שושטאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שושטאר
شوشتر
Shushtar Abshar.JPG
מראה בעיר
מדינה / טריטוריה Flag of Iran.svg  איראן
מחוז מחוז ח'וזסתאן
גובה 70 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

73,354‏  (נכון ל-2006)
קואורדינטות 32°02′37″N 48°51′25″E
אזור זמן UTC +3:30
המערכות ההידראוליות ההיסטוריות בשושטאר
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Sushtar Bridge.jpg
גשר שדורוואן
מדינה Flag of Iran.svg
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2009, לפי קריטריונים 1, 2, 5

שוּשטאר (פרסית شوشتر) היא עיר מבוצרת עתיקה במחוז ח'וזסתאן בדרום-מערב איראן. היא שוכנת על גדות נהר קארון, כ-90 ק"מ מצפון לעיר אהווז. בשנת 2006 התגוררו בעיר כ-73,000 תושבים. המערכות ההידראוליות ההיסטוריות שנבנו כדי לספק מים לשושטאר, הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשנת 2009.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושטאר נזכרה בשם "שורקוטיר" (Šurkutir) בכתובת שנמצאה בפרספוליס, והקמתה מתוארכת לפחות לתקופת דריווש הראשון במאה ה-5 לפנה"ס. גם מקורו של השם הנוכחי בתקופה זו - משמעותו "טובה משוש" או "גדולה משוש", והוא מתייחס לעיר שושן (בפרסית "שוש"). כבר בתקופת הממלכה האחמנית נחפרו בשושטאר תעלות מים, שירשו מערכות עילמיות מוקדמות יותר, והיא נודעה כמרכז חקלאי. העיר שכנה על דרך המלך הפרסית, בין שושן לפרספוליס, ובמקום זה בחר אלכסנדר הגדול לחצות את נהר קארון בשנת 331 לפנה"ס.

שושטאר שמשה כבירת הקיץ של שליטי האימפריה הסאסאנית, ובצידה המזרחי, המערבי והדרומי נבנו שערים וגשרים. בשנת 260 הביס המלך הסאסני שבור הראשון את הקיסר הרומי ולריאנוס. הוא שבה אותו יחד עם מספר גדול של חיילים רומים, והשתמש בהם להקמת גשר שאדורוואן הרומי על נהר קארון. הגשר שאורכו 550 מטר ואשר נודע כ"גשר הקיסר", שימש גם כסכר, וזהו הגשר הרומי המזרחי ביותר עליו ידוע. הגשר נפגע מספר פעמים בשטפונות ושופץ לאורך השנים, אך במועד בלתי ידוע, לפני המאה ה-20, פסק השימוש בו ומצבו התדרדר. עם הקמת הגשר נוצר מאגר מים, וונחפרו שתי תעלות המים הגדולות סביב העיר, שהייתה לאי בלב הנהר. אחת התעלות, תעלת גרגאר, פעילה גם כיום; ומהתעלה האחרת, תעלת דריון, שייתכן שנחפרה לראשונה כבר בתקופת דריווש הראשון, נותרו רק שרידים, חלקם שופצו במאה ה-20.

בד בבד עם חפירת שתי התעלות הראשיות, הוקמה מערכת של מבנים נוספים שכללה סכרים וגשרים נוספים, מנהרות, בריכות, טחנות מים, מפלי מים מלאכותיים, מערכות הידראוליות ונקודות למדידת גובה המים. מערכת התעלות התת-קרקעיות הובילה את מי הנהר אל מאגרים ואל בתי העיר, ומים אלה שמשו לצרכים ביתיים, להשקיה ולאגירה בעת מלחמה. סביב העיר התפתחו מספר ענפי חקלאות, אשר נסמכו על שפע המים באזור, והענפים העיקריים היו גידול קנה סוכר וניטעת פרדסים. המערכת גם שמשה את הערבים לכיבוש העיר לאחר מצור של שנתיים בעשור השלישי של המאה ה-7. בסוף העת העתיקה התפתח בשושטאר מרכז נוצרי מוקדם חשוב. המערכות ההידראוליות בעיר תוחזקו גם בתקופת האימפריה הספווית, ואף הורחבו. עם זאת, חומות העיר נהרסו לקראת סוף התקופה הספווית, ומערכת הובלת המים התדרדרה במהלך המאה ה-19. עימה ירדה חשיבותה של העיר כמרכז חקלאי. שרידי מפעל המים בעיר נראים היטב סביב שושטאר ומתחת לחלק מבתי העיר, ובזכותו היא הוכרה בשנת 2009 כאתר מורשת עולמית.

שושטאר החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר זכתה לסיוע ממשלתי החל בשנת 1973. מצבה השתפר במידת מה, ומפעל המים שלה מספק מי השקיה לשטח של 400 קמ"ר בסביבתה. בצידו הצפוני של הנהר הוקם רובע מתוכנן אשר זכה לשם "שושטאר החדשה", ובין שני חלקי העיר הוקם גשר. הרובע החדש נועד לשכן פועלים אשר חידשו את גידול ועיבוד קנה הסוכר באזור, ולהעניק לעיר כולה תנופת פיתוח. בנייתו החלה בשנת 1976 ותוכננה להסתיים בחמישה שלבים בשנת 1985, אך המהפכה האיראנית בשנת 1979 גרמה לעצירת הפיתוח באופן זמני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שושטאר בוויקישיתוף


Flag of Iran
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית באיראן

בםכתובת ביסותוןמיידאן-אה שאה באספהאןפסארגאדהפרספוליססולטאנייהתחת-א סוליימאןצ'וגהא זנביל • האתרים הנזיריים הארמניים באיראן: מנזר תדאוס הקדוש, מנזר סטפנוס הקדוש ודזורדזורהמערכות ההידראוליות ההיסטוריות של שושטארשייח' סאפי א-דין חנגה ומתחם המקדשים בארדבילמתחם הבאזאר ההיסטורי בתבריזהגן הפרסימסג'ד-י ג'אמע באספהאןמגדל גונבאד-א קבוסארמון גולסתאן