיר בסוד את תוכניתם ולהטעות את הטבטונים, אירגנו יוגאילה וויטאוטס מספר פשיטות על מחוזות בגבולות, ובכך ריתקו חלק מהכוחות הטבטונים למקומם[18].

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה לתת אומדן מדויק של מספר החיילים שהשתתפו בקרב[21]. לפי הכרוניקה, שכתב ההיסטוריון הפולני יאן דלוגוש (1480-1415), השתתפו בקרב 51 יחידות פרשים של הצבא הטבטוני, 50 יחידות פרשים פולניות, ו-40 יחידות ליטאיות[22]. אולם לא ברור כמה לוחמים נכללו בכל יחידת פרשים, והאם הם היו בגודל אחיד. המבנה והמספר של יחידות הרגלים (רמחים, קשתים) והארטילריה, שהשתתפו בקרב, איננו ידוע. אומדנים של גודל הצבאות היריבים, שסופקו על ידי היסטוריונים שונים, היו מוטים במקרים רבים מסיבות פוליטיות ולאומניות[21]. היסטוריונים גרמניים נטו לנקוב באומדן נמוך של מספר החיילים בצבא הטבטוני, ולעומתם ההיסטוריונים הפולנים נטו לספק אומדנים גבוהים בהרבה ביחס לגודלו של הצבא הטבטוני[1]. האומדן שנותן ההיסטוריון הפולני סטפן קוז'ינסקי - 39,000 לוחמים פולנים-ליטאים ו-27,000 לוחמים טבטונים[22] - הוא הנתון המצוטט על ידי רוב הספרים והמחקרים העוסקים בקרב [21][23][24].

למרות שנמצא בנחיתות מספרית, הצבא הטבטוני נהנה ממספר יתרונות משמעותיים, כולל רמה גבוהה יחסית של משמעת ואימונים צבאיים, וציוד צבאי עדיף. חיל הפרשים הכבד הטבטוני נחשב מהטובים באירופה כולה, והארטילריה שלהם צוידה בתותחים שיכלו לירות פגזים מעופרת או מאבן. שני הצבאות היו מורכבים מחיילים שהגיעו ממספר רב של אזורים ומחוזות, ומשכירי חרב רבים, שחלקם, כמו שכירי החרב מבוהמיה לדוגמה, לחמו בשורות שני הצדדים[25]. הצבא הטבטוני כלל גם מספר רב של מתנדבים ושכירי חרב צלבנים, שהתגייסו לשורותיו בתואנה שהליטאים הם עובדי אלילים, ולכן המלחמה נגדם היא מלחמת קודש (מסע צלב). לוחמים מ-22 אזורים שונים, רובם ממוצא גרמני, הצטרפו לצבא הטבטוני, כולל חיילים שהגיעו מ-וסטפאליה, פריזיה, שוואביה, אוסטריה ושצ'צין[26]. שני אצילים הונגריים - ניקולאס השני וסטיבור - הביאו עימם כ-200 חיילים להילחם לצידם של הטבטונים[27], אולם הסיוע הצבאי ששלח זיגמונד מלך הונגריה לצבא הטבטוני היה מאכזב, יחסית לציפיות[17].

הפולנים גייסו לצידם שכירי חרב ממורביה ומבוהמיה, וכוחות צבא ממזוביה, מולדוביה וולאכיה . הצ'כים שלחו למערכה שתי יחידות בפיקודו של יאן סוקול מלמברט[28]. אלכסנדרו הטוב שליט נסיכות מולדביה הוביל את הכוח המולדובי, שסייע לפולנים[29]. הדוכס הגדול ויטאוטס גייס חיילים בעיקר מליטא ומרותניה (כיום בשטח בלרוס ואוקראינה), וצבאו כלל גם שלוש יחידות פרשים רוסים מסמולנסק, תחת פיקוד אחיו של יוגאילה, וכוח פרשים טטרי מאורדת הזהב, תחת פיקודו של הח'אן הגולה ג'לאל אד-דין[30]. המפקד הראשי של הכוח הפולני-ליטאי היה המלך יוגיילה, אך הוא לא פיקד באופן ישיר על הצבא הפולני במהלך הקרב, אלא הותיר את הפיקוד עליו בידי זביגנייב לנקורונסקי, מרשל הכתר ומושל קראקוב. בניגוד ליוגיילה, הדוכס הגדול ויטאוטס, שהיה סגנו בפיקוד על הצבא, השתתף באופן פעיל בקרב, ופיקד באופן ישיר על הצבא הליטאי ועל האגף הימני של הצבא הפולני-ליטאי[31].

פלישת הצבא הפולני-ליטאי לשטח פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המציגה את תנועת הכוחות הלוחמים במערכה בגרונוולד.

השלב הראשון לקראת פלישת הצבא הפולני והליטאי לשטח פרוסיה היה לרכז את הכוחות הפולנים והליטאים באזור העיירה צ'רבינסק, כ-80 קילומטרים מהגבול הפרוסי, שם חצה הצבא המאוחד חצה את נהר הויסלה על גשר צף[32]. תמרון זה, שדרש דיוק ותיאום בין מספר כוחות צבאיים, הסתיים בתוך כשבוע, ב-30 ביוני 1410 [19]. הצבא הפולני התרכז בשתי נקודות מפגש, פוזנן ווולבוז', וב-24 ביוני, יוגאילה, יחד עם שכירי חרב צ'כים הגיע לוולבוז'[19]. הצבא הליטאי צעד מוילנה ב-3 ביוני וחבר לכוח הרותני בהורדנה[19]. אלו הגיעו לצ'רבינסק באותו יום שבו החלו הפולנים לחצות את נהר הויסלה. לאחר החצייה, חיילים ממזוביה חברו לצבא הפולני-ליטאי[19]. ב-3 ביולי החל הכוח המאוחד לצעוד לכיוון מרינבורג, בירת פרוסיה, וב-9 בחודש הוא חדר לשטח פרוסיה[32].

הטבטונים לא היו מודעים לחציית הויסלה על ידי הצבא הפולני-ליטאי, עד אשר משלחת הונגרית, שהגיעה עליהם על מנת לנהל משא ומתן על שלום, דיווחה על כך לראש המסדר הטבטוני[33]. ברגע שהבין מהי מטרתם של הפולנים-ליטאים, יצא פון יוגינגן יחד עם עיקר כוחו, כדי לארגן קו הגנה על נהר דרוונצה[34]. ב-11 ביולי, לאחר שנפגש עם שמונת חברי מועצת המלחמה שלו[35], החליט יוגאילה לא לחצות את הנהר, אלא לפנות מזרחה, היכן שלא היו נהרות גדולים שהפרידו בין צבאו לבין מרינבורג, ולעקוף אותו[34]. הצבא הפולני-ליטאי המשיך בצעידה מזרחה לעבר העיירה סולדאו, אולם לא ניסה לכבוש אותה[36]. הצבא הטבטוני צעד לאורך נהר דרוונצה צפונה וחצה אותו, כשהוא נע מזרחה במקביל לצבא הפולני-ליטאי. לאחר שהצבא המאוחד כבש והחריב את גילגנברג (דברווונו) ב-13 ביולי, נמלא פון יוגינגן זעם ונשבע להביס את הפולשים[37]. בשעות הבוקר של ה-15 בחודש נפגשו לבסוף הצבאות היריבים סמוך לכפרים פאולאן, טננברג, גרונוולד ולודויגסדורף.

קרב גרונוולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות הצבאות היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פני השטח באזור בו נערך הקרב התאפיינו בתערובת של שטחים פתוחים, ביצות ואזורים מיוערים. הצבא הטבטוני בחר שדה קרב, שהתאים לניהול קרב מיגננה נגד יריב עדיף מספרית. הוא נערך בין הכפרים טננברג (בצפון) ולודוויגסדורף/לודוויגאו (בדרום), כאשר אגפו השמאלי מוגן על ידי ביצות, ואגפו הימני נשען על יערות עבותים, כך שלא ניתן היה לאגף אותו. המחנה הטבטוני עם שיירת המטען מוקמו סמוך לכפר גרונוולד מאחרי מרכז הקו הטבטוני. פון יוגינגן הציב את חיל הרגלים (6,000-11,000 אלף חיילים) ואת הארטילריה שלו (כ-100 תותחים קלים) בקו הראשון, והורה להם לבצר את חזיתם באמצעות חפירת שוחות ונעיצת מוטות מחודדים בקרקע לפני עמדותיהם, כדי להכשיל התקפת פרשים [38]. הפרשים הטבטונים נערכו בשני דרגים מאחרי עמדות הרגלים, כאשר פרידריך פון וולנרוד פיקד על האגף השמאלי והמרשל קונרד פון ליכטנשטיין פיקד על האגף הימני. פון יוגינגן עצמו עם כוח עתודה חזק, שכלל 16 יחידות פרשים, התמקם מאחרי מרכז הקו, סמוך לגרונוולד. תוכנית הקרב שלו הייתה למשוך את הצבא הפולני-ליטאי לתקוף את המערך המבוצר של צבאו, כדי להתיש את כוחות האויב ולגרום להם אבדות, ובשלב שני לעבור להתקפת נגד עם הפרשים הכבדים הטבטונים, ולהכריע באמצעותם את הקרב[39].

הצבא הפולני-ליטאי נערך ממזרח לעמדות הצבא הטבטוני, ממערב ומדרום-מערב לאגם לוביאן (Lubien), באזור מיוער ביותר, שכלל גם הרבה שטחים ביצתיים סביב הנהרות, שנשפכו אל האגם [40]. חיל הפרשים הליטאי הקל נערך באגף הימני של הצבא המאוחד, כאשר הפרשים הטטרים הוצבו באגפו הימני הקיצוני, והפרשים הרוסים מסמולנסק באגפו השמאלי, בנקודת החיבור בין הליטאים והצבא הפולני. הפרשים הפולנים נערכו במרכז ובאגף השמאלי של הצבא המאוחד בשניים או שלושה דרגים. שכירי החרב מבוהמיה וממוראביה נערכו מאחרי מרכז הקו של הצבא המאוחד. בנוסף לכך, מספר ניכר של יחידות פרשים פולנים נשמרו בעתודה. חיל הרגלים הפולני (כ-5000 איש) והליטאי, יחד עם מספר יחידות פרשים הוסתרו ביערות ממערב לאגם לוביאן, והמלך יוגיילה מיקם את עמדת הפיקוד שלו בקרבתם, על גבעה הצופה על שדה הקרב, יחד עם יחידת משמר הראש שלו.

הטבטונים היו הראשונים לערוך את צבאם לקראת הקרב, והיו מוכנים לפתוח בקרב מיד לאחר עלות השחר. הם ניסו להתגרות בכוחות הפולנים-ליטאים, כדי למשוך אותם לתקוף ראשונים, בהתאם לתוכנית הקרב שלהם. אך המלך יוגיילה, המפקד העליון של הצבא הפולני-ליטאי, לא מיהר להענות לאתגר. צבאו נמצא עדיין ברובו ביערות ממערב לאגם לוביאן, שם היה מוגן מחום השמש, ואילו האבירים הטבטונים, שעטו שריון כבד על גופם, נאלצו להמתין במשך שעות בחום הכבד של יולי במערך קרבי, כשהשמש העולה בעיניהם [41]. לאחר שפון יוגינגן הבין, שיוגיילה מעכב בכוונה את פתיחת הקרב , הוא ניסה לאלץ את האחרון להכניס את צבאו לקרב, באמצעות פגיעה בכבודו, ושלח אליו שליחים עם שתי חרבות, כאות לעלבון ולהתגרות, כדי "לסייע ליוגאילה ולויטאוטס בקרב"[42]. עם השנים נודעו שתי החרבות כחרבות גרונוולד, והפכו אחד הסמלים הלאומיים של פולין. לא ברור איזה השפעה, אם בכלל, הייתה לאקט הסימלי הזה. בכל מקרה, בערך בשעה 9:00 בבוקר פתח הצבא הפולני-ליטאי במתקפה על הצבא הטבטוני.

השלב הראשון של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב גרונוולד
השלבים הראשונים של קרב גרונוולד

הקרב נפתח בהתקפה של האגף הימני של הצבא הפולני-ליטאי המאוחד, שכלל את הצבא הליטאי ביחד עם יחידות פרשים טטריות ורוסיות, בפיקוד הדוכס הגדול של ליטא, ויטאוטס, על האגף הטבטוני השמאלי [41]. בשלב הראשון של המתקפה, הפרשים הקלים הליטאים והטטרים הצליחו להתגבר ללא קושי על התנגדות הרגלים הטבטונים, שניצבו בקו הראשון, ולשטוף את עמדותיהם ואת הארטילריה המסייעת שלהם. לפי מספר מקורות, התותחים הטבטונים הספיקו לירות רק שני מטחי פגזים לפני שהושתקו, לא ברור אם כתוצאה ממהירות ההסתערות של הפרשים הליטאים, או מגשם שירד לפני הקרב ובמהלכו, והרטיב את אבק השריפה. הטבטונים הטילו לקרב את הדרג הראשון של הפרשים הכבדים שלהם, כדי לייצב מחדש את חזיתם, ולפי חלק המקורות, האבירים הטבטונים רמסו בדרכם את הרגלים שלהם, שנמלטו משדה הקרב, וגרמו להם אבדות כבדות. שרידי הרגלים נמלטו לעבר המחנה הטבטוני, סמוך לכפר גרונוולד, ולא מילאו תפקיד משמעותי בהמשך הקרב.

הפרשים הכבדים באגף השמאלי של הצבא הטבטוני היו עדיפים בהרבה, במיגון ובחימוש, על הפרשים הקלים הליטאים שניצבו מולם, ולכן פון יוגינגן החליט לתגבר את כוחותיו של פון וולנרוד, והטיל לקרב יחידות פרשים רעננות מהדרג השני של צבאו, כדי להכריע את הליטאים. לפי אחת הכרוניקות הפולניות, הצבא הליטאי הותקף על ידי "החלק הגדול יותר של הצבא הטבטוני", שכלל גם את היחידות המובחרות ביותר. האבירים הטבטונים החלו לדחוק לאחור את הפרשים הליטאים והטטרים, ובשלב כשלהוא נשברו הפרשים הטאטרים, שלחמו באגף הימני של הצבא הליטאי, ונמלטו משדה הקרב, כשכוח פרשים טבטוני דולק אחריהם. הדוכס הגדול ויטאוטס הטיל את עתודותיו לקרב, כדי לייצב את חזיתו, אך לאחר יותר משעה של לחימה קשה, פתחו גם הפרשים הליטאים בנסיגה מלאה/במנוסה. לפי הכרוניקן הפולני יאן דלוגוש, הפרשים הטבטונים, פתחו במרדף נמרץ אחרי הליטאים הנמלטים, כשהם אוספים בדרכם שלל ושבויים רבים, ולאחר מכן חזרו לשדה הקרב העיקרי, כדי להצטרף ללחימה מול הפולנים[43]. הוא כתב שהצבא הליטאי, שנמלט בבהלה משדה הקרב, התפזר ביערות ובביצות סביב אגם לוביאן, וחדל למלא תפקיד בשלבים המאוחרים יותר של הקרב, וייחס את הניצחון בקרב אך ורק לצבא הפולני[43].

מספר חוקרים מודרניים ערערו על תיאור הקרב אצל דלוגוש, וטענו שהנסיגה הליטאית הייתה מתוכננת ומסודרת, והייתה למעשה תמרון טקטי ("נסיגה מדומה"), שהליטאים העתיקו מהטאטרים של אורדת הזהב, אשר נועד לגרום לפרשים הטבטונים לצאת למרדף ולשבש את הסדר והארגון של יחידותיהם [44]. הטאטרים השתמשו בהצלחה בתמרון דומה בקרב על נהר וורסקלה ב-1399, שבו ספג הצבא הליטאי מפלה קשה, וויטאוטס עצמו ניצל בעור שיניו[45]. תאוריה זו נתמכת על ידי מכתב שהתגלה על ידי ההיסטוריון השבדי סוון אקדהל (החוקר המודרני המוביל של הקרב) בארכיון המסדר הטבטוני ב-1963 [46]. זהותו של כותב המכתב אינה ידועה, אך ידוע שבעת כתיבת המכתב הוא שהה במצודת שלוכאו (Schlochau) שבמערב פרוסיה, וייתכן שהיה מפקד המצודה באותה העת. הנמען של המכתב הוא היינריך פון פלאואן (Heinrich von Plauen), שירש את מקומו של פון יונגינגן בראשות המסדר הטבטוני לאחר קרב גרונוולד. פון פלאואן הודח מראשות המסדר ב-1413, ולכן סביר להניח שהמכתב נשלח אליו לפני שנה זו, זמן קצר יחסית לאחר הקרב. אחת העצות שכותב המכתב השיא לראש המסדר הטבטוני הייתה, שעליו לשמור בכל מחיר על מערך מסודר של היחידות הטבטוניות בשדה הקרב, ולא להניח להם להתפזר, כדי שמה שקרה בקרב גרונוולד לא יחזור על עצמו. בין השאר הוא כתב לו : "אם אויביכם יגרמו למבנה אחד או שניים של הכוחות הטבטוניים להתפזר, הדבר יהיה במכוון, מכיוון שהם יקוו שיצליחו לפרוץ את המערך המסודר ולנתקו". הכותב גם הסביר כיצד יגרמו האויבים לכוחות הטבטוניים להתפזר: הם יעמידו פני נסוגים, כדי לפתות את הלוחמים הטבטונים לרדוף אחריהם, וכך יגרמו לשבירת המבנה הצבאי המסודר שלהם[47].

ייתכן שהמכתב, שנשלח לפון פלאואן, מתייחס לאירוע המוזכר בכרוניקה הפולנית Cronica conflictus Wladislai regis Poloniae cum Cruciferis anno Christi 1410, העוסקת בקרב. לפי מקור זה, מספר יחידות של פרשים טבטונים, שלא הורכבו מאבירים חברי המסדר הטבטוני, אלא ממתנדבים זרים ("צלבנים"), שלחמו בשורות הצבא הטבטוני (והיו פחות ממושמעים מהאבירים חברי המסדר), נסחפו בלהט המרדף אחרי הליטאים, והתרחקו מאוד מהגוף העיקרי של הצבא הטבטוני. כאשר יחידות אלו ניסו לחזור מהמרדף, הן הותקפו מאגפם ומעורפם על ידי יחידות עתודה של פרשים פולניים, שהמתינו במארב ביערות ממערב לאגם לוביאן, והושמדו כמעט לחלוטין. ייתכן, למרות שהדבר לא נכתב בכרוניקה, שהפרשים הטבטונים הותקפו במקביל גם על ידי פרשים ליטאים, שהתארגנו מחדש במחסה היערות. קשה להבין מהמקורות הראשוניים כמה יחידות פרשים טבטונים הושמדו במסגרת קרב זה, ואיזה חלק מהכוח הטבטוני, שהשתתף במרדף אחרי הליטאים, חזר בשלום לשדה הקרב העיקרי, והצטרף למתקפה על האגף הימני של הצבא הפולני.

ההיסטוריון הבריטי סטפן טורנבול, לא מקבל את תאוריית הנסיגה המדומה, ומעריך כי הנסיגה הליטאית לא הייתה מתוכננת, או מסודרת. הוא טוען שאילו היה מדובר בתרגיל נסיגה מדומה, רק חלק קטן מהצבא הליטאי היה נמלט משדה הקרב, ולא כמעט כל הצבא. בנוסף, זמן קצר לאחר שהצד השני היה פותח במרדף אחרי הכוחות הנמלטים, הייתה אמורה הייתה לבוא מתקפת נגד, שתנצל את חוסר הסדר בשורות הכוחות הרודפים, בעוד שבמציאות חזרו הכוחות הליטאים לשדה הקרב רק מספר שעות לאחר שנמלטו ממנו[48].

מהמקורות הראשוניים קשה להבין מתי בדיוק נכנס גם הצבא הפולני לקרב נגד הטבטונים. לפי כל המקורות הראשוניים, הליטאים היו הראשונים שנכנסו לקרב, ותקפו את הצבא הטבטוני. מתיאור הקרב בכרוניקות הפולניות ניתן להבין, שהצבא הפולני הצטרף אף הוא לקרב זמן קצר לאחר המתקפה הליטאית, אולם המקורות הליטאיים העוסקים בקרב, נותנים תיאור שונה לחלוטין של מהלך המאורעות. לפי המקורות הליטאיים, הצבא הליטאי נאלץ להילחם לבדו כנגד רוב הצבא הטבטוני במשך פרק זמן ממושך, וכתוצאה מכך ספג אבדות כבדות מאוד. הפולנים סרבו להענות לכל הפניות של הליטאים לבוא לעזרתם, והצבא הפולני המשיך להמתין ביערות, ולא הצטרף לצבא הליטאי בשדה לקרב. רק לאחר שהדוכס ויטאוטס רכב באופן אישי למפקדה של המלך יוגיילה, ודרש ממנו באופן בוטה להורות לצבאו להצטרף למערכה, הסכים האחרון להורות לחלק מצבאו לבוא לעזרת הליטאים הלחוצים, אך הוא עצמו התעקש לסיים את המיסה החגיגית, שערכו הכמרים לצבאו לפני הקרב.

בכל מקרה, לפי הכרוניקות הפולניות, כאשר הצבא הפולני הצטרף לבסוף לקרב, גושי הפרשים הכבדים הפולנים והטבטונים התנגשו בעוצמה בעמק שהפריד בין שני הצבאות, ולאחר ההיתקלות הראשונית ביניהם התפתח קרב פנים אל פנים צפוף בין שני הצדדים, כשאף אחד מהם לא מצליח להשיג יתרון משמעותי על יריבו.

המתקפה הטבטונית על הצבא הפולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגת/מנוסת הצבא הליטאי משדה הקרב, יצרה מצב מסוכן עבור הצבא הפולני, משום שהיא חשפה את אגפו הימני. המפקדים הטבטונים זיהו את ההזדמנות שנקרתה בפניהם להכריע את הקרב, וחלק מיחידות הפרשים באגף הטבטוני הימני, בפיקוד קונו פון ליכטנשטיין, הועברו לתגבר את הכוחות הטבטונים באגף השמאלי, ותקפו את האגף הימני של הצבא הפולני. שש מיחידות הפרשים של פון וולנרוד, שלא השתתפו במרדף אחרי הליטאים, הצטרפו להתקפה[49]. רק עמידת גבורה של שלוש יחידות פרשים רוסיים מסמולנסק (שאחת מהן הושמדה במהלך הלחימה), ושל מספר יחידות פרשים באגף השמאלי של הצבא הליטאי, שלא הצטרפו למנוסה הכללית, מנעו מהטבטונים לאגף ולכתר את הצבא הפולני, ובלמו אותם עד להגעת כוחות העתודה הפולניים. יחידות אלו, בסיוע שכירי החרב מבוהמיה, נסוגו באיטיות תוך כדי לחימה, בתנועה של דלת מסתובבת, ואיפשרו לפולנים לייצב את אגפם הימני וליצור קו הגנה חדש, בניצב למרכז קו החזית הפולני. המלך יוגיילה שלח חלק מהדרג השני של פרשיו, כדי להדוף את המתקפה הטבטונית על אגפו הימני, ובמקביל שלח כוחות עתודה נוספים לסייע למתקפה, שערכו הכוחות באגף השמאלי של צבאו, על האגף הטבטוני הימני[49]. בשלב מסויים של הקרב זיהו הפרשים הטבטונים את הדגל הגדול של קראקוב, אשר נשא את סמל הנשר הלבן (סמל בית המלוכה הפולני), והוחזק על ידי נושא הדגל של מושל קראקוב, מרשל הכתר הפולני. הם תקפו את נושא הדגל, בחושבם שמדובר במלך הפולני, פצעו אותו והצליחו להשתלט באופן זמני על הדגל. היה זה רגע משבר בקרב, משום שנפילת הדגל סימלה בדרך כלל את תבוסת האויב ואת סיום הקרב, וסיפקה זריקת עידוד ליחידות התוקפות, שחשבו שהקרב הוכרע, אך הפרשים הפולנים תקפו את הכוח הטבטוני שתפס את הדגל, השמידו אותו והחזירו את הדגל לידיהם.

כוחות העתודה הפולניים החלו לדחוק לאחור את האבירים הטבטונים, אך בשלב זה הצטרפו לכוח התוקף גם מספר יחידות הפרשים מהכוח של פון וולנרוד, שחזרו מהמרדף שניהלו אחרי הצבא הליטאי ואחרי הפרשים הטאטרים, וחידשו את תנופת המתקפה הטבטונית. המלך הפולני הטיל למערכה יחידות עתודה נוספות, והצליח לבלום שוב את המתקפה הטבטונית על אגפו הימני. המגיסטר פון יוגינגן החליט שהגיע הזמן להטיל את כוח העתודה שלו למערכה, במאמץ להכריע את הקרב, והוביל באופן אישי 16 יחידות פרשים (כשליש מכלל כוח הפרשים שלו) בתנועת איגוף רחבה להצטרף למתקפה על האגף הפולני הימני[50].

תנועת האיגוף של היחידות הטבטוניות החדשות יצרה איום על המלך יוגיילה עצמו, שהתמקם על גבעה שצפתה על שדה הקרב עם יחידה קטנה של משמר ראשו. האבירים הפולנים שהקיפו את המלך, ניסו להסתיר את מיקומו באמצעות הורדת הדגל האישי שלו, שהיה גירסה מוקטנת של הדגל הגדול של קראקוב, אך אחת מיחידות הפרשים הטבטוניות פנתה לעברו, ובשלב מסוים הסתער אחד האבירים הטבטונים ישירות על יוגיילה[51]. זביגנייב אולסניקי, מזכירו של המלך, התנגש באביר התוקף והצליח להפיל אותו מסוסו, ולאחר מכן נהרג התוקף על ידי שומרי הראש של המלך (לפי גירסה אחרת על ידי המלך עצמו). בעקבות מעשה הגבורה שלו, מונה אולסניקי לבישוף של קראקוב, והפך לאחד האישים רבי ההשפעה בפולין[6].

המלך יוגיילה שלח את שארית יחידות העתודה שלו למערכה, והם הצליחו לבלום את המתקפה הטבטונית המחודשת על אגפו הימני. במקום התפתח קרב פנים אל פנים ממושך, ללא הכרעה. במקביל ללחימה העזה באגף הפולני הימני, תקפו המרכז והאגף השמאלי של הצבא הפולני את היחידות הטבטוניות שניצבו מולם (שנחלשו עקב העברת מספר יחידות לתגבור האגף הטבטוני השמאלי), הפעילו עליהם לחץ חזק ואילצו אותם לסגת בהדרגה לכיוןן צפון-מערב, אל מעבר ללודויגסדורף לכיוון הכפר גרונוולד.

שלב הסיום של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב הסיום של קרב גרונוולד

בשעות אחר הצהריים, לאחר מספר שעות של לחימה קשה ללא הכרעה, חזר הצבא הליטאי (או לפחות חלקו הגדול) לשדה הקרב, לאחר שהתארגן מחדש במחסה היערות, ותקף את האגף השמאלי של הצבא הטבטוני מעורפו[52]. הפרשים הטבטונים, שעדיין היו עסוקים במאמץ לשבור את התנגדות האגף הפולני הימני, נתפסו בהפתעה. הם הותקפו במקביל מחזיתם ומעורפם, כותרו כמעט לחלוטין על ידי כוחות פולנים וליטאים, ומצאו עצמם בנחיתות מספרית גדולה. בשלב זה הורה המלך יוגאילה גם לחיל הרגלים שלו, שנשמר עד אז בעתודה, להצטרף למתקפה על האגף הטבטוני השמאלי. הפרשים הכבדים הטבטונים, שלא יכלו לתמרן עקב הצפיפות הרבה ששררה בשדה הקרב, התקשו להתגונן ביעילות, והרגלים הפולנים הפילו אותם מסוסיהם, וערכו בהם טבח. פון יוגינגן נהרג במהלך נסיון להוביל מתקפה על טבעת הכיתור, ולפרוץ דרך שורות הליטאים, והכוח הטבטוני שבפיקודו הושמד[52]. במקביל, הלחץ המתמיד שהפעילו הפולנים על המרכז והאגף הימני של הצבא הטבטוני נשא פרי. המערך הטבטוני החל להישבר, והפולנים פרצו דרך המרכז, וכיתרו את שארית כוחו של הצבא הטבטוני. כשהם מוקפים וללא מפקדם שנהרג, ניסו שרידי הצבא הטבטוני להימלט משדה הקרב. חלק מהיחידות נסוגו בחזרה למחנה שלהם, וניסו להערך להגנה הקפית עליו, אולם הפולנים הצליחו לפרוץ לתוך המחנה לאחר זמן קצר, והכוחות שמצאו בו מחסה הושמדו או נפלו בשבי. לפי 'Cronica conflictus ‏[53], אחת הכרוניקות החשובות שתיארו את מהלכי הקרב, יותר חיילים נהרגו בתוך המחנה הטבטוני מאשר בשדה הקרב[54]. הקרב עצמו נמשך כעשר שעות.

הטבטונים תלו את ההפסד בבגידה של מפקד הכוחות מחלמנו, ניקולאוס פון רניס, וראשו נערף ללא משפט[55]. פון רניס היה ממייסדי איחוד הליזארד (Lizard Union), קבוצת אבירים עם זיקה לפולין. לפי האבירים, פון רניס הנמיך את דגל יחידתו, דבר שנתפס כסימן לכניעה והוביל לנסיגה המבוהלת[56]. האגדה לפיה תקעו לאבירים סכין בגב עמדה ברקע של אגדת תקיעת הסכין בגב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והעסיקה היסטוריונים של הקרב עד שנת 1945[55].

ניתוח הקרב והמחלוקת ההיסטוריוגרפית סביב תיאור הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המחצית השנייה של המאה ה-20 אימצו מרבית החוקרים של קרב גרונוולד את תיאור הקרב, שנכתב על ידי הכרוניקאי הפולני יאן דולגוש, שהכרוניקה שלו היא המקור הראשוני המפורט ביותר של הקרב, שהגיע לידינו. לפי תיאורו של דולגוש, הצבא הליטאי נמלט בבהלה משדה הקרב לאחר כשעה של לחימה, וכתוצאה מכך חדל למלא תפקיד משמעותי במסגרת הקרב, והצבא הפולני הוא שהכריע, כמעט ללא סיוע, את הצבא הטבטוני, והביס אותם. לפי דולגוש, הליטאים התפזרו ביערות ובביצות ממזרח לשדה הקרב, וחלקם אף ברחו עד לליטא, שם הפיצו סיפורים על התבוסה בקרב ועל מותו של הדוכס הגדול ויטאוטוס. הפרשים הטבטונים, שניהלו את המרדף אחרי הליטאים המובסים, חזרו למחנה הטבטוני עם שלל ושבויים רבים, ולאחר מכן הצטרפו למתקפה על האגף הימני של הצבא הפולני.

רק במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו מספר חוקרים לערער על תיאור הקרב על ידי דולגוש, ובראשם פרופסור סוון אקדאל מאוניברסיטת גוטנברג שבשבדיה. לטענת חוקרים אלה, הליטאים ושכירי החרב הטטרים שלחמו לצידם לא נמלטו בבהלה משדה הקרב, אלא ניהלו קרב נסיגה מסודר ומתוכנן, שנועד לפתות את הטבטונים לפתוח במרדף אחריהם, ובכך לשבש את מערכם ולהכניס אותם למלכודת. הטבטונים אכן פתחו במרדף, במהלכו התערער לחלוטין המבנה הצבאי המסודר שלהם, שהיה מקור כוחם, ובכך איפשרו לליטאים לעבור למתקפת נגד ולהביס את הכוחות שרדפו אחריהם. הליטאים ספגו אמנם אבידות כבדות במהלך "הנסיגה המדומה", אך התמרון שלהם גרם בסופו של דבר להשמדת הכוח הטבטוני שעמד מולם. הגירסה ההיסטורית החלופית של קרב גרונוולד, מסתמכת בראש ובראשונה על ניתוח מחדש של מקורות ראשוניים נוספים (בנוסף לכרוניקה של דולגוש) שעסקו בקרב. ב-2005 ניתנה גושפנקה נוספת לחלקם המכריע של הליטאים בהשגת הניצחון על הטבטונים על ידי פרופסור קלאוס מיליטצר (Klaus Militzer) מקלן, חוקר בולט של תולדות המסדר הטבטוני, שפרסם ספר חדש על תולדות המסדר.

אולם ניתוח של מהלכי הקרב מצביע על כך, ששתי הגירסאות המנוגדות של מהלכי הקרב אינן מסוגלות לתת הסבר מספק למה שהתחולל בשדה הקרב, ולתבוסה המכריעה של הטבטונים. מצד אחד, סביר להניח, שהנסיגה הליטאית משדה הקרב בשלב מוקדם של הקרב, לא הייתה מתוכננת מראש. כפי שטוען החוקר הבריטי, סטפן טורנבול, העובדה שהצבא הליטאי חזר לשדה הקרב רק מספר שעות לאחר שנמלט ממנו, אינה תואמת את הטענה, שנסיגתו בוצעה במסגרת תמרון של "נסיגה מדומה". יש לזכור גם, שמנוסת הצבא הליטאי משדה הקרב גרמה לחשיפת האגף הימני של הצבא הפולני למתקפה טבטונית, וכמעט גרמה לתבוסתו. נכון אמנם, שמספר יחידות פרשים טבטונים, שהשתתפו במרדף לאחר הליטאים הנסוגים, הושמדו כנראה בדרכם חזרה לכוח הטבטוני העיקרי, אך לא ברור אם הם הותקפו על ידי כוחות ליטאים, שסבו על עקבותיהם, או על ידי פרשים פולניים, שארבו להם ביערות (כפי שטוענים המקורות הפולניים).

מצד שני, במחקר המודרני העוסק בקרב, אין מחלוקת על כך, שהצבא הליטאי (או לפחות חלקו הגדול) חזר לשדה הקרב, כנראה בשעות אחר הצהריים, ושהמתקפה המפתיעה, שהוא הנחית על עורפם החשוף של הכוחות הטבטונים, שתקפו את האגף הימני של הצבא הפולני, שימשה כנקודת המפנה בקרב, ומילאה תפקיד מכריע בתבוסת הצבא הטבטוני בקרב.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור המציג את סוף הקרב, מאת האמן הצ'כי אלפונס מוכה משנת 1924.
אנדרטה לזכר הקרב בקרקוב, פולין.

התבוסה של הצבא הטבטוני הייתה מוחלטת. כ-8,000 חיילים נהרגו בקרב[57], ו-14,000 נלקחו בשבי[58]. רק 1,427 אבירים שבו למרינבורג לאחר הקרב כדי לתבוע את משכורתם[58]. מתוך 1,200 החיילים שנשלחו מדנציג, רק 300 חזרו[26]. יחד עם אלו נהרגה גם מרבית שדרת הפיקוד של הטבטונים, ביניהם פון יוגינגן, פרדריך פון וולנרוד ופון ליכטנשטיין. גופתיהם של פון יוגינגן ומפקדים בכירים אחרים הועברו לקבורה בטירת מרינבורג ב-19 ביולי[59]. גופתיהם של מפקדים טבטונים בדרג נמוך יותר ו-12 אבירים פולנים נקברו בכנסיית טננברג[59]. שאר המתים נקברו במספר קברי אחים.

המשך המערכה והסכמי השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הפולני-ליטאי לא השכיל לנצל את הניצחון כדי לצעוד במהירות אל מרינבורג, בירת המסדר הטבטוני, ולכבוש אותה. הוא נשאר בשדה הקרב במשך שלושה ימים, ולאחר מכן התקדם למרינבורג באיטיות יחסית, בקצב ממוצע של 15 קילומטרים ביום, כשהוא משתלט בדרכו על שורת מבצרים טבטונים[60]. הכוח העיקרי של הצבא המאוחד הגיע למרינבורג רק ב-26 ביולי, עיכוב שנתן לטבטונים שהות מספקת כדי לארגן כראוי את ההגנה על בירתם. יוגאילה גם שלח כוחות למבצרים טבטונים אחרים, שמרביתם נכנעו ללא התנגדות[61], ביניהם גדנסק, תורן, ואלבינג[62]. רק שמונה טירות נשארו בידי הטבטונים[63]. הצרים על מרינבורג שציפו להכרעה מהירה לא היו מוכנים לקרב ממושך, וסבלו ממחסור בתחמושת, ממורל נמוך, ממגפות ומדיזנטריה. הטבטונים פנו לבעלות בריתם בבקשה לעזרה וקיבלו הבטחות לסיוע צבאי ופיננסי מסיגמונד מלך הונגריה, ונצלס מלך גרמניה, ומהמסדר הליבוני. המצור על מרינבורג הוסר לבסוף ב-19 בספטמבר. הפולנים-ליטאים השאירו אמנם חילות מצב במבצרים שכבשו, לפני שנסוגו משטח פרוסיה, אולם הצבא הטבטוני הצליח לכבוש מחדש על מרביתם תוך זמן קצר. עד סוף חודש אוקטובר נותרו רק ארבעה טירות טבטוניות באזור הגבול בשליטה פולנית. יוגיילה גייס צבא חדש והביס את הטבטונים פעם נוספת בקרב קורונואה ב-10 באוקטובר 1410. לאחר מספר התנגשויות נוספות, שני הצדדים הסכימו לנהל משא ומתן.

בהסכם השלום של טורון שנחתם בפברואר 1411, ויתר המסדר הטבטוני על אדמות דוברין לפולין והסכים לוותר על תביעתו על שטח סמוגוטיה בתקופת חייהם של יוגיילה וויטאוטס[64]. אולם שתי מלחמות נוספות נערכו (מלחמת הרעב ב-1414 ומלחמת גולוב ב-1422) לפני שהצדדים היריבים הגיעו להסדר סופי, שסיים את הסכסוך ביניהם, במסגרת חוזה מלנו[65]. הפולנים-ליטאים לא הצליחו לתרגם את הצלחתם הצבאית לרווח טריטוריאלי או פוליטי. אולם למרות זאת, הסכם טורון הטיל על המסדר הטבטוני עול כלכלי כבד, ממנו הוא לא הצליח להתאושש. המסדר נאלץ לשלם פיצויים, המוערכים בפי עשרה מההכנסה השנתית של מלך אנגליה, בארבעה תשלומים שנתיים[64]. כדי לעמוד בעול הכספי הכבד, נאלצו הטבטונים ללוות כסף רב, להחרים זהב מהכנסיות, ולהעלות את המסים, שהוטלו על התושבים בשטחים שבשליטתם. שתי ערים פרוסיות מרכזיות, דנציג ותורן, מרדו כנגד הכבדת עול המסים[66]. בעקבות התבוסה בקרב גרונוולד לא נותרו למסדר הטבטוני מספיק חיילים, כדי להגן על הטריטוריה שבשליטתו. בנוסף לכך, מאחר שפולין וליטא היו למדינות נוצריות, התקשה המסדר הטבטוני לגייס מתנדבים למסעות צלב חדשים כנגדם[67]. המגיסטרים הטבטוניים נאלצו להסתמך על שכירי חרב יקרים, שרוקנו את הקופה המדולדלת גם כך. הסכסוכים הפנימיים, הבעיות הכלכליות, והמסים הכבדים הובילו לאי שקט פנימי ולהקמת הקונפדרציה הפרוסית ב-1441[68]. סיבות אלו הובילו לסדרת עימותים שהגיעו לשיאם במלחמת שלוש עשר השנים (1466-1454)[69].

מורשת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת תעמולה גרמנית מ-1920, המציגה אביר טבטוני המאוים על ידי פולני וסוציאליסט.

קרב גרונוולד נחשב לאחד מהקרבות החשובים ביותר בהיסטוריה של פולין, ליטא ובלרוס[24]. בליטא, הניצחון היה למקור לגאווה בתקופת הרומנטיקה הלאומנית, והיווה השראה להתנגדות למדיניות הגרמניזציה והרוסיפיקציה של ההקיסרות הגרמנית וההאימפריה הרוסית. האבירים הטבטונים הוצגו כפולשים צמאי דם וקרב גרונוולד הוצג כניצחון צודק שהושג על ידי אומה קטנה ומדוכאת[24]. ב-1910, לציון 500 שנים לקרב, הוצגה בקרקוב שבפולין אנדרטה לקרב, וכך גם בעוד כ-60 ערים וכפרים בגליציה[70]. באותו הזמן, כתב הנריק סנקביץ', זוכה פרס נובל, את הנובלה אבירי הצלב, שמציגה את הקרב באופן בולט באחד הפרקים. ב-1960, במאי הסרטים הפולני אלכסנדר פורד השתמש בספרו של סנקביץ' כבסיס לסרטו 'אבירי המסדר הטבטוני'. באותה שנה הוקמו בשדה הקרב בגרונוולד אנדרטאות, מונומנטים ומוזיאונים[71]. ציור ענק של קרב גרונוולד מאת הצייר הפולני יאן מטייקו, מוצג במוזיאון הלאומי הגדול, בוורשה בירת פולין. על שם הקרב גם קרוי העיטור הצבאי 'צלב גרונוולד', שתי קבוצות ספורט בליטא (ז'לגיריס קובנה, ז'לגיריס וילנה), ומספר רב של ארגונים.

יאן מטייקו, קרב גרונוולד

גרמניה ורוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים בדרך כלל ראו את האבירים הטבטונים כגיבורים ואצילים, אשר הביאו את בשורת הציוויליזציה והנצרות למזרח[24]. באוגוסט 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניצחה גרמניה את רוסיה בקרב שהתרחש ליד גרונוולד. כשהבינו הגרמנים את הפוטנציאל התעמולתי של הניצחון, הם קראו לקרב בשם קרב טננברג[72]. היה זה להם כנקמה על הניצחון הפולני-ליטאי 504 שנים קודם לכן. שנים לאחר מכן, גרמניה הנאצית תירצה את מדיניות מרחב מחיה שלה כהמשכיות למשימה ההיסטורית של האבירים[73].

בעקבות השתתפותם של שלושה רגימנטים מסמולנסק (עיר שנמצאת כיום בשטחה של רוסיה) בקרב, הרוסים תפסו את הניצחון כקואליציה פולנית-ליטאית-רוסית כנגד הפולשים הגרמנים. כותב הכרוניקות יאן דלוגוש שיבח את היחידות מסמולנסק ככאלו שנלחמו באומץ לב והיו היחידים מדוכסות ליטא שלא נסוגו מהקרב. בהיסטוריוגרפיה הסובייטית, קרב גרונוולד נתפש כמאבק בין הגזע הסלבי לגרמני[74]. האבירים הטבטונים תוארו כשליחים של אדולף היטלר מימי הביניים, ואילו הקרב עצמו נתפס כהעתק של קרב סטלינגרד[74][24].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mečislovas Jučas, "Bychovco kronika," Iš Lietuvos metraščiai ir kronikos, Vilnius: Aidai, 2002, p. 86–126 (בליטאית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Burleigh, Michael (June 1985), "The German Knight: Making of A Modern Myth", History Today 6 (35),
  • Christiansen, Eric (1997), The Northern Crusades (2nd ed.), Penguin Books
  • Dabrowski, Patrice M. (2004), Commemorations and the shaping of modern Poland ,Indiana University Press
  • Davies, Norman (2005), God's Playground. A History of Poland. The Origins to 1795, I (Revised ed.), Oxford University Press
  • Ekdahl, Sven (2008), "The Battle of Tannenberg-Grunwald-Žalgiris (1410) as reflected in Twentieth-Century monuments", in Victor Mallia-Milanes, The Military Orders: History and Heritage, 3, Ashgate Publishing, Ltd.
  • Ekdahl, Sven (1963), "Die Flucht der Litauer in der Schlacht bei Tannenberg", Zeitschrift für Ostforschung 1 (12) (German)
  • Fowler, Jonathan (July 17 2010), Tabards on, visors down: fans relive 1410 Battle of Grunwald, AFP
  • Ivinskis, Zenonas (1978), Lietuvos istorija iki Vytauto Didžiojo mirties, Rome: Lietuvių katalikų mokslo akademija, LCC 79346776 (Lithuanian)
  • Johnson, Lonnie (1996), Central Europe: Enemies, Neighbors, Friends, Oxford University Press
  • Jučas, Mečislovas (2009), The Battle of Grünwald, Vilnius: National Museum Palace of the Grand Dukes of Lithuania
  • Kiaupa, Zigmantas (2002), "Didysis karas su Kryžiuočiais" , Gimtoji istorija. Nuo 7 iki 12 klasės, Vilnius: Elektroninės leidybos namai
  • Kiaupa, Zigmantas; Jūratė Kiaupienė, Albinas Kunevičius (2000), The History of Lithuania Before 1795, Vilnius: Lithuanian Institute of History
  • Kuczynski, Stephen M. (1960), The Great War with the Teutonic Knights in the years 1409-1411, Ministry of National Defence
  • Mickūnaitė, Giedrė (2006), Making a great ruler: Grand Duke Vytautas of Lithuania, Central European University Press
  • Pelech, Markian (1987), "W sprawie okupu za jeńców krzyżackich z Wielkiej Wojny (1409-1411)", Zapiski Historyczne 2 (52) (Polish)
  • Разин, Е. А. (1999), История военного искусства XVI – XVII вв., 3, Издательство Полигон
  • Stone, Daniel (2001), The Polish-Lithuanian state, 1386-1795, University of Washington Press
  • Sužiedėlis, Simas (1976), "Tatars", Encyclopedia Lituanica, V, Boston, Massachusetts: Juozas Kapočius
  • Turnbull, Stephen (2003), Tannenberg 1410: Disaster for the Teutonic Knights, Campaign Series, 122, London: Osprey
  • Urban, William (2003), Tannenberg and After: Lithuania, Poland and the Teutonic Order in Search of Immortality (Revised ed.), Chicago: Lithuanian Research and Studies Center

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Jucas, pp 57-58
  2. ^ Turnbull, pp 173
  3. ^ Ekdhal, pp 175
  4. ^ Turnbull, pp 92
  5. ^ שמות הכפרים בגרמנית, ובסוגריים בפולנית.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Stone, pp 16
  7. ^ Urban, pp 132
  8. ^ Kiaupa, pp 137
  9. ^ Turnbull, pp 20
  10. ^ 10.0 10.1 Ivinskis, pp 336
  11. ^ Urban, pp 130
  12. ^ Kuczynski, pp 614
  13. ^ Jucas, pp 51
  14. ^ 14.0 14.1 Turnball, pp 21
  15. ^ הסכם בין יוגאילה לבין ויטאוטס שנחתם ב-4 באוגוסט 1392, וסיים את מלחמת האזרחים הליטאית
  16. ^ Kiaupa, pp 139
  17. ^ 17.0 17.1 Christiansen, pp 227
  18. ^ 18.0 18.1 Turnbull, pp 30
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 19.5 Jucas, pp 75
  20. ^ Jucas, pp 74
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Turnbull, pp 25
  22. ^ 22.0 22.1 Ivinskis, pp 338
  23. ^ Davies, pp 98
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 Johnson, pp 43
  25. ^ Turnbull, pp 29
  26. ^ 26.0 26.1 Jucas, pp 56
  27. ^ Urban, pp 139
  28. ^ Turnbull, pp 26
  29. ^ Urban, pp 138
  30. ^ Turnbull, pp 28
  31. ^ Jucas, pp 64
  32. ^ 32.0 32.1 Turnbull, pp 33
  33. ^ Urban, pp 141
  34. ^ 34.0 34.1 Turnbull, pp 35
  35. ^ Jucas, pp 63
  36. ^ Turnbull, pp 36
  37. ^ Urban, pp 148-149
  38. ^ Urban, pp 149
  39. ^ Jucas, pp 77
  40. ^ Turnbull, pp 44
  41. ^ 41.0 41.1 Turnbull, pp 45
  42. ^ Turnbull, pp 43
  43. ^ 43.0 43.1 Jucas, pp 78
  44. ^ Turnbull, pp 48
  45. ^ Sužiedėlis, pp 337
  46. ^ Urban, Ibid, pp. 152-153
  47. ^ Ekdhal
  48. ^ Turnbull, pp 48-49
  49. ^ 49.0 49.1 Kiaupa
  50. ^ Jucas, pp 83
  51. ^ Turnbull, pp 61
  52. ^ 52.0 52.1 Turnbull, pp 64
  53. ^ לא ידוע מי כתב את הכרוניקה הזאת, אך ההערכה היא שזה היה אחד מהבכירים בחצר המלוכה של פולין
  54. ^ Turnbull, pp 66
  55. ^ 55.0 55.1 Urban, pp 168
  56. ^ Turnbull, pp 79
  57. ^ Urban, pp 157
  58. ^ 58.0 58.1 Turnbull, pp 68
  59. ^ 59.0 59.1 jucas, pp 87
  60. ^ Urban, pp 172
  61. ^ Urban, pp 164
  62. ^ Stone, pp 17
  63. ^ Ivinskis, pp 342
  64. ^ 64.0 64.1 Christiansen, pp 228
  65. ^ Kiaupa, pp 142-144
  66. ^ Turnbull, pp 78
  67. ^ Christiansen, pp 228-230
  68. ^ ארגון שהוקם בפרוסיה ומטרתו הייתה להתנגד למדינת המסדר הטבטוני.
  69. ^ Stone, pp 17-19
  70. ^ Ekdhal, pp 179
  71. ^ Ekdhal, pp 186
  72. ^ Burleigh, pp 27
  73. ^ Johnson, pp 44
  74. ^ 74.0 74.1 Davies, pp 99