אברהם חן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Avraham Yehudah Khein.jpg

הרב אברהם יהודה חן (ה'תרל"ח, 1878 - י' בתשרי ה'תשי"ח, אוקטובר 1957) היה בנו של הרב דוד צבי חן, איש הגות, אנרכו-פציפיסט, פעלתן, עסקן, רב וסופר. מרבני חב"ד והציונות הדתית. שימש כרב העיירה נובוזיבקוב, מרבני העיר צופוט, רב בפריז ורב שכונת בית הכרם בירושלים. מנהלו היחיד של המרכז לתרבות דתית בועד הלאומי לפני קום המדינה, ולאחר קום המדינה המנהל הראשון של המחלקה לתרבות תורנית של המשרד לענייני דת ומשרד החינוך. כתב בין היתר את החיבור 'היהדות והדם' שסייע לסנגוריה במשפט בייליס.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת ה'תרל"ח (1878) בעיר צ'רניגוב שבאוקראינה לרב העיר הרב דוד צבי חן (הרד"ץ), בנו של הרב פרץ חן. ברשימותיו סיפר כי בילדותו ביקר בביתם הרב שלמה הכהן אהרונסון, רב הערים ניז'ין, קייב ותל אביב. הרב שאל את הילד שאלות מהתורה והוא כתבם במחברת "שאלות שנשאלתי מהכהן הגדול", אך המחברת אבדה לו. בצעירותו ביקר בלובביץ' יחד עם אחיו מנחם מנדל והיה לחסידו של רבו של אביו - רבי שלום דובער שניאורסון מלובביץ', ובה'תרע"ד (1914) כששהה בבוברויסק לרגל חתונת אחיו דובער ביקר בחצרו של רבי שמריה נח שניאורסון, האדמו"ר מחב"ד - קאפוסט ונעשה חסיד בחצרו.

התחנך אצל אביו הרד"ץ והוסמך לרבנות על ידי האדמו"ר מהורניסטייפול והרב יחזקאל ליבשיץ, ומאז עסק גם בלימודים כלליים. בהיותו בן כעשרים התכתב בהלכה עם הרב אריה לייב האפט רבה של קונוטופ, וההתכתבות נדפסה בספרו של הרב האפט "דין ודברים".

בה'תרס"ב (1902) נשא את לאה בת משה מינצברג, סוחר עצים עשיר מצ'רקאסי. בתקופה זו כתב חוברת על "צרות ישראל" ובה תיאר את חוויית הנידון למיתה והחוברת אבדה, לימים כתב כי הוא משוכנע שחוברת זו הייתה הטובה מכל אשר כתב בימי חייו. בתחילה ניסה לעסוק במסחר, אך בה'תרס"ט נבחר ברוב קולות לרב העיירה נובוזיבקוב שבפלך צ'רניגוב, בחירתו התפרסמה בעיתון הד הזמן. על רבנותו בעיירה זו, הנהגתו ופסיקותיו כתב ברשימותיו ידידו הרב שלמה יוסף זווין, ששימש גם הוא כרבה של עיירה זו.

בתקופת רבנותו בנובוזיבקוב הוצעה לו משרת רבנות חשובה יותר, אך הוא דחה את ההצעה. באותה תקופה התפרסם כאשר כתב את חיבורו 'היהדות והדם' העוסק במשפט בייליס ומפריך את הטענות נגדו, וחולל רושם רב בציבור, הרב חן פעל וסייע לשחרורו של בייליס ונפגש עם עורך דינו.

פולין וצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בה'תרע"ט (1919), בתקופת המהפכה הקומוניסטית, ברח לפולין ועבר לדנציג שבגרמניה שם כיהן כרב העיר צופוט הסמוכה, ורב הקהילה הגרמנית בעיר הרב קלטר היה נוהג להיוועץ בו בהלכה. בתקופה זו היה בקשרי מכתבים עם רבי יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ'. בגין חילוקי דעות עם תושבים נוצרה התנגדות לעומתו בדאנציג, והוא עבר לפריז שבצרפת, בעיתון "היינט" פורסם מאמר על עזיבתו ומחאה נגד אלו שגרמו לכך. בפריז כיהן ברבנות בבית הכנסת בו התפלל רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' כששהה בעיר. כשהגיע לעיר הריי"ץ, היה הרב חן מי שדאג לאירוחו.

בה'תרצ"א (1931) הוציא את הספר "למנחמי", ובו דברים על ניחום ופטירה וסיפורים על אביו הרד"ץ חן ושורשי משפחת חן. הספר הצליח לרגש את הרב יצחק מאיר לוין מנהיג אגודת ישראל, שכתב עליו:

הספר 'למנחמי' רצוף. קראתי פעם שנית ושלישית ואומר לכת"ר, האמת שהייתי רוצה כסדר לקרות בזה הספר ביחוד במצב הרוח שלי עתה... דברים רבים מתאימים לפנימיות שלי, של נפשי ורוחי. חבל שכת"ר לוקח עתה הספר ממני, אולי באיזה מקום אוכל לקבל ספר כזה בטובו להודיעני.

גם הרבי מלובביץ' ביקש מאחד מחסידיו שישלח לו עותק של "למנחמי".

ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בה'תרצ"ה (1935) עלה לארץ ישראל והתגורר בתל אביב שם היה מראשוני מתפללי בית הכנסת חב"ד ברחוב מונטיפיורי. בה'תרצ"ז (1937) עבר לירושלים והוזמן לכהן כרב 'בית המדרש הרמב"ם', הדבר פורסם בביטאון שערי ציון והוא התברך על מינויו בין היתר מפי הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי.

בה'תרצ"ט (1939), כשנוסד המרכז לתרבות דתית שליד מחלקת התרבות בוועד הלאומי, נבחר לעמוד בראשו. לאחר קום המדינה המרכז הפך למחלקה לתרבות תורנית במשרד לענייני דת ומשרד החינוך והוא היה הראשון שעמד בראשה, בתפקיד זה החזיק עד ה'תשי"ד (1954). זלמן שזר, שהיה אז מבכירי הסוכנות היהודית סייע לו רבות בתפקידו זה.

בשנים ה'תש"א, 1941 - ה'תשי"ד, 1954 היה גם רב שכונת בית הכרם בירושלים. בהתכתבות הלכתית שניהל עם הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כתב אליו:

ידידי הרב הגאון החכם השלם וכו' ר' אברהם חן שליט"א הרב דבית הכרם.

באותה תקופה התגורר בשכונת רחביה, והוקם על שמו שיעור קבוע בחסידות בשם "חוגי חן" שהתקיים בביתו. בין משתתפי השיעור היו אישי רוח כזלמן שזר, מגיד השיעור הראשון היה הרב משה לייב שפירא ראש ישיבת תורת אמת, אחריו הרב חן, ולאחר פטירתו מסר את השיעור הרב שלמה יוסף זווין כשלאחריו המשיך הרב עדין אבן ישראל.

בעיתון "דבר" נכתב כי ברל כצנלסון ביקש לפרסם את כתבי הרב חן בהוצאת עם עובד, ויהודה לייב מיימון ביקש לפרסמם במוסד הרב קוק, אך "לא נסתייע הדבר" כלשונו.[1]

בה'תשי"ח (1958) התפרסמו מודעות הקוראות להרצאתו המיועדת של הרב חן בשבת שובה בבית הכנסת ישורון, בנושא "מידות לתשובה". אך את הנאום הזה כבר לא נשא, מפני שבאותה שבת אושפז ונותח, למחרת, בט' בתשרי ביקר בחדרו זלמן שזר, ולמחרת ביום הכיפורים ה'תשי"ח נפטר.

הלווייתו יצאה מבית החולים זיו בדרכה לבית הקברות סנהדריה, ומילאה את רחובות הנביאים והרב קוק והיא סוקרה בכמה עיתונים כעיתון 'דבר'. בהלווייה השתתפו רבים מרבני ירושלים, הרב הראשי יצחק ניסים, שרי ממשלה, חברי הנהלת הסוכנות, נציגי משרד החינוך והתרבות, ומזכירות מועצת פועלי ירושלים, הספידוהו ידידיו הקרובים הרב שלמה יוסף זוין וזלמן שזר. הותיר את אשתו לאה וילדיו דב ודבורה.

כשנה לאחר פטירתו הנציחה עיריית ירושלים את שמו ברחוב על שמו בשכונות קטמון וקריית שמואל, ברחוב נמצא בית קדימה.

כתביו והשקפתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב חן היה אנרכו-פציפיסט, גם בהקשר של המאבק היהודי-ערבי בתקופת קום המדינה. הוא דגל בהגותם של לב טולסטוי ופיוטר קרופוטקין, את האחרון כינה "צדיק העולם החדש".[2][3]

הרב חן היה מיודד עם הרב שלמה יוסף זווין ועם זלמן שזר ומצויים מכתבים שכתבו אחד לשני. הוא פנה בבקשות עזרה לאישים רבים, ועל כן בין הכותבים אליו אנו מוצאים את הרב בן ציון עוזיאל, דוד ילין, ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי ואחרים. ממכתביו של ז'בוטינסקי ניתן ללמוד על השתדלותו הרבה למען הרב חן, על פגישותיו עם אישי ציבור, כמו הלל זלטופולסקי ויצחק אשר ניידיץ', בעניינו של הרב חן[4].

בספריו הרבה לעסוק בחקר תורת חב"ד, בקדושת החיים וקדושת היחיד בתפישה ישראלית - מוסר, עצמיות והתחדשות, יחיד ורבים, אדם ומדינה, שלילת המוות, הגרדום והמלחמות, המקובלים, ורוחה ויעודה של מדינת ישראל.

בנוסף לספריו:

  • "למנחמי" על המיתה, על אביו ועל משפחתו.
  • "היהדות והדם" על משפט בייליס.

כתבים שאבדו בצעירותו:

  • "שאלות ששאלתי מהכהן הגדול" על שיחתו בילדותו עם הרב שלמה הכהן אהרונסון.
  • "צרות ישראל" על הנידון למיתה. על חוברת זו התבטא כי הייתה הטובה מכל אשר כתב בכל חייו.

עץ משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]