בית החולים הגרמני (ירושלים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית החולים הגרמני, 1939
בית החולים הגרמני ב-2007- חלק מבית החולים "ביקור חולים"

בית החולים הגרמני של האחיות הדיאקוניסיותגרמנית: Das deutsche Diakonissen-Krankenhaus) היה מוסד רפואי שפעל בירושלים בעיר העתיקה החל מאמצע המאה ה-19, ולאחר מכן במבנה בפינת הרחובות הנביאים ורחוב שטראוס בירושלים בתחילה המאה ה-20. כיום משמש המבנה כאגף של בית החולים "ביקור חולים". בימי המדינה הראשונים נקרא "בית חולים זיו" ואירח בית חולים צבאי וכמה ממחלקות בית החולים הדסה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסדר הדיאקוניסות

בית החולים של מסדר האחיות הדיאקוניסות, החל את פעילותו, בדומה לבתי חולים אחרים בירושלים, בתוך חומות העיר העתיקה.

בשנת 1851 ייסד המסדר הגרמני של האחיות הדיאקוניסות בית חולים בתוך העיר העתיקה בתוך מבנה קיים ששכן מול מצודת מגדל דוד וששימש לפני כן כביתו של הקונסול הבריטי ויליאם טנר יאנג. בית החולים שימש גם כבית הארחה לתיירים- צליינים פרוסיים חסרי אמצעים, שיכלו ללון במקום ולקבל ארוחות למשך 14 יום. ארבע נזירות מהמסדר הקדישו את זמנן לטיפול ביתומים ולצרכיהם של החולים. במבנה פעל גם בית ספר מיסיונרי לבנות. למרות הצפיפות הרבה טיפל בית החולים בכ-650 חולים בשנה.[1]

תנאי המחיה בעיר העתיקה הלכו והתדרדרו עם הגידול באוכלוסייה, ובית החולים לא עמד בדרישות קהל מבקריו. בשנת 1891 הגיש המסדר בקשה לשליט הטורקי להקמת מבנה מחוץ לחומות העיר.

בבקשה נרשם: "המיקום והמצב של בית החולים הנוכחי של הדיאקוניסות דורשים שינוי באופן דחוף ביותר" על מנת לממן את הקמת בית החולים מכר המסדר את המבנה שבבעלותו לפטריארכיה המרונית ורכש מגרש בשטח שמונה וחצי דונם במרכז רחוב הנביאים.

תכנון ובניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את בניין בית החולים החדש תכננו אדריכלים גרמניים - ארנסט שוורצקופף והיינריך תייזינג, ועל הבניה הופקדו האדריכלים תיאודור זנדל וקונרד שיק[דרוש מקור] שתכננו בנינים נוספים בירושלים, ביניהם מבנה בית החולים שערי צדק הישן ברחוב יפו (כיום בית רשות השידור), בית הספר למל ועוד.

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה ישב על קצה המגרש בפינת הרחובות שטראוס והנביאים. אורכו הכולל 45 מטר, רוחבו 15 מטר וגובהו 12 מטר. במקום המפגש של שני אגפי הבניין נמצאת הכניסה הראשית למבנה. חזיתות בית החולים נבנו מאבן בסיתות עדין, ותשומת לב ניתנה לעיטור המבנה בעמודים, כותרות וסורגים דקורטיביים. חזית הכניסה הראשית תוכננה כבניין ציבורי גרמני טיפוסי, מעל הקפלה מעל חלון מעוגל נבנה מגדל פעמונים קטן וגגו עוצב כפירמידה מנחושת הנחה על ארבעה עמודים מעוגלים. באגף הכניסה נבנתה ארקדה שבה הקשתות נתמכות על ידי עמודים בעלי כותרות מרובעות מסוגננות במוטיב גאומטרי - צמחי, המאפיין את העמודים הרבים המעטרים את הבניין. בקצה העליון של הארקדה נבנתה מרפסת עם מעקה העשוי מעשה שבכה מאבן. בקשת המרכזית חקוקה יונת השלום הנושאת בפיה ענף עץ זית - סמל מסדר האחיות הדיאקוניסות. בכניסה המשנית לבניין מרחוב שטראוס, ובמשקוף פתח הכניסה המקושת נחקקה דמות יונת השלום והשנה בה הונחה אבן הפינה לבית החולים (1892), ומשני הצדדים נחקק הפסוק מספר שמות:

כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ

שמות טו' כו'

מהכניסה הראשית מוביל מסדרון ארוך ובצדדיו שורת חדרים. לבית החולים מרתף שחלקו העליון נמצא מעל פני הקרקע, ומשמש בעיקר לצורכי אחסון ותחזוקה, ומעליו שתי קומות, בקומה הראשונה היו חדרים לאשפוז החולים, ובקומה העליונה חדרים למנהלה, קפלה וחדר אוכל. בחצר המבנה הוקמו מספר מבני עזר ששימשו כחדרי בידוד ומרפאות חוץ. כן נבנתה אורווה ובסמוך מחסנים. מתחם בית החולים הוקף גדר אבן גבוהה ובה פתחים עם שערי ברזל. בקווים וסגנון מזכיר מבנה בית החולים מבנים גרמניים אחרים שנבנו בסוף המאה ה-19 בירושלים, ובעיקר את מבנה בית היתומים שנלר.

מבנה נוסף ששימש את מנהלת בית החולים שכן ברחוב הנביאים ממזרח לבניין הראשי בסמוך לאכסניית בנימין, מבנה זה נהרס עם השנים וכל שנותר ממנו כיום הוא השער ועליו אבן ראשה עם חריטה של סמל המסדר. לא נותר כל מידע על המבנה כגון תוכניתו ותכלית שימושו, כמו כן לא ידוע מתי ומדוע נהרס המבנה האמור.

בית החולים הגרמני הצטרף עם סיום בנייתו למספר בתי חולים שפעלו כבר ברחוב הנביאים, ונתנו לו את כינויו באותה תקופה - רחוב בתי החולים.

פעילות בית החולים הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמתו קיבל בית החולים את חסותה של הקונסוליה הגרמנית ששאפה לקחת תחת חסותה מפעלים גרמניים בירושלים, על מנת להאדיר ולקדם אינטרסים גרמניים בכלל.

פעילותן של אחיות המסדר הייתה ידועה ביעילותה, ועליה פיקחה האחות הראשית שרלוטה פילץ, שניהלה את מוסדות המנזר, ובזכות פעילותה נודע כל אזור מרכז העיר ובו בית היתומות טליתא קומי בשם "שרלוטה".

בבית החולים החדש טופלו חולים רבים, ולמעשה טופלו בו כל יום יותר חולים מאשר בשנה אחת בזמן פעילותו של בית החולים בעיר העתיקה.[2] עם התבססות פעולת בית החולים הוא נודע בשמו הערבי "מוסתאשפה מג'ידה", על שם המטבע הטורקי בן 25 הגרוש, דמי הטיפול שנגבו מכל מטופל.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה נקודת מפנה בחיי העיר ירושלים ומוסדות שונים בה, ועם כיבוש העיר על ידי הצבא הבריטי בשנת 1918 הופסקה פעילות בית החולים.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 חל שינוי ב"נוף הפוליטי" בארץ, כמו בשאר חלקי אירופה. שינויים משמעותיים במפה הגיאו-פוליטית של העיר ירושלים וגידול האוכלוסייה היהודית במערב העיר, הביאו לניסיונות השתלטות מצד ארגונים יהודיים על מוסדות גרמניים שפעולתם קפאה.

במהלך שנת 1936 פנה מנהיג המפלגה הנאצית בארץ ישראל במכתב אל מוסדות המפלגה הנאצית בגרמניה תוך תיאור המצב הקיים, ושאלה אם ניתנת רשות לבניית בית חולים חדש מחוץ לאזור היהודי של ירושלים, והאם ניתן למכור את המבנה ליהודים, הקונים הפוטנציאליים היחידים.[3]

הדסה זיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצועים מטופלים בבית החולים "הדסה זיו"
שלט הנצחה לבית החולים הצבאי

מלחמת העצמאות והקרבות בתוך השטח העירוני בירושלים הביאו מציאות חדשה, ובה גם ניתוק הר הצופים מהעיר המערבית, ושיתוק פעילות בית החולים הדסה הר הצופים. בית החולים פונה וננטש, ומחלקותיו פוזרו במבנים שונים באזור מרכז ירושלים, עד לשנת 1961 בה נבנה המרכז הרפואי בעין כרם. מנהל בית החולים בתקופת המלחמה היה שאול זימן.

חלק ממחלקות בית החולים הדסה הועברו למבנה בית החולים הגרמני, וניתן לו השם "בית החולים הדסה זיו" על שם מקימו הרופא דוקטור רודי ורט זיו. באחד האגפים פעל בית חולים צבאי זמני ("בית חולים 11"). עם המעבר וכינוס מחלקות בית החולים הדסה למרכז הרפואי בעין כרם, הועבר רוב המבנה לשימוש בית החולים ביקור חולים הנמצא מעברו השני של רחוב שטראוס.

בית החולים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום משמש הבניין את אגף הנשים והיולדות ואת מחלקת הילודים והפגים של בית החולים "ביקור חולים". עד היום נמצאת במקום יחידת נפרולוגיה ודיאליזה של בית החולים הדסה. בעקבות השינויים בהסדרי התחבורה בירושלים, הפכה הגישה לבית החולים לבעייתית. זאת לאחר שרחוב יפו הפך לנתיב עבור הרכבת הקלה בלבד ותנועת כלי הרכב ממרכז העיר הופנתה לרחוב הנביאים, שהפך לעורק תחבורה ראשי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע בן אריה. עיר בראי התקופה - ירושלים במאה ה-19 הוצאת יד בן צבי עמוד 295
  2. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבניה האירופאית-נוצרית מחוץ לחומות. הוצאת כתר 1987 עמוד 187
  3. ^ חביב כנען. הגייס החמישי - הגרמנים בארץ בשנים 1948-1933 הוצאת הקיבוץ המאוחד 1968 עמוד 60


קואורדינטות: 31°47′2.92″N 35°13′7.83″E / 31.7841444°N 35.2188417°E / 31.7841444; 35.2188417