9K37 בוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
9K37 בוק
Buk-M1-2 air defence system in 2010

מערכת הבוק
מדינה Flag of Russia.svg  רוסיה
שנה 1979
דגם קודם 2K12 קוב
9M38
9M38M1 9M317.svg
מידע בסיסי
פעילות מבצעית ראשונה המלחמה בדרום אוסטיה
פלטפורמת שיגור רכב שיגור 9K37, 9K317
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע רקטי דלק מוצק
משקל 690 ק"ג, 715 ק"ג
ממדים
אורך 5.55 מ'
קוטר 40 ס"מ
מוטת כנפיים 86 ס"מ
ביצועים
מהירות 3 מאך
טווח 30 ק"מ
גובה טיסה 14,000 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 70 ק"ג
מרעום קירבה (מכ"ם)
הנחיה מכ"ם חצי אקטיבי

מערכת ה"בוק" (ברוסית:"Бук" - עץ אשור) היא משפחה של מערכות נ"מ מתנייעות לטווח בינוני שפותחה על ידי ברית המועצות ובהמשך על ידי רוסיה. מערכת זו אמורה להתמודד עם מטוסים, מסוקים, כטבמי"ם, טילי שיוט, וחימוש מונחה. המערכת סומנה על ידי נאט"ו בסימון SA-11 "גדפלי" ו- SA-17 "גריזלי". המערכת נועדה להחליף את מערכת ה2K12 קוב.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח המערכת החל בשנת 1972. פותחו במקביל שתי מערכות, אחת יבשתית ואחת ימית. בניגוד למערכת הקוב שקדמה לה, הדרישה ממערכת זו הייתה שכל משגר יוכל לשמש כסוללה מלאה ללא תמיכה של כלי רכב נוספים. המערכת הוכנסה לשירות בין השנים 1978-1980. הגרסה הימית, שנקראת 3S-90 "אורגן" משתמשת באותם הטילים. גרסה זו הוכנסה לשירות בשנת 1983 במשחתות מסוג "סוברמני".

שיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 נכנסה גרסה משופרת שנקראה BUK-M1. בגרסה זו שופרו המכ"ם, סיכויי הפגיעה ויכולות הל"א. גרסה מתקדמת יותר, BUK-M1-2 נכנסה לשירות ב-1998. בגרסה זו ניתן להשתמש בטיל מתקדם יותר, 9M317, בנוסף לדגם הישן יותר. גרסה זו מסומנת על ידי נאט"ו כ-SA-17. במקביל לגרסה היבשתית הוצגה גם גרסה ימית משופרת שסימונה בנאט"ו SA-N-7B ו- SA-N-7C. הצבא הרוסי הכריז על כך שבעתיד תיקלט מערכת מדגם חדש יותר - BUK-M3.

תיאור המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוללת בוק מורכבת מרכב פיקוד, מכ"ם גילוי, שישה משגרים ושלושה נושאי טילים. זמן הפריסה של הסוללה עומד על כ-5 דקות וכן גם זמן הקיפול. זמן התגובה של הסוללה עומד על 22 שניות. המשגר בנוי על תובת GM-569 ולו צוות של שלושה לוחמים. למכ"ם של המשגר טווח עקיבה של 32 ק"מ וגובה מרבי של 15-22 ק"מ והוא מסוגל להנחות שלושה טילים בו זמנית למטרה. המשגר נושא ארבעה טילים. למשגר מערכת עקיבה אלקטרו-אופטית בעלת מצלמה תרמית ומד טווח לייזר. מכ"ם המשגר הוא 9S18. מכ"ם הגילוי של המערכת הוא 9S35, בעל טווח גילוי של 85 ק"מ. כל רכב נושא טילים מכיל 13 טילים. המערכת משתמשת במחשב הסובייטי ארגון-15A.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסת המערכת 2K12 קוב 9K37 בוק 9K37M בוק-M1 9K37M1-2 9K317E 3S90M/3S90E (הגרסה הימית)
טיל 3M9 9М38 9М38M1 9М38M2 9M317 9M317ME
כינוי בנאט"ו SA-6 Gainful SA-11 Gadfly SA-11 Gadfly SA-17 Grizzly SA-17 Grizzly SA-N-12 Grizzly
נכנס לשירות 1966 1980 1984 1998 2007 2004
מספר טילים למשגר 3 4 4 4 4 12/24/36
משקל הטיל 599 ק"ג 690 ק"ג 690ק"ג 690 ק"ג 720-710 ק"ג 581 ק"ג
טווח 24-3 ק"מ 30-4 ק"מ 35-3 ק"מ 42-3 ק"מ 50-3 ק"מ 32-2.5 ק"מ
רום 11,000-800 מטר 14,000-30 מטר 22,000-30 מטר 25,000-30 מטר 25,000-25 מטר 15,000-15 מטר
מהירות הטיל (מאך) 2.8 3 3 3 4 4.5

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת קיימת אצל שתיים משכנותיה של ישראל - סוריה ומצרים. על פי פרסומים זרים, מערכת כזו הושמדה בתקיפת חיל האוויר בסוריה ב-31.1.2013, בשיירת נשק שהייתה מיועדת לחזבאללה.