קרב גרונוולד
| קרב גרונוולד | |||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||
קרב גרונוולד (פולנית: Bitwa pod Grunwaldem; ידוע גם בשם קרב טננברג) היה קרב שנערך ב־15 ביולי 1410, כחלק ממלחמת פולין-ליטא נגד המסדר הטבטוני. הברית של ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, שאותה הובילו המלך ולדיסלב השני יגיילו והדוכס הגדול ויטאוטס, הביסו באופן מכריע את האבירים הטבטונים בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן. מרבית מהמפקדים הטבטונים נהרגו או נלקחו בשבי. לאחר שהובסו, הטבטונים החזיקו מעמד במצור על מרינבורג ואיבדו רק מעט שטחים בהסכם טורון (1411). הוויכוחים הטריטוריאליים נמשכו עד הסכם מלנו שנחתם ב-1422. האבירים מעולם לא הצליחו להשיב את עוצמתם, והעול הכלכלי מהפיצויים של המלחמה גרם לסכסוכים פנימיים וקשיים כלכליים באדמותיהם. הקרב שינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה וסימל את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי ככוח הדומיננטי מבחינה פוליטית וצבאית באזור[3].
הקרב היה לאחד מהגדולים באירופה של ימי הביניים ונחשב לניצחון החשוב ביותר בהיסטוריה של פולין וליטא[4]. הוא הוקף בסיפורים רומנטיים ותעמולה לאומנית, והפך לסמל למאבק כנגד פולשים ומקור לגאוה לאומית. במהלך המאה ה-20 הקרב שימש את התעמולה הנאצית והסובייטית.
תוכן עניינים |
שמות הקרב[עריכה]
הקרב נערך בטריטוריה של מדינת המסדר הטבטוני, במישורים שבין שלושה כפרים (כיום בפולין): גרונפלד (גרונוולד) במערב, טננברג (סטבארק) בצפון-מזרח, ולודוויגסדורף (לודוויגוו) בדרום[5]. כותבי כרוניקות פולנים פירשו את המילה Grunenvelt בתור גרונוולד, שפירושה יער ירוק בגרמנית. הליטאים תרגמו את המילה לז'לגיריס. הגרמנים קראו לקרב על שם טננברג ('גבעת אשוח' בגרמנית). לפיכך ישנם שלושה שמות נפוצים לקרב: בגרמנית- Schlacht bei Tannenberg, בפולנית- Bitwa pod Grunwaldem, ובליטאית- Žalgirio mūšis.
רקע היסטורי[עריכה]
מסע הצלב הליטאי והאיחוד הפולני ליטאי[עריכה]
 |
ערך מורחב – מסעי הצלב הצפוניים |
בשנת 1230, האבירים הטבטונים, מסדר צבאי נוצרי, עבר לקולמרלנד ושיגר את מסע הצלב הפרוסי כנגד השבטים הפגאנים הפרוסים. עם תמיכה מהאפיפיור ומהאימפריה הרומית הקדושה, הטבטונים כבשו והמירו את הפרוסים עד 1280 ולאחר מכן והעבירו את תשומת לבם לדוכסות הגדולה של ליטא הפגאנית. במשך מאה שנים פשטו האבירים על האדמות הליטאיות, במיוחד על מחוז סמוגיטיה, מאחר שהוא הפריד בין האבירים מפרוסיה לבין האבירים מליבוניה. המחוזות שגבלו בטבטונים הפכו לאזורי פרא לא מיושבים, אולם האבירים השיגו מעט מאוד טריטוריה. תחילה ויתרו הליטאים על סמוגיטיה במהלך מלחמת האזרחים הליטאית (1384-1381) בחוזה דוביסה.
ב-1385 יוגאילה, הדוכס הגדול של ליטא, הסכים להינשא לידוויגה, מלכת פולין באיחוד של קרבו. יוגאילה המיר את דתו לנצרות והוכתר כמלך פולין, ובכך יצר את האיחוד בין ממלכת פולין לדוכסות הגדולה של ליטא. ההמרה הרשמית של הליטאים לנצרות בעצם הסירה את העילה לפעילות המסדר הטבטוני באזור[6]. המגיסטר של המסדר הטבטוני, קונרד זולנר פון רותנשטיין, בתמיכת זיגמונד מלך הונגריה, העלו ספקות בקשר לאמינות ההמרה של יוגאילה בבית הדין של האפיפיורות[6]. הוויכוח הטריטוריאלי על סמוגיטיה שהייתה בידי האבירים מאז חוזה השלום ב-1404 נמשך. לפולין היו גם תביעות טריטוריאליות על דובז'ין ודנציג (כיום גדנסק) שהיו בשליטת האבירים, אך שני הצדדים היו במצב של שלום לאחר חוזה קליסז (1343)[7]. סיבה נוספת לסכסוך הייתה על הסחר: האבירים שלטו על שלושת הנהרות הגדולים (נימן, ויסלה ודווינה המערבית) בפולין וליטא[8].
מלחמה, הפסקת אש, והכנות[עריכה]
במאי 1409 החלה התקוממות בסמגוטיה שבשליטת הטבטונים. ליטא תמכה בהתקוממות והאבירים איימו בפלישה. פולין מצידה הכריזה על תמיכתה בליטאים ואיימה לפלוש לפרוסיה כתגובה להתערבות טבטונית. בזמן שחיילים פרוסים פינו את סמגוטיה, הכריז אולריך פון יוגינגן, המגיסטר של המסדר הטבטוני, מלחמה על ממלכת פולין ועל דוכסות ליטא ב-6 באוגוסט 1409[9]. האבירים, שקיוו להביס את פולין וליטא בנפרד, התחילו בפלישה למערב פולין ולקויאוויה, כשהם תופסים את הפולנים לא מוכנים[10]. האבירים שרפו את הטירה בדוברין, כבשו את בוברווינקי לאחר ארבעה עשר ימי מצור, כבשו את בידגושץ', ובזזו מספר ערים[11]. הפולנים ארגנו התקפת נגד וכבשו את בידגושץ' בחזרה[12]. הסמגוטים תקפו את קלייפדה[10]. אולם אף אחד מהצדדים לא היה ערוך למלחמה טוטאלית.
ונצל, מלך גרמניה, הסכים לתווך בסכסוך. ב-8 באוקטובר 1409 נחתמה הפסקת אש עד ל-24 ביוני 1410[13]. הצדדים ניצלו את ההפוגה להכנות לקראת הקרב, כשהם מגייסים חיילים ומתחילים בתמרונים דיפלומטים. בנוסף לכך, הם שלחו מכתבים ומשלחות שהאשימו זה את זה בשלל עוולות וסכנות לנצרות. ונצל, שקיבל במתנה 60,000 פלורין איטלקי מהאבירים, הכריז כי סמגוטיה שייכת לאבירים וכי רק על אדמות דובז'ן לחזור לפולין[14]. האבירים שיחדו גם את זיגמונד מהונגריה עם 300,000 דוקאטים, שלו היו שאיפות הנוגעות לנסיכות מולדובה[14]. זיגמונד ניסה לשבור את הברית הפולנית-ליטאית בהציעו לויטאוטס להיות מלך. הסכמה של ויטאוטס הייתה מפרה את הסכם אסטרבה[15] ויוצרת סכסוך בין הפולנים לליטאים[16]. באותו זמן הצליח ויטאוטס להשיג הפסקת אש מהמסדר הליבוני[17].
בדצמבר 1409, יוגאילה וויטאוטס הגיעו להסכמה על אסטרטגיה משותפת: צבאותיהם יאוחדו לכוח אחד ענק שיצעד לעבר מרינבורג, בירת המסדר הטבטוני[18]. האבירים, שתפסו עמדות הגנה, לא ציפו להתקפה משולבת והיו ערוכים לפלישה כפולה - על ידי הפולנים לאורך נהר הויסלה לעבר דנציג, ועל ידי הליטאים לאורך נהר הנימן[19]. כדי להדוף את הפלישה הכפולה, אולריך פון יוגינגן ריכז את כוחותיו בעיירה שווטץ, שהייתה במיקום מרכזי ממנו יכלו החיילים להגיב במהרה לפלישה מכל כיוון[20]. חילות מצב גדולים נשארו בטירות המזרחיות[19]. כדי להשאיר את התוכניות בסוד ולהטעות את האבירים, יוגאילה וויטאוטס אירגנו מספר פשיטות על מחוזות בגבולות, ובכך הכריחו את האבירים להשאיר את חייליהם במקומם[18].
הצדדים הלוחמים[עריכה]
את מספרם המדויק של החיילים שלחמו בקרב קשה לאמוד[21]. אף לא אחד מהמקורות המודרניים הצליח לספק מספר אמין של החיילים. אחד מכותבי הכרוניקות, יאן דלוגוש הפולני (חי בין השנים 1480-1415), סיפק את מספר יחידות הפרשים של הצדדים: 51 לאבירים, 50 לפולנים, ו-40 לליטאים[22]. אולם לא ברור כמה לוחמים היו בכל יחידה כזאת. המבנה ומספרם של חיילי הרגלים (רמחים, קשתים) ויחידות הארטילריה איננו ידוע. אומדנים שסופקו על ידי היסטוריונים שונים היו לרוב מוטים מסיבות פוליטיות ולאומניות[21]. היסטוריונים גרמניים נטו להציג מספר נמוך של חיילים, לעומת ההיסטוריונים הפולנים שהציגו מספר גבוה[1]. האומדן של ההיסטוריון הפולני סטפן קוז'ינסקי של 39,000 פולנים-ליטאים ו-27,000 אבירים[22] צוטט בספרות המערבית כ'אומדן המקובל לרוב'[21][23][24].
למרות שהיו בנחיתות מספרית, האבירים הטבטונים נהנו מיתרונות כמו משמעת גבוהה, אימונים צבאיים, וציוד צבאי מצוין. חיל הפרשים הכבד שלהם היה מהטובים בכל אירופה. האבירים גם צוידו בתותחים שיכלו לירות פגזים מעופרת או מאבן. שני הצבאות היו מורכבים מחיילים שהגיעו ממחוזות שונים, ושכירי חרב רבים כמו הבוהמנים לדוגמה, שלחמו בשביל שני הצדדים[25]. האבירים גייסו לצידם גם שכירי חרב צלבנים. 22 עמים שונים, רובם גרמניים, הצטרפו לצבא האבירים, ביניהם חיילים מ-וסטפאליה, פריזיה, שוואביה, אוסטריה ושצ'צין[26]. שני אצילים הונגריים, ניקולאס השני וסטיבור הביאו כ-200 חיילים להילחם לצידם של הטבטונים[27], אולם התמיכה של זיגמונד מלך הונגריה הייתה מאכזבת[17].
הפולנים גייסו לצידם שכירי חרב ממורביה ומבוהמיה. הצ'כים הביאו לקרב שתי יחידות בפיקודו של יאן סוקול מלמברט[28]. יאן ז'יז'קה, ששירת בצד הצ'כי, היה לימים מפקד ההתנועה ההוסיטית. מפקד הכוחות המולדבים היה אלכסנדרו הטוב[29]. ויטאוטס גייס חיילים מליטא ורותניה (כיום בשטח בלרוס ואוקראינה). הצבא הליטאי כלל שלושה יחידות מסמולנסק, תחת פיקודו של אחיו של יוגאילה, וקבוצת טטרים מאורדת הזהב, תחת פיקודו של הח'אן הגולה ג'לאל אד-דין[30]. המפקד הראשי של הכוח הפולני-ליטאי היה יוגאילה, למרות שהוא לא השתתף בקרב. על הכוח הליטאי פיקד ויטאוטס באופן ישיר, שהיה סגנו של יוגאילה והיה אחד ממתכנני האסטרטגיה של המערכה. שלא כמו יוגאילה, הוא השתתף באופן פעיל בקרב, ופיקד על החיילים הפולנים-ליטאים בשדה הקרב[31].
מהלך הקרב[עריכה]
הצעידה לתוך פרוסיה[עריכה]
השלב הראשון במערכה בגרונוולד היה לרכז את כל החיילים הפולנים-ליטאים בעיירה צ'רבינסק, נקודת מפגש שנמצאת כ-80 קילומטרים מהגבול הפרוסי, היכן שהצבא המאוחד חצה את נהר הויסלה על גשר צף[32]. התמרון הזה, שדרש דיוק ותיאום בין מספר רב של לאומים, הסתיים בתוך כשבוע, ב-30 ביוני 1410[19]. החיילים הפולנים התרכזו בשני נקודות מפגש, פוזנן ווולבוז'. ב-24 ביוני, יוגאילה, יחד עם שכירי חרב צ'כים הגיע לוולבוז'[19]. הצבא הליטאי צעד מוילנה ב-3 ביוני וחבר לכוח הרותני בהורדנה[19]. אלו הגיעו לצ'רבינסק באותו יום שבו הפולנים החלו לחצות את נהר הויסלה. לאחר החצייה, חיילים מזובים חברו לצבא הפולני-ליטאי[19]. ב-3 ביולי החל הכוח הענק הזה לצעוד לעבר מרינבורג, בירת פרוסיה, כשהוא חוצה את הגבול לתוך פרוסיה ב-9 ביולי[32].
חציית הנהר נשארה בסוד עד אשר משלחת הונגרית שהגיעה על מנת לנהל משא ומתן על שלום, גילתה על דבר החצייה לראש המסדר הטבטוני[33]. ברגע שהבין מה מטרתם של הפולנים-ליטאים, יצא פון יוגינגן יחד עם עיקר כוחו כדי לארגן קו הגנה על נהר דרוונצה[34]. ב-11 ביולי, לאחר שנפגש עם שמונת חברי מועצת המלחמה שלו[35], החליט יוגאילה לא לחצות את הנהר, אלא לעקוף אותו בפנייה מזרחה, היכן שלא היו עוד נהרות מרכזיים שיפרידו בין צבאו לבין מרינבורג[34]. הוא המשיך בצעידה מזרחה לעבר העיירה סולדאו, אולם לא עשה כל ניסיון לכבוש אותה[36]. הצבא הטבטוני צעד לאורך נהר דרוונצה צפונה וחצה אותו, כשהוא נע לכיוון מזרח במקביל לצבא הפולני-ליטאי. לאחר שהאחרונים השמידו את הכפר גילגנברג, פון יוגינגן נמלא זעם מהזוועה ונשבע להביס את הפולשים בקרב[37].
הכנות לקרב[עריכה]
בשעות הבוקר של ה-15 ביולי 1410, שני הצבאות נפגשו בין הכפרים גרונוולד, טננברג ולודוויגסדורף[38]. הצבא הפולני-ליטאי נערך בחזית ובמזרח ללודוויגסדורף ולטננברג[39]. חיל הפרשים הכבד של הפולנים עמד באגף שמאל, חיל הפרשים הקל של הליטאים עמד באגף ימין, ושאר הצבא ושכירי החרב עמדו במרכז. האבירים ריכזו את יחידת הפרשים הכבדה המובחרת שלהם, בפיקודו של פרדריק פון וולנרוד, כנגד הליטאים[38]. הטבטונים, שהיו הראשונים לארגן את צבאם במערך קרבי, ניסו להתגרות בפולנים-ליטאים בתקווה שאלה יתקפו ראשונים. האבירים, שעטו שריון כבד על גופם, נאלצו לעמוד במשך שעות בחום הכבד בהמתנה להתקפה[40]. אחת הכרוניקות הציעה שהם חפרו בורות שיפילו צבא תוקף[41]. הם גם ניסו להשתמש בארטילרית השדה שלהם, אך גשם קל שירד הרטיב את אבק השריפה ורק שני פגזים נורו[40]. מאחר שיוגאילה התעכב, פון יוגינגן שלח שליחים עם שתי חרבות כדי "לסייע ליוגאילה ולויטאוטס בקרב". שתי חרבות היו סימן לעלבון ולהתגרות[42]. עם השנים הן נודעו כחרבות גרונוולד, אחד הסמלים הלאומיים של פולין.
הקרב מתחיל- הליטאים תוקפים ונסוגים[עריכה]
ויטאוטס, יחד עם מספר יחידות פולניות, החל במתקפה על האגף השמאלי של הטבטונים[40]. לאחר יותר משעה של לחימה קשה, חיל הפרשים הליטאי הקל החל בנסיגה מלאה. לפי יאן דלוגוש, האבירים, שהאמינו כי הניצחון בידיהם, פירקו את המערך שלהם ויצאו למרדף אחר הליטאים הנסוגים כשהם אוספים שלל רב, ולאחר מכן חזרו לשדה הקרב כדי להתמודד מול הפולנים[43]. דלוגוש הפולני לא מזכיר את הליטאים שחזרו לשדה הקרב, ובכך מצייר תמונה של ניצחון כל פולני בקרב[43]. היסטוריונים מודרניים ערערו על גישתו, והציעו שהנסיגה הליטאית הייתה מתוכננת, כחלק מתמרון אסטרטגי שהם העתיקו מאורדת הזהב[44]. באותו תמרון נעשה שימוש בקרב על נהר וורסקלה ב-1399, שבו הצבא הליטאי ספג מפלה קשה וויטאוטס ניצל בעור שיניו[45]. התאוריה הזו נתמכת על ידי מכתב גרמני שהתגלה על ידי ההיסטוריון השבדי סוון אקדהל ב-1963[46]. המכתב מזהיר את המגיסטר פון יוגינגן מתרגיל של נסיגה מזויפת כמו שנעשה בקרב[47]. ההיסטוריון הבריטי סטפן טורנבול לעומתם, מעריך כי הנסיגה הליטאית לא הייתה מתוכננת. בנסיגה מזויפת רק אחת או שתי יחידות עוזבות את שדה הקרב (בניגוד לכל הצבא), ולאחר מכן אמורה להגיע מתקפת נגד מהירה (כשבמציאות חזרו הליטאים אחרי זמן רב לקרב)[48].
הקרב ממשיך- הטבטונים והפולנים מתכתשים[עריכה]
בעוד שהליטאים נסוגים, החלה לחימה עזה בין הפולנים לאבירים. האבירים, בפיקודו של קונו פון ליכטנשטיין, ריכזו את מאמציהם באגף ימין של הפולנים. שישה יחידות מכוחו של פון וולנרוד שלא יצאו למרדף אחרי הליטאים, הצטרפו להתקפה על הפולנים[49]. יוגאילה פרס חלק מיחידות העתודה שלו[49]. אז פון יוגינגן הוביל בעצמו כשליש מכל הכוח הטבטוני כנגד אגף ימין של הפולנים[50], ויוגאילה מצידו הכניס לקרב את אחרוני יחידות העתודה שלו. קרב פנים אל פנים התפתח, ובשלב מסוים אחד האבירים הסתער ישירות על המלך יוגאילה[51]. זביגנייב אולסניקי, מזכירו של יוגאילה, הציל את חייו של המלך, קיבל העדפה מלכותית והפך לאחד מהאנשים המשפיעים ביותר בפולין[6].
הקרב מסתיים- האבירים הטבטונים מובסים[עריכה]
באותו הזמן החלו הליטאים שאורגנו מחדש וחזרו לקרב, לתקוף את פון יוגינגן מאחור[52]. הטבטונים החלו להיות בנחיתות מספרית על ידי המוני האבירים הפולנים והפרשים הליטאים. בשעה שפון יוגינגן ניסה לפרוץ דרך שורות הליטאים, הוא נהרג[52]. כשהם מוקפים וללא מפקדם שנהרג, החלו הטבטונים לסגת. חלק מהיחידות נסוגו בחזרה למחנה שלהם, שם הם ניסו לבצרו. אולם ההגנה שלהם נשברה זמן קצר לאחר מכן, והמחנה הושמד. לפי הכרוניקה Cronica conflictus, יותר חיילים נהרגו במחנה מאשר בשדה הקרב[53]. הקרב עצמו נמשך כעשר שעות.
הטבטונים תלו את ההפסד בבגידה של מפקד הכוחות מחלמנו, ניקולאוס פון רניס, וראשו נערף ללא משפט[54]. פון רניס היה ממייסדי איחוד הליזארד (Lizard Union), קבוצת אבירים עם זיקה לפולין. לפי האבירים, פון רניס הנמיך את דגל יחידתו, דבר שנתפס כסימן לכניעה והוביל לנסיגה המבוהלת[55]. האגדה לפיה תקעו לאבירים סכין בגב עמדה ברקע של אגדת תקיעת הסכין בגב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והעסיקה היסטוריונים של הקרב עד שנת 1945[54].
לאחר הקרב[עריכה]
_monument_in_Krakow.jpg)
התבוסה של האבירים הטבטונים הייתה מכרעת. כ-8,000 נהרגו בקרב[56], ו-14,000 נלקחו בשבי[57]. רק 1,427 אבירים שבו למרינבורג לאחר הקרב כדי לתבוע את משכורתם[57]. מתוך 1,200 החיילים שנשלחו מדנציג, רק 300 חזרו[26]. יחד עם אלו נהרגה גם מרבית שדרת הפיקוד של הטבטונים, ביניהם פון יוגינגן, פרדריך פון וולנרוד ופון ליכטנשטיין. גופתיהם של פון יוגינגן ומפקדים בכירים אחרים הועברו לקבורה בטירת מרינבורג ב-19 ביולי[58]. גופתיהם של מפקדים טבטונים בדרג נמוך יותר ו-12 אבירים פולנים נקברו בכנסיית טננברג[58]. שאר המתים נקברו במספר קברי אחים.
המשך המערכה והסכמי השלום[עריכה]
לאחר הקרב, הכוח הפולני-ליטאי דחה את ההתקפה שלו על בירת הטבטונים במרינבורג בכך שנשאר בשדה הקרב במשך שלושה ימים, ולאחר מכן צעד בממוצע רק 15 קילומטרים ביום[59]. הכוח העיקרי הגיע למרינבורג רק ב-26 ביולי. העיכוב נתן לטבטונים שהות מספקת כדי לארגן הגנה בבירתם. יוגאילה גם שלח כוחות למבצרים טבטונים אחרים, שמרביתם נכנעו ללא התנגדות[60], ביניהם גדנסק, תורן, ואלבינג[61]. רק שמונה טירות נשארו בידי הטבטונים[62]. הצרים על מרינבורג שציפו להכרעה מהירה לא היו מוכנים לקרב ממושך, וסבלו ממחסור בתחמושת, ממורל נמוך, ממגפות ומדיזנטריה. האבירים פנו לבעלות בריתם בבקשה לעזרה וקיבלו הבטחה לעזרה כספית ולתגבורת מסיגמונד מלך הונגריה, ונצלס מלך גרמניה, ומהמסדר הליבוני. המצור על מרינבורג הוסר ב-19 בספטמבר. הפולנים-ליטאים השאירו חילות מצב במבצרים שכבשו וחזרו לביתם. אולם האבירים כבשו בחזרה את מרבית המבצרים במהרה. עד סוף חודש אוקטובר, רק ארבעה טירות טבטוניות לאורך הגבול נשארו בידיים פולניות. יוגאילה גייס צבא חדש והביס את הטבטונים פעם נוספת בקרב קורונואה ב-10 באוקטובר 1410. לאחר מספר התנגשויות נוספות, שני הצדדים הסכימו לנהל משא ומתן.
בהסכם השלום של טורון שנחתם בפברואר 1411, ויתרו האבירים על אדמות דוברין לפולין והסכימו לחדול מתביעתם על סמוגוטיה במהלך חייהם של יוגאילה וויטאוטס[63]. אולם שתי מלחמות נוספות ייערכו (מלחמת הרעב ב-1414 ומלחמת גולוב ב-1422) לפני שהסכסוך הטריטוריאלי יפתר באופן סופי בחוזה מלנו[64]. הפולנים-ליטאים לא הצליחו לתרגם את הצלחתם הצבאית לרווח טריטוריאלי או פוליטי. למרות זאת, הסכם טורון כפה על האבירים עול כלכלי כבד ממנו הם לעולם לא התאוששו. הם נאלצו לשלם פיצויים שמוערכים כפי עשרה מההכנסות השנתיות של מלך אנגליה, בארבעה תשלומים שנתיים[63]. כדי לעמוד בעול הכספי הכבד, האבירים לוו כסף רב, החרימו זהב מהכנסיות, והעלו את המסים. שתי ערים פרוסיות מרכזיות, דנציג ותורן, מרדו כנגד העלאת המסים[65]. בעקבות התבוסה בגרונוולד לאבירים לא היו מספיק חיילים כדי להגן על שארית הטריטוריות שלהם. זאת ועוד, מאחר שפולין וליטא היו מדינות נוצריות כעת, הם התקשו לגייס מתנדבים למסעות צלב חדשים[66]. המגיסטרים הטבטוניים נאלצו להסתמך על שכירי חרב יקרים, שרוקנו את הקופה המדולדלת גם כך. הסכסוכים הפנימיים, הבעיות הכלכליות, והעלאה במסים הובילו לאי שקט ולהקמת הקונפדרציה הפרוסית ב-1441[67]. סיבות אלו הובילו לסדרת עימותים שהגיעו לשיאם במלחמת שלוש עשר השנים (1466-1454)[68].
מורשת הקרב[עריכה]
.jpg)
קרב גרונוולד נחשב לאחד מהקרבות החשובים ביותר בהיסטוריה של פולין, ליטא ובלרוס[24]. בליטא, הניצחון היה למקור לגאווה בתקופת הרומנטיקה הלאומנית, והיווה השראה להתנגדות למדיניות הגרמניזציה והרוסיפיקציה של ההקיסרות הגרמנית וההאימפריה הרוסית. האבירים הטבטונים הוצגו כפולשים צמאי דם וקרב גרונוולד הוצג כניצחון צודק שהושג על ידי אומה קטנה ומדוכאת[24]. ב-1910, לציון 500 שנים לקרב, הוצגה בקרקוב שבפולין אנדרטה לקרב, וכך גם בעוד כ-60 ערים וכפרים בגליציה[69]. באותו הזמן, כתב הנריק סנקביץ', זוכה פרס נובל, את הנובלה אבירי הצלב, שמציגה את הקרב באופן בולט באחד הפרקים. ב-1960, במאי הסרטים הפולני אלכסנדר פורד השתמש בספרו של סנקביץ' כבסיס לסרטו 'אבירי המסדר הטבטוני'. באותה שנה הוקמו בשדה הקרב בגרונוולד אנדרטאות, מונומנטים ומוזיאונים[70]. על הקרב גם קרוי העיטור הצבאי 'צלב גרונוולד', שתי קבוצות ספורט בליטא (ז'לגיריס קובנה, ז'לגיריס וילנה), ומספר רב של ארגונים.
גרמניה ורוסיה[עריכה]
הגרמנים בדרך כלל ראו את האבירים הטבטונים כגיבורים ואצילים, אשר הביאו את בשורת הציוויליזציה והנצרות למזרח[24]. באוגוסט 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניצחה גרמניה את רוסיה בקרב שהתרחש ליד גרונוולד. כשהבינו הגרמנים את הפוטנציאל התעמולתי של הניצחון, הם קראו לקרב בשם קרב טננברג[71]. היה זה להם כנקמה על הניצחון הפולני-ליטאי 504 שנים קודם לכן. שנים לאחר מכן, גרמניה הנאצית תירצה את מדיניות מרחב מחיה שלה כהמשכיות למשימה ההיסטורית של האבירים[72].
בעקבות השתתפותם של שלושה רגימנטים מסמולנסק (עיר שנמצאת כיום בשטחה של רוסיה) בקרב, הרוסים תפסו את הניצחון כקואליציה פולנית-ליטאית-רוסית כנגד הפולשים הגרמנים. כותב הכרוניקות יאן דלוגוש שיבח את היחידות מסמולנסק ככאלו שנלחמו באומץ לב והיו היחידים מדוכסות ליטא שלא נסוגו מהקרב. בהיסטוריוגרפיה הסובייטית, קרב גרונוולד נתפש כמאבק בין הגזע הסלבי לגרמני[73]. האבירים הטבטונים תוארו כשליחים של אדולף היטלר מימי הביניים, ואילו הקרב עצמו נתפס כהעתק של קרב סטלינגרד[73][24].
קישורים חיצוניים[עריכה]
- שלמה לוטן, אין קואליציות שמחות, מערכות 432, 2012, עמ' 72-75
לקריאה נוספת[עריכה]
- Burleigh, Michael (June 1985), "The German Knight: Making of A Modern Myth", History Today 6 (35),
- Christiansen, Eric (1997), The Northern Crusades (2nd ed.), Penguin Books
- Dabrowski, Patrice M. (2004), Commemorations and the shaping of modern Poland ,Indiana University Press
- Davies, Norman (2005), God's Playground. A History of Poland. The Origins to 1795, I (Revised ed.), Oxford University Press
- Ekdahl, Sven (2008), "The Battle of Tannenberg-Grunwald-Žalgiris (1410) as reflected in Twentieth-Century monuments", in Victor Mallia-Milanes, The Military Orders: History and Heritage, 3, Ashgate Publishing, Ltd.
- Ekdahl, Sven (1963), "Die Flucht der Litauer in der Schlacht bei Tannenberg", Zeitschrift für Ostforschung 1 (12) (German)
- Fowler, Jonathan (July 17 2010), Tabards on, visors down: fans relive 1410 Battle of Grunwald, AFP
- Ivinskis, Zenonas (1978), Lietuvos istorija iki Vytauto Didžiojo mirties, Rome: Lietuvių katalikų mokslo akademija, LCC 79346776 (Lithuanian)
- Johnson, Lonnie (1996), Central Europe: Enemies, Neighbors, Friends, Oxford University Press
- Jučas, Mečislovas (2009), The Battle of Grünwald, Vilnius: National Museum Palace of the Grand Dukes of Lithuania
- Kiaupa, Zigmantas (2002), "Didysis karas su Kryžiuočiais" , Gimtoji istorija. Nuo 7 iki 12 klasės, Vilnius: Elektroninės leidybos namai
- Kiaupa, Zigmantas; Jūratė Kiaupienė, Albinas Kunevičius (2000), The History of Lithuania Before 1795, Vilnius: Lithuanian Institute of History
- Kuczynski, Stephen M. (1960), The Great War with the Teutonic Knights in the years 1409-1411, Ministry of National Defence
- Mickūnaitė, Giedrė (2006), Making a great ruler: Grand Duke Vytautas of Lithuania, Central European University Press
- Pelech, Markian (1987), "W sprawie okupu za jeńców krzyżackich z Wielkiej Wojny (1409-1411)", Zapiski Historyczne 2 (52) (Polish)
- Разин, Е. А. (1999), История военного искусства XVI – XVII вв., 3, Издательство Полигон
- Stone, Daniel (2001), The Polish-Lithuanian state, 1386-1795, University of Washington Press
- Sužiedėlis, Simas (1976), "Tatars", Encyclopedia Lituanica, V, Boston, Massachusetts: Juozas Kapočius
- Turnbull, Stephen (2003), Tannenberg 1410: Disaster for the Teutonic Knights, Campaign Series, 122, London: Osprey
- Urban, William (2003), Tannenberg and After: Lithuania, Poland and the Teutonic Order in Search of Immortality (Revised ed.), Chicago: Lithuanian Research and Studies Center
הערות שוליים[עריכה]
- ^ 1.0 1.1 1.2 Jucas, pp 57-58
- ^ Turnbull, pp 173
- ^ Ekdhal, pp 175
- ^ Turnbull, pp 92
- ^ שמות הכפרים בגרמנית, ובסוגריים בפולנית.
- ^ 6.0 6.1 6.2 Stone, pp 16
- ^ Urban, pp 132
- ^ Kiaupa, pp 137
- ^ Turnbull, pp 20
- ^ 10.0 10.1 Ivinskis, pp 336
- ^ Urban, pp 130
- ^ Kuczynski, pp 614
- ^ Jucas, pp 51
- ^ 14.0 14.1 Turnball, pp 21
- ^ הסכם בין יוגאילה לבין ויטאוטס שנחתם ב-4 באוגוסט 1392, וסיים את מלחמת האזרחים הליטאית.
- ^ Kiaupa, pp 139
- ^ 17.0 17.1 Christiansen, pp 227
- ^ 18.0 18.1 Turnbull, pp 30
- ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 19.5 Jucas, pp 75
- ^ Jucas, pp 74
- ^ 21.0 21.1 21.2 Turnbull, pp 25
- ^ 22.0 22.1 Ivinskis, pp 338
- ^ Davies, pp 98
- ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 Johnson, pp 43
- ^ Turnbull, pp 29
- ^ 26.0 26.1 Jucas, pp 56
- ^ Urban, pp 139
- ^ Turnbull, pp 26
- ^ Urban, pp 138
- ^ Turnbull, pp 28
- ^ Jucas, pp 64
- ^ 32.0 32.1 Turnbull, pp 33
- ^ Urban, pp 141
- ^ 34.0 34.1 Turnbull, pp 35
- ^ Jucas, pp 63
- ^ Turnbull, pp 36
- ^ Urban, pp 148-149
- ^ 38.0 38.1 Jucas, pp 77
- ^ Turnbull, pp 44
- ^ 40.0 40.1 40.2 Turnbull, pp 45
- ^ Urban, pp 149
- ^ Turnbull, pp 43
- ^ 43.0 43.1 Jucas, pp 78
- ^ Turnbull, pp 48
- ^ Sužiedėlis, pp 337
- ^ Urban, pp 152-153
- ^ Ekdhal
- ^ Turnbull, pp 48-49
- ^ 49.0 49.1 Kiaupa
- ^ Jucas, pp 83
- ^ Turnbull, pp 61
- ^ 52.0 52.1 Turnbull, pp 64
- ^ Turnbull, pp 66
- ^ 54.0 54.1 Urban, pp 168
- ^ Turnbull, pp 79
- ^ Urban, pp 157
- ^ 57.0 57.1 Turnbull, pp 68
- ^ 58.0 58.1 jucas, pp 87
- ^ Urban, pp 172
- ^ Urban, pp 164
- ^ Stone, pp 17
- ^ Ivinskis, pp 342
- ^ 63.0 63.1 Christiansen, pp 228
- ^ Kiaupa, pp 142-144
- ^ Turnbull, pp 78
- ^ Christiansen, pp 228-230
- ^ ארגון שהוקם בפרוסיה ומטרתו הייתה להתנגד למדינת המסדר הטבטוני.
- ^ Stone, pp 17-19
- ^ Ekdhal, pp 179
- ^ Ekdhal, pp 186
- ^ Burleigh, pp 27
- ^ Johnson, pp 44
- ^ 73.0 73.1 Davies, pp 99
