זלדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זלדה המשוררת
זלדה
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 19 ביוני 1914
יקטרינוסלב, אוקראינה
פטירה 30 באפריל 1984 (בגיל 69)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך לידה עברי כ"ו בסיוון תרע"ד
תאריך פטירה עברי כ"ח בניסן תשמ"ד
שם מקורי שיינא זלדה מישקובסקי
עיסוק שירה
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס ביאליק (1978) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (מוכרת בשם זֶלדָה; כ"ו בסיוון תרע"ד, 19 ביוני 1914 - כ"ח בניסן תשמ"ד, 30 באפריל 1984) הייתה משוררת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלדה בצעירותה, שנת 1938

זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב (כיום דניפרו) שבאוקראינה, לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד ובנו של רבי פרץ חן, ולרבי שלום שלמה, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון.

דמות אביה, שהיה צאצא של ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד[1], ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (הרד"צ חן) שנפטרו בעודה בגיל צעיר, השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה, ולפיכך אמרה בכל בוקר בשנת האבל קדיש על אביה. זלדה היא בת דודתו של הרבי מליובאוויטש האחרון, היא גדלה בחצר חב"דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה הגדול.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת "לכל איש יש שם" בבית הקברות בשפיים

ב-1926, כשהייתה זלדה בת 11, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות מזרחי, שם הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. אחר כך התפרנסה מהוראה, ולימדה יחד עם פרופ' נחמה ליבוביץ.

ב-1950 התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד ורואה חשבון (נפטר בכ"ב בניסן תש"ל). הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים, תחילה בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם, ולאחר מכן, עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בבית מספר 9, בשכונת שערי חסד בעיר.[דרוש מקור]

נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשמ"ד (1984).

אחר מותה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה ("המשוררת זלדה") בשכונת רמות שבעיר. רחובות נוספים על שמה בפתח תקווה וכפר סבא.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, פנאיהוצאת הקיבוץ המאוחד). קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים (עד 2007). חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי ספר תיכוניים בישראל (למשל השיר מקום של אש).

בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם בקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי.

זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.

באמצעותה של עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה[2]. במכתב אל זלדה כתבה וולך:

לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב. ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שאירעו בי שירייך. רק היום הצלחתי לקוראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד. וכל זה עצר אותי בשיר מלבוא בשיר אחר... וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים. את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה. והספר הזה מביא למעשים, ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה. באהבה, בכבוד והערצה, יונה

חדרים, 4, עמ' 28

וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים בצוותא. אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", בעיתון 77, שבו אוזכרו תשמישי קדושה בהקשר ארוטי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק ביניהן הקשר.

זלדה שלחה ידה גם בציור והרבתה בציורי דיוקנאות.

יצוגיה בספרות ובאמנות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול שהונפק בישראל בשנת 2016

הסופר עמוס עוז, בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך", מתאר את יחסיו עם זלדה, שהייתה מורתו בבית הספר היסודי, השפיעה עליו רבות, ואף שלחה אותו לביקור אצל בן דודה הרבי מחב"ד מנחם מנדל שניאורסון בניו יורק. הזמרת חוה אלברשטיין שרה כמה משיריה ובהם "לכל איש יש שֵם" ללחן של חנן יובל ושירים אחרים בהלחנת שפי ישי. הזמרת שולי נתן הלחינה ושרה אחדים משיריה, ביניהם "שושנה שחורה", "כל הלילה בכיתי" ו"אל תשליכני מלפניך". הבמאי דוד פרלוב צילם ראיון עם זלדה בסרטו הדוקומנטרי בירושלים (1963) שיצר סקנדל גדול בשל דבריה של זלדה על קבצני ירושלים[3].

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי השירה של זלדה, שאותם פרסמה מעל במות רבות (לא כל שיריה פורסמו), ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתל אביב. הקבצים "פנאי", "הכרמל האי-נראה" ו"אל תרחק" ראו אור גם בכרך אחד שראה אור במספר מהדורות מ-1975. לאחר מותה קובצו כל הספרים לכרך אחד, שכותרו: שירי זלדה.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חמוטל בר-יוסף, על שירת זלדה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
  • עמיחי חסון ונעמה שקד (עורכים), הפוגה באי ירוק: מחווה לזלדה, גיליון מיוחד של כתב העת משיב הרוח, 2015
  • ידידיה יצחקי, "שירי זלדה בראיה כוללת", עיתון 77, 65, תשמ"ה 1985
  • אביעזר ויס, "קידוש החול או גשר של הפרדה - עיון תימטי-תבניתי בשירי "פנאי" לזלדה", זהות, ג', תשמ"ג 1983
  • חמוטל בר-יוסף, שני שירים על ירושלים : אמיר גלבע, "היינו כחוזרים"; זלדה, "מקום של אש", ספרות ילדים ונוער, 10, תשמ"ד 1984
  • צבי צמרת, "סובב הלב בנתיבו האפל - וחוזר אל האלוקים", או אופטימיות ופסימיות בספרה של זלדה "השוני המרהיב, פתחים, 58, תשמ"ב, 1982
  • שלמה נש, המעורבות המוסרית - בריחה ממנה ואליה, על זלדה ועל ספר שיריה "השוני המרהיב", הדאר, 61, כ"ב, תשמ"ב 1982
  • יערה בן-דוד, אור הנר של תפילה זכה : זלדה, "הלא הר, הלא אש", אהבה ממבט שני, תשנ"ז 1997
  • אהרון קומם, "אל לב הדברים" : משבר האמונה בשירת זלדה, שלשלת שירה, תשס"ד 2004
  • צבי לוז, "המחתרת של זלדה והעדפת האי-נראה", עלי-שיח, 49, תשס"ג 2003
  • עזה צבי, "זלדה - הכמיהה לידידות", חדרים, 4, 1984
  • ש. שלום, ביכורי עטה של זלדה, דבר, ספטמבר 1989
  • שרה הלפרין, "זלדה - לדמותה ולשירתה : מוטיבים ומבנה", בצרון, 23, תשמ"ד 1984
  • משה דור, "זלדה", מעריב, מאי 1984
  • לילי רתוק, "מלאך האש : על הקשר בין יונה וולך וזלדה", עלי-שיח, 37, תשנ"ו 1996
  • דרור אידר, "מתי התחלפו המלכויות בגבהים – עיון משווה בין שירת זלדה לשירתה של חווה פנחס-כהן", בתוך: הישן יתחדש והחדש יתקדש – על זהות תרבות ויהדות; אסופה לזכרו של מאיר איילי (עורכים: יהודה פרידלנדר, עוזי שביט ואבי שגיא), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ה, עמ' 215–241
  • אסתר אטינגר, זלדה, שושנה שחורה, מונוגרפיה המשלבת את סיפור חייה של זלדה עם עיון מקיף בשירתה ובמקומה בעולם השירה העברית ובחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת מפה, 2007 (כתבה לרגל צאת המונוגרפיה)
  • שמואל אלעזר היילפרין, ערכה של המשוררת זלדה בתוך: "ספר הצאצאים", תש"מ 1979
  • צבי מרק, "אמונה ושירה בשירת זלדה", בתוך: על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, מ. הלברטל, א. שגיא, ד. קורצוויל (עורכים), ירושלים: הוצאת כתר, 2006, עמ' 534 – 555.
  • "תולדות עמנו הן שירה אחת ארוכה וגדולה" – זלדה בשיחה עם תלמידים, 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משירי זלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט וסרטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי אביה הוא בנו של רבי לוי יצחק, בנו של רבי ברוך שלום, בנו של ה"צמח צדק".
  2. ^ יגאל סרנה, יונה וולך, הוצאת כתר, ירושלים 2009, עמ' 198-196.
  3. ^ עמיחי חסון, ‏פרובוקציית הקבצנים של זלדה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 6 בדצמבר 2013
  4. ^ "פרס שפירא" – למשוררת זלדה ולנתן גרדי, מעריב, 20 באפריל 1973.
  5. ^ "אשה פשוטה זלדה", (54:25 דקות), יו-טיוב