בתיה לישנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בתיה לישנסקי
Lishansky talphir.jpg
בתיה לישנסקי (1920), תצלום מארכיון גבריאל טלפיר, מרכז המידע לאמנות ישראלית
לידה ספטמבר 1899
מאלין, רוסיה
פטירה אפריל 1992 (בגיל 92)
תל אביב-יפו, ישראל
תחום יצירה פיסול
פרסים פרס דיזנגוף עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בתיה לישַנְסקי (ח' בתשרי תר"ס,[1] ספטמבר 1899ט"ז בניסן תשנ"ב,[1] אפריל 1992) הייתה פסלת ישראלית. יצירותיה הריאליסטיות משקפות בנושאיהן את הנרטיב הציוני. כלת פרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957) ופרס ישראל לפיסול (1985).

תולדותיה ויצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה בת שושנה רייזל לבית מורוז ומאיר יונה לישנסקי[1][2] נולדה במאלין שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ועלתה לארץ ישראל עם משפחתה בשנת 1910. למדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, לרבות לימודי ציור עם אירה יאן. את לימודיה בפיסול התחילה אצל בוריס שץ בירושלים. ב-1920 למדה באקדמיה לאמנות ברומא, אך חזרה לארץ בעקבות המאורעות בארץ ישראל בשנים 1920-1921, התגייסה לגדוד העבודה ועבדה בקיבוץ עין חרוד. בין השנים 19231925 למדה בברלין והשלימה את לימודיה בפריז בשנים 19251929.

הציגה בסלון דֶז אַנדֶפַּנדַנט (Salon des Indépendants) בפריז בשנת 1926, בשנת 1930 בקהיר, בשנת 1953 במוזיאון סטדלייק באמסטרדם ובשנת 1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב.

בשנת 1929, לאחר שחזרה לארץ, ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ כשאת דברי הפתיחה נשא זלמן שזר שהגדיר אותה בנאומו כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". באותה שנה קיבלה את ההזמנה הראשונה להקמת אנדרטה בחולדה, האנדרטה הראשונה מתוך תשע בסך הכל. לישנסקי הייתה בעלת שם בינלאומי ובצרפת אף השוו אותה לאוגוסט רודן.

לוחית זיכרון על ביתה של בתיה לישנסקי ברח' נחום 10 בתל אביב

יצירתה של לישנסקי כוללת שלוש קבוצות עיקריות:

לבתיה לישנסקי היו שלוש אחיות: רחל, תמר ושרה. רחל גולדה לישנסקי, שנודעה כרחל ינאית בן צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן-צבי. אחותה הבכורה, שרה, הקימה את המרפאה הראשונה של קופ"ח כללית.

לישנסקי מביטה בפרוטומה מעשה ידיה המציגה את דמותה של בת-זוגה המנוחה אנני נוימן, בתערוכת זיכרון לנוימן שנערכה בגלריה "גיא" בתל אביב ב-1981

לבתיה לישנסקי ולחברתה לחיים, הציירת אנני נוימן (1906–1955),[3] לא היו ילדים. לטענתה, עבודותיה מהוות המשכיות לעצמה. חייה היו לא קלים ורצופים משברים אישיים, מה עוד שוונדליזם והרס עבודותיה חדשות לבקרים לא הוסיפו לבריאותה הנפשית והיא ניסתה להתאבד פעמיים.

לישנסקי נפטרה בשנת 1992, בגיל 92, ונקברה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב.[4]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירותיה שבמרחב הציבורי (פסלי חוצות ואנדרטאות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפרודוקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתיה לישנסקי, תל אביב: מסדה, תש"ך. (אוסף רפרודוקציות עם הקדמה מאת קלר לכמן)
  • השואה והתקומה: האנדרטה בנצר-סירני, יצירתה של בתיה לישנסקי, רמת גן: אגודת אהבת רעים על ידי מסדה, (הקד’ תשכ"ט).
  • ב' לישנסקי; ערכה והביאה לדפוס: אריאלה אפשטין, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988.
  • נירית שלו-כליפא, 'תבנית נוף מולדתה: האנדרטות של בתיה לישנסקי', אריאל 171–172 (תשס"ו) ("ובדמם הבוקר יעלה": זיכרון והנצחה בישראל), 157–161. (ספר זמין ברשת גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הקבר של בתיה לישנסקי בבית הקברות נחלת יצחק, באתר BillionGraves.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "שרה לישנסקי", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 701.
  3. ^ אידה צורית, שירת הפרא האציל: ביוגרפיה של המשורר אבות ישורון: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 127; אברהם בלבןרחוב חולדה, בתיה לישנסקי, אפרים צ'יזיק, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017. בסקירה של תערוכתה בבית האמנים בירושלים בכתב העת "גזית" נכתב כי "המעולה שבין דיוקנאות לישנסקי מתאר ברגש מאופק את ידידתה, אני נוימן, שנפטרה בלא עת" (גזית יט, ט–יב (1961), עמ' 195). גם לדעת יהושע שור, הפרוטומה של נוימן היא אחת משני הפסלים הטובים ביותר שתמונותיהם הופיעו ב-1939 באלבומה של לישנסקי (י. שורבתיה לישנסקי: (להופעת האלבום של יצירותיה), דבר, 28 בפברואר 1940). לסקירה נוספת ראו זלמן שזרעם פסלי בתיה לישנסקי, דבר, טור 4, 26 בינואר 1962.
  4. ^ בתיה לישנסקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  5. ^ בבית הספר כדורי תוקם מצבת-זכרון ל-51 התלמידים, דבר, 19 באוגוסט 1955; אנדרטה לחללי "כדורי" תוצב ביום א' במוסד, דבר, 8 בינואר 1960; הוסר הלוט מהאנדרטה לחללי ביה"ס "כדורי", דבר, 11 בינואר 1960.
  6. ^ אנדרטה לשלושה חללי כלא דמשק במשק עינת, דבר, 17 באפריל 1959; אנדרטת השלושה, דבר, 19 באפריל 1959.
  7. ^ אנדרטה לזכר חללי בית-קשת, דבר, 2 ביולי 1958.
  8. ^ בן-גוריון בחנוכת אנדרטה לשואה: שלוש משימותינו – עליה, הגברת הילודה ועבודה עברית, דבר, 29 באוקטובר 1968.
  9. ^ וראו: נילי פרידלנדר, בתיה ושלושת ראשיה, מעריב, 6 ביולי 1979.