אידריס שאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לא אנציקלופדי, פירוט יתר ותרגום מכונה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אידריס שאה
Idries Shah.gif
לידה 16 ביוני 1924
שימלה, הודו
פטירה 23 בנובמבר 1996 (בגיל 72)
לונדון, אנגליה
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אפגני, הודי, סקוטי
מקום קבורה בית הקברות ברוקווד עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Arkon Daraul עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, מוציא לאור
מקום לימודים בית הספר התיכון של העיר אוקספורד לנערים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה פילוסופיה מזרחית, תרבות
נושאי כתיבה סופיות, פסיכולוגיה
יצירות בולטות
  • The Sufis
  • The Commanding Self
  • The Subtleties of the Inimitable Mulla Nasrudin
  • The Exploits of the Incomparable Mulla Nasrudin
  • Thinkers of the East
  • Learning How to Learn
  • The Way of the Sufi
  • Reflections
  • Kara Kush
תקופת הפעילות ? – 23 בנובמבר 1996 עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים סאירה שאה, Safia Shah, Tahir Shah עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה

ספר הבולט של השנה ("BBC "The Critics), פעמיים;

פרס ראשון שש פעמים בשנת הספר של אונסק"ו (1973)
האתר הרשמי
חתימה Idries Shah Signature.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אידריס שאה (16 ביוני 192423 בנובמבר 1996), ידוע גם בשם סייד אידריס אל-חשימי וגם ארקון דראול[1] (כינוי ספרותי), היה סופר ומורה במסורת הסופית שכתב יותר משלושים ספרים בתחומים שונים מפסיכולוגיה ורוחניות ועד לספרי מסע ומחקר תרבות.

שאה, שהיה יליד הודו, צאצא למשפחת אצולה אפגנית, גדל בעיקר באנגליה. הספרים המוקדמים שלו עסקו בעיקר בקסם ובכישוף. בשנת 1960 הוא ייסד בית הוצאה לאור, אוקטגון (Octagon Press), שהוציא תרגומים של ספרים סופיים קלסיים בנוסף לספרים פרי עטו. ספרו רב-ההשפעה הסופים, יצא לאור ב-1964 והתקבל בהתלהבות בארצות רבות. ב-1965 שאה ייסד בלונדון את המכון לחקר תרבות (Institute for Cultural Research - ICR), עמותה חינוכית המוקדשת לחקר התנהגות ותרבות בני האדם. ארגון דומה, המכון לחקר ידע אנושי (Institute for the Study of Human Knowledge – ISHK), קיים בארצות הברית, בניהולו של רוברט אורנסטיין (אנ'), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, ששאה מנה כסגנו בארצות הברית.

בכתיבתו שאה הציג את הסופיות (באנגלית Sufism) כתבנית אוניברסלית של חכמה שהקדימה את האסלאם. הוא הדגיש את העובדה שסופיות איננה סטטית אלא תמיד התאימה את עצמה לזמן, מקום ואנשים, ועיצב את תורתו במושגים פסיכולוגיים מערביים. שאה השתמש באופן נרחב בסיפורי עם מסורתיים ובמשלים, טקסטים הכוללים שכבות רבות של משמעות, שכוונתם לעורר בקורא תובנה והתבוננות פנימית. קרוב לוודאי שהוא ידוע בעיקר בעקבות האוספים של סיפורי מולה נאסר א-דין שפרסם.

שאה ספג לעיתים ביקורת ממזרחנים שפקפקו במומחיותו וברקע שלו. חלקו במחלוקת סביב התרגום החדש של הספר הרבעיאת של עומר ח'יאם, שיצא לאור על ידי רוברט גרייבס ואחיו הבכור, עומר עלי-שאה, נחשף לביקורת קפדנית במיוחד. עם זאת היו לו הרבה תומכים מכובדים, שהבכירה ביניהם הייתה הסופרת דוריס לסינג. בסופו של דבר, שאה הוכר כדובר של הסופיות במערב והוזמן להרצות כפרופסור אורח בכמה אוניברסיטאות מערביות. לכתיבתו תפקיד משמעותי בהצגת הסופיות כצורה אינדיבידואליסטית של חכמה רוחנית שהיא לא בהכרח קשורה לדת כלשהי.[2]

חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו וראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידריס שאה נולד בסימלה שבהודו, בנו של אבא אפגני-הודי, סירדר אקבל עלי-שאה, סופר ודיפלומט, ושל אמא סקוטית, סאירה אליזבט לואיזה שאה. משפחתו מצד האב היו מוסאווי סיידים. בית אבותיו היה קרוב לגני הפגמן של קאבול.[3] סבו מצד אביו, סייד אמג'ד עלי שאה, היה ה'נוואב' של סרדהנה באוטר פראדש,[4] מדינה בצפון הודו, תואר שעובר בירושה ושהתקבל הודות לשירות שאב משפחה קדום, יאן פישאן חאן, סיפק לבריטים.[5][6]

שאה גדל בעיקר בסביבת לונדון.[7] לפי ל.פ. רשברוק ויליאמס (L.F. Rushbrook Williams), בגיל צעיר מאוד התחיל ללוות את אביו בנסיעותיו, ואף על פי שנסעו הרבה ולמקומות רבים, תמיד חזרו לאנגליה, שם היה בית המשפחה במשך שנים רבות. מסעות אלו, בדרך כלל במסגרת העבודה הסופית של אביו, אפשרו לשאה להיפגש ולשהות עם מדינאים בולטים ואישים נכבדים מהמזרח ומהמערב. ויליאמס כותב:

חינוך מעין זה אפשר לנער עם אינטליגנציה בולטת ...הזדמנויות רבות לפתח תפיסת עולם בינלאומית אותנטית, ראייה רחבה, והכרות עם אנשים ומקומות שכל דיפלומט מקצועי ומנוסה היה מתקנא בה. אך קריירה כדיפלומט לא משכה את אידריס שאה...[8]

שאה תיאר את החינוך הבלתי שגרתי שקיבל בריאיון עם פט ויליאמס ל BBC ב-1971. הוא תיאר איך אביו, בני משפחתו המורחבת וידידיה ניסו לחשוף את הילדים להשפעות מגוונות, לטווח רחב של קשרים וחוויות במטרה לפתח אדם 'מעוגל'. שאה תיאר זאת כ"יחס הסופי" לחינוך.[9]

לאחר שמשפחתו עברה מלונדון לאוקספורד ב-1940 כדי להימלט מהבליץ (הפצצות הגרמנים), הוא למד במשך שנתיים-שלוש בבית הספר לבנים של עיריית אוקספורד. ב-1945, הוא ליווה את אביו בנסיעתו לאורוגווי כמזכירו בשליחות הקשורה לבשר כשר למוסלמים. הוא חזר לאנגליה באוקטובר 1946 לאחר טענות על עסקים מפוקפקים.[6][7]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאה נשא לאשה את סינתיה (קשפי) קברג'י בשנת 1958; נולדה להם בת, סאירה ב-1964, ולאחר מכן תאומים – בן, טהיר ובת נוספת ספיה – בשנת 1966.[10]

חברות עם ג'רלד גרדנר ורוברט גרייבס, והוצאה לאור של הסופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף שנות החמישים, שאה יצר קשר עם קבוצות ה-"ויקה" (מכשפים) בלונדון ואז שימש לתקופת מה כמזכירו ועמיתו של ג'רלד גרדנר, מייסד ויקה המודרנית.[6][11] באותה תקופה קיבל שאה את פני המתעניינים בסופים כשישב במסעדת קוסמו סוויס קוטג' (צפון לונדון) בכל יום שלישי בערב.[12]

בשנת 1960 ייסד שאה את ההוצאה לאור אוקטגון (Octagon Press); אחד מספריו הראשונים היה הביוגרפיה של גרדנר – ג'רלד גרדנר, מכשף. כתיבת הספר יוחסה לאחד מהחסידים של גרדנר, ג'ק ברייסלין (Jack L. Bracelin), אבל נכתב למעשה על ידי שאה.[11][13]

לפי פרדריק למונד מ-Wicca, שאה השתמש בשמו של ברייסלין מאחר "שלא רצה לבלבל את תלמידיו הסופים בראותם אותו מתעניין במסורת אזוטרית שונה".[12] לדעת למונד חלה התפכחות אצל שאה שהתבטא:

לעיתים בראייני את ג'רלד, דמיינתי את עצמי כתב העיתון היומי חדשות העולם. איזה חומר נהדר לחשיפה! ובו-בזמן, אישיות ברת-סמכא שהכרתי קבעה שקבוצה זו [Wicca] תהיה אבן היסוד של הדת בעידן הבא. אבל הגיונית, הגיונית איני יכול לקבל זאת![12]

בינואר 1961, בנסיעה למיורקה יחד עם גרדנר, הכיר שאה את המשורר האנגלי רוברט גרייבס. שאה כתב לגרייבס מהפנסיון שלו בפלמה, וביקש לבקר אותו בקרוב.[14] הוא עדכן את גרייבס על חקירתו בנושא הדתות האקסטטיות, והיותו "נוכח ב... ניסיונות הנערכים על ידי המכשפים בבריטניה, האוכלים פטריות וכו' " – נושא שעניין את גרייבס זמן לא מועט.[14][15]

שאה גם סיפר לגרייבס שהוא "חוקר באינטנסיביות איך מעבירים הלאה ידע אקסטטי ואינטואיטיבי."[15] גרייבס ושאה הפכו עד מהרה לידידים קרובים, שותפי סוד.[14] גרייבס התעניין ותמך בקריירת הכתיבה של שאה ועודד אותו להוציא לאור ספר המתבסס על מומחיותו בסופיות לקוראים מערביים, בשילוב עם גישות מעשיות ללימודה; זה הפך לספר הסופים. שאה הצליח לקבל מקדמה רצינית עבור הספר, דבר שפתר בעיות כלכליות שהיו לו באותה עת.[14]

בשנת 1964, יצא לאור הסופים על ידי הוצאת Doubleday,[7] עם מבוא מקיף פרי עטו של רוברט גרייבס.[16] הספר המתעד את עוצמת ההשפעה של הסופיות על התרבות והמסורת המערבית מהמאה השביעית ואילך בעבודתם של דמויות כגון רוג'ר בייקון, ג'ון הקדוש(אנ'), רימונד ליול, צ'וסר ואחרים, הפך לספר קלאסי.[17] בדומה לספרים אחרים של שאה בנושא זה, הסופים בלט בהימנעו ממושגים שהיו עשויים לזהות את פרשנותו הסופית של שאה עם מסורת אסלאמית.[18]

הספר נכתב בכוונה בסגנון "מפוזר"; שאה כתב לגרייבס שכוונת הסגנון היא "לנטרל את ההתניה של אנשים ולמנוע התניה מחודשת"; אלמלא כן היה משתמש בצורה יותר סכמטית של כתיבה. בתחילה הייתה מכירת הספר כישלון חרוץ ושאה השקיע מכיסו בפרסום.[19] גרייבס על אף ספקותיו - אישית נפגע מכיוון ששאה לא הסכים שיבצע הגהה לפני הוצאה לאור - הפציר בו לא לדאוג; חש "גאה שעזר בהוצאה של הספר לאור", והצהיר: "הספר נפלא ויוכר ככזה בקרוב, הנח אותו, הוא ימצא את קוראיו שומעי קולך, לא אותם הקוראים שדימינו במשרדי Doubleday."[20]

ג'ון ג. בנט והקשר לגורדייף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש יוני 1962, שנתיים לפני ההוצאה לאור של הסופים, שאה יצר קשר עם חברים בתנועה שהתגבשה סביב תורתם המיסטית של גורדייף ואוספנסקי.[21][22] במאמר שפורסם בעיתונות [23] תיאר מחבר המאמר את ביקורו במנזר סודי במרכז אסיה, בו לימדו שיטות הדומות להפליא לשיטות של גורדייף.[22] במאמר נרמז שלמנזר יש נציג באנגליה.[6]

אחד התלמידים הראשונים של אוספנסקי, רג'י הואר (Reggie Hoare), שותף לעבודה של גורדייף מאז 1924, יצר קשר עם שאה בעקבות המאמר. הוארה "מצא משמעות מיוחדת במה ששאה אמר לו על סמל האניאגרם ואמר ששאה גילה לו סודות מעל ומעבר למה ששמענו מאוספנסקי".[24] דרך הוארה, שאה הכיר עוד אנשי גורדייף, כולל ג'ון ג. בנט (John G. Bennett), תלמיד גורדייף נודע שהקים את "המכון ללימוד השוואתי של היסטוריה, פילוסופיה והמדעים". המכון ממוקם ב-Coombe Springs, אחוזה של 28 דונם באזור קינגסטון על הטמס, אנגליה.[24]

עד לאותה תקופה, בנט הספיק לחקור את המקורות הסופיים של תורת גורדייף, בהתבססו על כתביו הרבים של גורדייף שתיאר את שהותו במזרח ונדודיו בין שייח סופי אחד למשנהו.[25] בנט השתכנע שגורדייף אימץ רבים מהרעיונות והשיטות של הסופים, וכל מי ששמע הרצאות שלו בשנות העשרים של המאה העשרים הבין כי "לכל מי שלמד את שניהם אין ספק לגבי המקור הסופי של תורת גורדייף".[26]

בנט כתב על פגישתו הראשונה עם שאה באוטוביוגרפיה שלו עד (1974):

בתחילה נזהרתי. בדיוק בזמן שהחלטתי להתקדם לבד, הופיע עוד "מורה". שיחות ספורות עם רג'י שכנעו אותי שעליי להיווכח בעצמי. אליזבט ואני הגענו...[לבית של רגי] לפגוש את שאה, אדם צעיר כבן ארבעים. שאה דיבר אנגלית ללא דופי ולולא זקנו ומחוות ידו המיוחדות, ניתן היה לשער שמדובר בטיפוס שחונך בבית ספר אנגלי פרטי. התרשמותנו הראשונית הייתה שלילית: חסר מנוחה, מעשן ללא הרף, ונראה ממוקד יתר על המידה ברצונו להרשים. תוך כדי פגישה היחס שלנו השתנה לגמרי. התחלנו להבין שלא רק שמדובר באדם בעל יכולת יוצאת מגדר הרגיל, אלא גם שיש לו תכונה שקשה להגדירה, המציינת אדם שעבד ברצינות על עצמו... בהיכרותי את רג'י כאדם זהיר מאוד ומיומן בהערכת מידע משנותיו בשרות המודיעין הבריטי, אימצתי את ביטחונו ואת אמונתו שלשאה יש משימה חשובה ביותר במערב ועלינו לעזור לו במימושה.[24]

שאה העביר לבנט את "הצהרת האנשים של המסורת"[27] והסמיך אותו לחלוק זאת עם אנשי גורדייף נוספים.[22] המסמך הצהיר כי יש כעת שעת כושר להעברה של "תבנית חוכמה נסתרת, חבויה, מיוחדת, נעלה"; במשולב עם התרשמותו משאה, שוכנע בנט ששאה הוא שליח אותנטי של "מנזר הסרמונג" באפגניסטן, מעגל פנימי של סופים שתורתם היוותה השראה לגורדייף.[22][28]

הזקן של מי?
נאסר א-דין חלם שהוא אחז בזקן של השטן. הוא משך בו וקרא: "הכאב שאתה חש הוא לא כלום בהשוואה לזה שאתה מסב לבני התמותה שאתה מוליך שולל." והוא משך בזקן כה חזק עד שהתעורר בייסורים. רק אז הבין שהזקן שאחז בו היה שלו עצמו.
אידריס שאה[29]

במשך מספר שנים עוקבות, בנט ושאה קיימו שיחות שבועיות שארכו שעות. שאה גם הרצה בהמשך לסטודנטים ב- Coombe Springs. בנט דיווח שתוכניותיו של שאה כללו "הגעה לדמויות הניצבות בעמדות סמכות ועוצמה ומודעות חלקית, כבר בשלב זה, לכך שבעיות האנושות לא ניתנות לפתרון על ידי פעילות כלכלית, פוליטית או חברתית. אנשים אלה מושפעים, כך אמר, מכוחות חדשים בעולם המסייעים לבני אדם לשרוד את המשבר הממשמש ובא."[24]

בנט הסכים עם הרעיונות הללו וגם הסכים כי "לעיתים רחוקות יש לאנשים הנמשכים לתנועות רוחניות גלויות או אזוטריות את התכונות הנדרשות לאחוז בעמדות סמכות", וש "יש בסיס למסקנה שבעולם כולו כבר יש אנשי מפתח המסוגלים להביט מעבר למגבלות הלאום והתרבות. אלו קלטו שהתקווה היחידה למין האנושי מחייבת התערבות של 'מקור גבוה יותר.'"[24]

בנט כתב, "הכרתי את שאה מספיק כדי לדעת שהוא אינו מתחזה או רברבן ושהוא רציני ביותר בקשר למשימה שמוטלת עליו."[24] מתוך רצון לתמוך בעבודה של שאה, לאחר שהתייסר זמן רב ודן עם המועצה וחברי המוסד, החליט בנט בשנת 1965 לתרום את הנכס בקומב ספרינגס לשאה. זה דרש שתרומה מסוג זה חייבת להינתן ללא תנאים.[6][22] לאחר שהנכס הועבר אליו, שאה אסר על עמיתיו של בנט לבקר במקום, והבהיר לבנט שהוא לא רצוי שם.[22]

בנט סיפר שהוא הוזמן ל"חגיגות אמצע הקיץ", מסיבת שתי יממות ששאה ארגן בקומב ספרינגס (Coombe Springs) ונועדה עבור האנשים הצעירים שנמשכו לשאה באותה תקופה.[24] Anthony Blake, שעבד עם בנט במשך 15 שנה, אמר "כאשר אידריס שאה קיבל את קומב ספרינגס, הפעילות העיקרית שלו הייתה לארגן מסיבות. פגשתי אותו מספר פעמים ונהניתי מאוד מהיחס הקליל שלו. בנט אמר לי פעם, 'בעבודה שלנו יש סגנונות שונים. הסגנון שלי הוא כמו של גורדייף, סביב המאבק מול ההכחשה שלי. הדרך של שאה שונה ומתייחסת לעבודה בבדיחות דעת.'"[30]

לאחר חודשים מספר, שאה מכר את הנכס – שוויו יותר מ-100,000£ – לאיש נדל"ן וניצל את ההכנסה לביסוס עצמו ועבודתו בבית לנגטון בלנגטון גרין, בקרבת טונברידג' וולס, אחוזה של 200 דונם שבעבר הייתה בבעלות משפחת הלורד באדן-פוול מייסד ארגון הצופים.[6][31]

יחד עם הנכס ב- Coombe Springs העביר בנט לשאה את האחריות לתלמידים שלו, שמנו כ-300 איש.[22] שאה הבטיח לשלב בעבודתו את אלה שיימצאו מתאימים ולבסוף קלט כמחצית מהתלמידים.[22] כעשרים שנה מאוחר יותר, טען הסופר ומומחה לגורדייף James Moore ששאה הוליך שולל את בנט.[6] בנט מסר את גרסתו באוטוביוגרפיה שלו (1974); שם אמר שהתנהגותו של שאה לאחר העברת הנכס הייתה "מאוד מכבידה", ועם זאת התעקש ששאה היה "אדם בעל הליכות יוצאות דופן ורגישות רבה". הוא העריך ששאה אימץ במכוון את התנהגותו "כדי לנתק את כל הקשרים עם Coombe Springs ".[22] כן הוסיף שלנגטון גרין התאים הרבה יותר לעבודה של שאה מאשר Coombe Springs ושלא הרגיש שום עצב ש- Coombe Springs איבדה את זהותה; בנט סיכם את גרסתו בנושא בהצהרה: "זכיתי לשחרור" דרך הקשר שלי עם שאה, ולמדתי "לאהוב אנשים שלא הצלחתי להבין".

לפי בנט, שאה נכנס לשיג ושיח עם ראשי קבוצות גורדייף בניו יורק. במכתב לפול אנדרסון מ-5 במרץ 1968, כתב בנט: "מאדאם דה זאלצמן וכל האחרים...ערים למגבלותיהם ולא עושים יותר מיכולותיהם. בעת שהותי בניו יורק, אליזבט ואני ביקרנו בקרן [גורדייף], ופגשנו את רוב האנשים המובילים בקבוצת ניו יורק כולל את ז'אן דה זאלצמן עצמה. משהו קורה, אך אינני יודע אם יבשיל. זה מתייחס לקשר עם אידריס שאה ומסוגלותו להפוך הכול על פניו. עם אנשים כמותו [שאה] אין טעם להיות פסיביים, זו סוגיה שאין להתעלם ממנה. עלינו לקוות שמשהו טוב יצא מזה, ולעת הזאת להמשיך בעבודתנו..."[32]

הסופרת ופסיכולוגית קלינית קתליין ספיית' כתבה כעבור זמן,

בהיותו עד לשמרנות הגוברת של הקרן [גורדייף], ג'ון בנט קיווה שדם חדש ומנהיגות יבואו ממקום אחר... על אף הגישוש עם שאה, הדבר לא הגיע למימוש. התחושה [בין מובילי העבודה של גורדייף] שאין לשנות דבר - להותיר את האוצר שבמשמורתם בצורתו המקורית - הייתה חזקה מרצון כלשהו לגל חדש של השראה.[32]

לימודים סופיים ומוסדותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965 ייסד שאה את ה"עמותה להבנת רעיונות יסודיים", ששמה שונה בהמשך למכון למחקר תרבות (Institute for Cultural Research – ICR) – עמותה שמטרתה לעורר "לימוד, דיון, חינוך ומחקר בכל ההיבטים של חשיבה, התנהגות ותרבות של בני אנוש."[16][33][34][35] הוא יסד גם את האגודה ללימודים סופים (Society for Sufi Studies – SSS).[36]

בית לנגטון בלנגטון גרין הפך למקום כינוס ודיון עבור משוררים, פילוסופים ומדינאים מכל העולם, וחלק מובנה מהסצנה הספרותית של אותה תקופה.[37] ה-ICR כינס שם מפגשים והעביר הרצאות, מחלק מענקים למלומדים בין-לאומיים שכללו את ג'ון באגוט גלאב (Sir John Glubb), עקווילה ברלס קיאני (Aquila Berlas Kiani), ריצ'רד גרגורי (Richard Gregory), וכן לרוברט ססיל (Robert Cecil), ראש החוג ללימודים אירופיים באוניברסיטת רדינג, שאף נעשה ראש המכון לאחר מספר שנים.[37][38]

שאה היה מראשוני החברים והתומכים במועדון רומא (Club of Rome),[39] ומדענים כמו אלכסנדר קינג, אחד ממייסדי המועדון, נתנו הרצאות במכון [ICR].[31][40][41]

בין המבקרים, התלמידים והמועמדים למכון היו המשורר טד יוז, הסופרים ג'.ד. סלינגר (J.D. Salinger), אלן סילטו (Alan Sillitoe) ודוריס לסינג, הזואולוג דזמונד מוריס (Desmond Morris), והפסיכולוג רוברט אורנסטין. פנים הבית עוצב בסגנון מזרח תיכוני, ובכל צהרי יום ראשון הוגש לאורחים מזנון בחדר גדול, כינויו "הפיל", חדר שהיה אורווה לשעבר באחוזה (התייחסות למעשיה מזרחית בשם "העיוורים והפיל").[31]

במשך השנים הבאות שאה ייסד את ההוצאה לאור 'אוקטגון' ששימשה לשיכתוב והפצה של תרגומי ספרים סופים קלסיים.[42] בנוסף הוא קיבץ, תרגם וכתב אלפי סיפורים סופים, וכך הנגיש אותם לציבור בספריו ובהרצאות שנתן.[36] כמה מספריו הציגו את הדמות מולה נאסר א-דין, חלקם מאויירים על ידי ריצ'רד ויליאמס. בפרשנות שאה, קיבלו סיפורי נאסר א-דין, שנחשבו בעבר פולקלור בתרבות המוסלמית, נוכחות של משלים סופים.[43]

נאסר א-דין הוצג בסרט התעודי הטלוויזיוני של שאה ההולכים בחלום (Dreamwalkers), ששודר ב-BBC בשנת 1970. פרקים בסרט כללו ריאיון עם ריצ'רד ויליאמס על סרטו המצויר הלא גמור על נאסר א-דין, וגם דיון עם המדען ג'ון קרמיש (John Kermisch) לגבי ניצול סיפורי נאסר א-דין בצוות חשיבה של חברת רנד. אורחים אחרים בסרט כללו את הפסיכיאטר הבריטי ויליאם סרג'נט (William Sargant) דן בהשפעה המכשילה של שטיפת מוח והתניה חברתית על יצירתיות ופתרון בעיות, ואת הקומיקאי מרטי פלדמן (Marty Feldman) משוחח עם שאה על תפקיד הומור וטקסיות בחיי אנשים. בסיום הסרט שאה טוען שהאנושות יכולה לקדם את האבולוציה שלה על ידי "ניפוץ מגבלות פסיכולוגיות" אבל שיש "הצטברות רצופה של פסימיות שבאופן אפקטיבי מונעת מאבולוציה זו מלהתקדם.. האדם ישן – העליו למות בטרם יתעורר?"[44]

שאה ארגן קבוצות לימוד גם בארצות הברית. קלאודיו נארנהו (Claudio Naranjo), פסיכיאטר צ'יליאני שלימד בקליפורניה בשנות השישים המאוחרות, אומר שלאחר שהתאכזב מ"התאבנות מסורת ממשיכי גורדייף", הוא פנה לסופיות ו"הפך לחבר בקבוצה בהובלת אידריס שאה".[45] נארנהו היה שותף עם רוברט אורנסטין בכתיבת ספר בשם "על הפסיכולוגיה של מדיטציה" (1971).[46]

אורנסטין היה גם נשיא ומייסד של המכון ללימוד ידע אנושי (ISHK), נוסד בשנת 1969; כאשר הבחין בצורך בארצות הברית לספרים ואוספים על דרכי חשיבה קדומות וחדשות, הוא הקים ב- ISHK סוכנות הפצת ספרים שתהווה מקור מרכזי לספרות עכשוית ומסורתית. זו נעשתה למפיץ הבלעדי של ספרי אידריס שאה שהוצאו לאור על ידי אוקטגון.[47]

עמית אחר של שאה, פרופסור לאונרד לווין, שלימד אז טלקומוניקציה באוניברסיטת קולורדו, הקים קבוצות לימוד סופי ויוזמות אחרות כגון ה"מכון למחקר על הפצת ידע אנושי" (IRDHK), וגם ערך לקט של מאמרים של ועל שאה, כותרתה חלחול רעיונות סופיים במערב (1972).[48][49]

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאה פרסם מעל עשרים ספרים נוספים בעשורים הבאים, רבים בהם שאובים ממקורות סופיים קלאסיים.[6] הספרים נהנו מתפוצה עולמית רחבה,[33] ופנו בעיקר לקהל מערבי עם נטייה אינטלקטואלית.[18] באמצעות תרגום של לימודים סופיים לשפה פסיכולוגית עכשוית, הוא הציג את הגישה הסופית במושגים מוכרים ולפיכך נגישים.[50] סיפוריי העם שלו, שהדגימו את החוכמה הסופית דרך משל ודוגמה, היו אהודים ביותר.[18][33] שאה נענה להזמנות הרצאה כפרופסור אורח במוסדות אקדמיים של אוניברסיטת קליפורניה, אוניברסיטת ז'נבה, האוניברסיטה הלאומית של לה פלטה, ארגנטינה ומגוון אוניברסיטאות באנגליה.[51] בנוסף לעבודתו הספרותית והחינוכית, הוא תכנן מכשיר יינון אוויר (מיזם משותף עם Croppy Laws) וניהל חברות טקסטיל, קרמיקה ואלקטרוניקה.[31] הוא גם ערך מספר נסיעות לארץ אבותיו אפגניסטן בה לקח חלק בהקמה של ארגוני הצלה; את kara kush, הרומן שכתב אודות המלחמה הסובייטית באפגניסטן, הוא ביסס על חוויותיו שם.[16]

מחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1987, בערך שנה לאחר נסיעתו האחרונה לאפגניסטן, לקה שאה בשני התקפי לב עוצמתיים עוקבים.[35] [52] נאמר לו שליבו נותר עם שמונה אחוזי תפקוד, ולא צפוי שישרוד.[35] למרות מצבו הוא המשיך לעבוד ולפרסם ספרים נוספים במשך תשע השנים הבאות[35][52]

פטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של אידריס שאה בבית הקברות ברוקווד

אידריס שאה נפטר בלונדון ב-23 בנובמבר 1996 ונקבר בבית העלמין ברוקווד (Brookwood). על פי מודעת הפטירה ב- Daily Telegraph, אידריס שאה שיתף פעולה עם המוג'הידין במלחמה נגד ברית המועצות באפגניסטן, היה מנהל המחקר במכון לחקר תרבות וחבר בהנהלה של האגודה המלכותית להצלה מטביעה (Royal Humane Society) ושל בית החולים המלכותי לשיקום נאורולוגי (Royal Hospital for Neuro-disability).[35] הוא היה גם חבר במועדון אתנאום (Athenaeum Club).[6] עד פטירתו נמכרו כחמש-עשרה מיליון עותקים מספריו בתריסר שפות בכל העולם,[7] ספרים שנסקרו בכתבי עת ועיתונים בינלאומיים רבים.[53][54]

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים על כשוף וחכמת הנסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו המוקדמים של שאה חקרו מה שהוא כינה "אמונות מינוריות". ספרו הראשון Oriental Magic, שיצא לאור ב-1956, היה אמור להיקרא Considerations in Eastern and African Minority Beliefs. ספר הההמשך ב-1957 בשם The Secret Lore of Magic: Book of the Sorcerers - היה אמור להיקרא Some Materials on European Minority-Belief Literature. שמות הספרים, לפי אחד הכותבים בספר היובל (1973,festschrift) לכבוד שאה, שונו לפני ההוצאה לאור בגלל "הנחתות מסחריות של המפרסמים."[55]

לפני מותו ב-1969, אביו טען כי הסיבה שהוא ובנו הוציאו ספרים על כשוף ומסתורין הייתה "צפייה מראש ומניעת אפשרות החייאת האמונה של אנשים רבים בדברי הבל אלו. בני... השלים את המשימה, כשמאוחר יותר חקר במשך כמה שנים ופרסם שני ספרים חשובים בנושא."[56]

בראיון איתו בכתב העת "פסיכולוגיה היום" ב-1975, שאה פרט:

המטרה העיקרית של הספרים שלי על כישוף הייתה להפוך את החומר הזה לנגיש לקורא המצוי. זמן רב מידי אנשים האמינו שיש ספרים סודיים, אתרים חבויים ודברים מפליאים. הם אחזו באינפורמציה זו כדי להפחיד את עצמם. לכן המטרה הראשונה הייתה מידע: הרי הכישוף של המזרח והמערב. זה מה שיש. אין יותר מכך. המטרה השנייה של הספרים הייתה להראות שנראה שקיימים כוחות, חלקם מוסברים על ידי כישוף או עשויים להתפתח בדרך זו, שאינם נכללים בפיזיקה המקובלת או בהתנסות של אנשים רגילים. לדעתי צריך לחקור את זה, עלינו לאסוף את הנתונים ולנתח את התופעות. דרוש שנפריד בין הכימיה של הכישוף ובין האלכימיה כביכול.[57]

שאה המשיך ואמר שספריו לא נכתבו עבור הנוהים העכשוויים של כישוף ומעשי כשפים, ושלמעשה הוא בדיעבד נאלץ לחמוק מאנשים אלה, שרק היו מתאכזבים מהמסר שלו.[57]

לאחר ספרים אלו פורסם ספר המסעות (1975) Destination Mecca שהוצג בתוכנית הטלוויזיה של סר דייוויד אטנבורו.[58] ב-Destination Mecca כמו גם ב-Oriental Magic יש מקטעים בנושא סופיות.[59][60]

סופיות כתבנית של חוכמה נצחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאה הציג את הסופיות כתבנית של חוכמה נצחית שהקדימה את האסלאם.[61] הוא הדגיש כי הטבע של סופיות הוא חי, לא סטטי, ושמאז ומתמיד התאים את מופעיו הגלויים לאנשים, מקומות וזמנים עכשויים: "אסכולות סופיות הן כמו גלים שנשברים על סלעים: [הם באים] מאותו ים, בצורות שונות, לאותה מטרה," הוא כתב, מצטט את אחמד אל-בדווי.[36][61]

לעיתים תכופות התייחס שאה בביטול לתיאורים של סופיות על ידי מזרחנים ועמד על כך שלימוד אקדמי או אישי של תופעות ושיטות היסטוריות של סופיות איננו בסיס מספיק להשגת הבנה נכונה.[61] למעשה, אובססיה ביחס לצורותיה ההיסטוריות יכולה להפוך למכשול: "הראה לאדם יותר מידי עצמות גמל או הצג אותם בפניו בתכיפות יתר, והוא לא יצליח לזהות גמל חי בפוגשו אחד", ביטא זאת באחד מספריו.[61][62]

שאה, בדומה לאינייאט חאן (Inayat Khan), הציג את הסופיות כדרך שמתעלה על דתות פרטניות, והתאימה לקהל מערבי.[42] בניגוד לחאן, הוא ביטל קישוטיות דתית או רוחנית, ותיאר סופיות כטכנולוגיה פסיכולוגית, שיטה או מדע המאפשרים השגה של הגשמה עצמית.[42][63] בעשותו כך, גישתו נדמתה פונה בייחוד אל חסידיו של גורדייף, אל תלמידיה של תנועת הפוטנציאל האנושית (Human Potential Movement), ואל אינטלקטואלים המכירים פסיכולוגיה מודרנית.[42] לדוגמה הוא כתב: "סופיות... טוענת כי האדם יכול להיעשות אובייקטיבי, ושאובייקטיביות מאפשרת ליחיד לקלוט עובדות 'על'. בן האדם מוזמן, על כן, לדרבן את האבולוציה שלו הלאה לקראת מה שהסופים מכנים 'אינטלקט אמיתי'."[42] שאה לימד שבני האנוש יכולים לרכוש חושים מעודנים חדשים כמענה לצורך:[36]

בדרך אחת של ביטוי, הסופים מאמינים שהאנושות מתפתחת לקראת גורל מסוים. כולנו משתתפים בהתפתחות זו. איברים מתממשים כתוצאה מהזדקקות לאיברים מסוימים (רומי). האדם, יצור חי, מייצר מכלול חדש של "איברים" בתגובה לצורך. בתקופתנו בה יש ניסיון לפרוץ מגבלות של זמן ומרחב, מכלול האיברים מתייחס לפריצה זו. מה שהאדם המצוי רואה כהתפרצויות ארעיות ומקריות של כוח טלפתי או נבואי, נראה בעיני הסופים כלא פחות מההתעוררויות ראשוניות של אותם איברים. ההבדל בין האבולוציה בכללותה לצורך הנוכחי בהתפתחות הוא שבעשרת אלפי השנים האחרונות ניתנה לנו האפשרות של אבולוציה מודעת. כה חיונית היא אבולוציה ייחודית זו שהעתיד של כולנו תלוי בה.

אידריס שאה, הסופים[64]

שאה דחה גרסאות מזרחיות ומערביות אחרות של סופיות כ "מדוללות, כוללניות או חלקיות"; הוא כלל בכך לא רק את הגרסה של חאן, אלא גם צורות מוסלמיות גלויות של סופיות הקיימות ברוב ארצות האסלאם. מצד שני כתביהם של עמיתים של שאה רמזו שהוא ה"שייח הגדול של הסופים", עמדה שקיים ספק לגביה כי אף סופי אחר לא מאשר את קיומה.[42] שאה חש שהדרך הטובה ביותר להציג את החוכמה הסופית למערב, ובאותו זמן לגבור על סוגיות הגורו והכתות, היא להבהיר את ההבדל בין כת למערכת חינוכית, ולתרום לידיעה. הוא הסביר בראיון ש"חייבים לעבוד בתוך דפוס חנוכי ולא באזור הממבו ג'מבו."[65] כחלק מגישה זו, הוא פעל כמנהל התכנית של ICR.[65] הוא גם הרצה על לימוד הסופיות במערב באוניברסיטת סאסקס ב-1966. הרצאה זו יצאה לאור לאחר מכן במונוגרף בשם "בעיות מיוחדות בלימוד רעיונות סופיים".[66]

בהמשך הסביר שאה שיש לחלק את הפעילות הסופית לשלושה מרכיבים או מחלקות: "לימודים בסופיות", "לימודים על סופיות", ו"לימודים עבור הסופיות".[67]

"לימודים עבור הסופיות" סייעו להדריך אנשים לכיוון סופיות וכללו קידום של ידע שייתכן שהיה חסר בתרבות ושנדרש לשקמו ולהפיצו, לדוגמה הבנה של התניה חברתית ושטיפת מוח, ההבדל בין היגיון ואינטואיטיביות, ופעילויות אחרות שיעודדו אנשים לחשיבה חופשית יותר ומקיפה. "לימודים על סופיות" כללו מוסדות ופעילויות, כגון הרצאות וסמינרים, שסיפקו מידע על סופיות ותיפקדו, כקשר תרבותי בין הסופים לציבור. לבסוף, "לימודים בסופיות" מתייחסים להוויה של בית הספר הסופי, וביצוע פעילויות אותן מכתיב המורה כחלק מהכשרה, אשר יכולה לקבל צורות רבות שלא בהכרח מתיישבות עם הדעות המקובלות על "בית הספר המיסטי".[67]

המטרות והמתודולוגיות הסופיות של שאה הותוו גם ב"הצהרת אנשי המסורת" שנמסרה בקומב ספרינגס:

בנוסף להכרזה זו, להזנת רעיונות מסוימים לתוך תחומי ידע מסוימים ולהצבעה על חלק מהגורמים הכלולים בעבודה זו, יש לעומדים מאחורי ההצהרה גם משימה מעשית: איתור אנשים שיש להם את היכולת לקבל את הידע המיוחד על האדם שהנו זמין ; לקבץ אותם בדרך ייחודית, לא אקראית, כך שכל קבוצה נבנית כאורגניזם הרמוני; לבצע זאת במקום הנכון ובזמן הנכון; לספק פורמט חיצוני ופנימי מתאים לעבודה, כמו גם ניסוח 'רעיונות' מתאימים לתנאים מקומיים; לאזן תאוריה עם מעשה.[67]

שאה הסביר את גישתו העכשווית והאדפטיבית בריאיון ל-BBC בשנת 1971: "אני מעוניין לגלות במערב את אותם היבטים של סופיות שיהיו שימושיים למערב בעת הזו. אינני רוצה להפוך אירופאים טובים לאסיאתיים גרועים. שואלים אותי למה איני משתמש בשיטות מסורתיות של הכשרה רוחנית כדי לטפל באנשים המאתרים אותי; וכמובן שזו אותה הסיבה שאתה הגעת היום לביתי ברכב ולא על גמל. סופיות היא למעשה לא מערכת מיסטית, לא דת, אלא גוף של ידע."[68]

שאה אפיין תכופות חלקים מעבודתו כהקדמה ללימודים סופיים ממשיים, באותה דרך שניתן לראות לימוד קרוא וכתוב כהקדמה ללימודי ספרות: "אם הפסיכולוגיה אינה מוכוונת נכון, אין רוחניות, אם כי יכולות להיות אובססיה ורגשנות, שנחשבות לעיתים בטעות כרוחניות."[69][70] הוא טען ש"כל אחד שמנסה להרכיב פרקטיקה רוחנית על גבי אישיות שלא התפתחה מספיק... יגיע בסופו של דבר לליקויים".[69] מסיבה זו רוב מה שיצר לאחר ספרו הסופים היה פסיכולוגי בטבעו, התמקד בתקיפת ה"נפס- אי-אמרה", העצמי הכוזב: "אין לי דבר לתת לך חוץ מהדרך להבין איך לחפש – אבל אתה חושב שאתה כבר יכול לעשות זאת."[69]

שאה ספג ביקורת תכופה על אי ציון אלוהים בהרבה מכתביו; תשובתו הייתה שבהינתן מצבו הנוכחי של האדם, אין טעם באזכור אלוהים. הוא תיאר את הבעיה במשל בספרו הוגים מן המזרח: "כאשר גיליתי שיש לי יכולת לדבר בשפתם של הנמלים, ניגשתי לאחת ושאלתי 'איך נראה אלוהים? האם הוא דומה לנמלה?' הנמלה ענתה, 'אלוהים! בכלל לא – לנו יש רק עוקץ אחד אך לאלוהים יש שניים!'"[69][71]

סיפורים מלמדים (Teaching Stories)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – סיפורים מלמדים

בעבודתו שאה השתמש באופן מרשים בסיפורים ובהומור.[61][72] כך הדגיש את התפקיד הטיפולי של אנקדוטות מפתיעות, ונקודות המבט הלא שגרתיות שסיפורים אלה חשפו, הוא נתן להם את הכינוי "סיפורים מלמדים".[73] קריאה ודיון של הטקסטים בקבוצות היוו חלק חשוב בפעילויות בהן עסקו חברי מעגלי הלימוד שלו.[43] הדרך המהפכנית בה הסיפורים התמוהים והמפתיעים הללו הביאו לערעור מצב התודעה הרגיל (והלא מודע) נחקרה על ידי רוברט אורנסטין, פרופסור בפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. אורנסטין שחבר לעמיתו הפסיכולוג צ'ארלס טרט,[74] למשורר הלאומי של בריטניה טד יוז[75] ולזוכת פרס נובל לספרות דוריס לסינג[36][76] היה בין הוגי הדעות הידועים שהושפעו על ידי שאה.[73][77]

שאה ואורנסטין נפגשו בשנות השישים.[77] שאה הבין שאורנסטין יכול להיות שותף אידיאלי להפצת רעיונותיו ולתרגומן למושגים פסיכולוגיים ומינה אותו לסגנו (ח'ליפה) בארצות הברית.[73][77] ספרו של אורנסטין הפסיכולוגיה של התודעה (1972) התקבל בהתלהבות על ידי הקהילה האקדמית של הפסיכולוגים מאחר שהיה מותאם לרעיונות חדשים בתחום, כגון מחקר על ביופידבק ושיטות אחרות שמיועדות לגרום לשינויים במצב רוח ומודעות. אורנסטין הוציא לאור עוד ספרים בתחום במשך השנים.[77]

פילוסוף המדע הפיזיקאי הנרי בורטופט (Henri Bortoft) השתמש בסיפורים מלמדים מהאוסף של שאה כאנלוגיות להרגלי חשיבה שמנעו מאנשים מלתפוס את השיטה המדעית של יוהאן וולפגנג פון גתה. ספרו של בורטופט שלמות הטבע: דרכו המדעית של גתה (The Wholeness of Nature: Goethe's Way of Science) כולל סיפורים מספורי הדרווישים (Tales of the Dervishes), עלילות היחיד במינו מולה נאסר א-דין (The Exploits of the Incomparable Mullah Nasruddin), ועקרב מבושם (A Perfumed Scorpion).[78]

בסביבתם ההיסטורית והתרבותית המקורית, הסיפורים המלמדים של הסופים מהסוג ששאה פרסם היו מופצים ראשית בעל פה ויותר מאוחר בכתב להעברת אמונתם ומעשיהם של הסופים לדורות הבאים. הסיפורים נחשבו מתאימים לכל הגילים, כולל ילדים, מפני שהם כוללים שכבות רבות של משמעות.[36] שאה המשיל את הסיפור הסופי לאפרסק: "אדם יכול להתרגש מהמראה החיצוני של האפרסק. אפשר לאכול אותו וליהנות מהטעם... אפשר לזרוק את הגלעין – או לשבור אותו ולמצוא את הגרעין הטעים מאוד בפנים.[36] זה העומק החבוי". זו הייתה דרכו של שאה להזמין את שומעיו להיפתח לסיפור הסופי.[36] אם כושלים בגילוי הגרעין ומתייחסים לסיפור כמשעשע ושטחי, הקורא לא ישיג מעבר לבחינת האפרסק, בו בזמן שאחרים מפנימים את הסיפור ומאפשרים לו לגעת בהם.[36]

בספרו משנת 2008 בלילות ערב (In Arabian Nights), טהיר שאה מציין מספר פעמים את הרגלי אביו כלפי סיפורים, ראשית כדי לדון איך אידריס שאה השתמש בסיפורים: "אבי אף פעם לא גילה לנו איך הסיפורים עובדים. הוא לא חשף את השכבות, פיסות המידע, רסיסי האמת והפנטזיה. הוא לא היה צריך – מפני שבתנאים מתאימים, הסיפורים פעלו, זרעו את עצמם".[79] הוא מסביר איך אביו השתמש בסיפורים כדי להקנות חוכמה: "תמיד הייתה לאבי מעשיה בהישג יד כדי להסיט את תשומת ליבנו, או כדרך להעברת רעיון או מחשבה. הוא היה אומר שהאוספים הגדולים של סיפורים מהמזרח הם כמו אנציקלופדיות, מאגרים של חוכמה וידע מוכן ללמידה, להערכה ולהוקרה. עבורו הסיפורים יצגו הרבה יותר מרק שעשוע. הוא ראה אותם כמסמכים פסיכולוגים מורכבים המהווים גוף ידע שנאסף וזוקק משחר האנושות ושהועבר לרוב מפה לאוזן."[79]

בהמשך הספר, טהיר שאה ממשיך את הדיון על סיפורים ככלי למידה, בצטטו את ההסבר שאביו נתן לו בסוף סיפור:

הסיפורים האלה הם מסמכים טכניים כמו מפות או שרטוט. מה שאני עושה זה להראות לאנשים איך להשתמש ב"מפות" אלו מאחר והם שכחו. אתה עשוי לחשוב שזו דרך מוזרה ללמד – באמצעות סיפורים – אבל בעתות קדומות זו הייתה הדרך בה אנשים העבירו חוכמה. אנשים ידעו איך להפיק את החכמה מהסיפור. הם היו מסוגלים לראות מבעד שכבות הסיפור, באותה דרך בה אתה רואה דג קפוא בתוך גוש קרח. אבל בעולם בו אנו חיים אנשים אבדו את המיומנות, זו שפעם שהיתה להם. הם שומעים סיפורים ואוהבים אותם, מפני שהסיפורים מבדרים אותם, נותנים להם תחושה של חום. ואולם הם לא מסוגלים לראות מעבר למעטה החיצוני, אל פנים הקרח. הסיפורים הם כמו ערכת שח יפה: כולנו יודעים לשחק שח ומסוגלים לשקוע לתוך משחק כה מורכב עד כדי התשתנו. תאר לעצמך שהמשחק אבד בחברה למשך מאות שנים ואז התגלו לוח שחמט וכלים יפים. אנשים היו מתגודדים סביבם לראות ולשבח אותם. אפשר שלא היו מדמיינים שלחפץ כה יפה היתה מטרה כלשהי מלבד לשמח את העיניים. הערך הפנימי של הסיפורים אבד בדרך דומה. כל אחד ידע פעם איך לשחק, הבין את המשחק. אך עכשיו החוקים נשכחו. מוטל עלינו להראות לאנשים שוב איך לשחק את המשחק.

טהיר שאה, בלילות ערב[79]

אולב האמר מצטט בספר על סופיות דוגמה של סיפור כזה.[7] מסופר על אדם המחפש את מפתח ביתו על הקרקע.[7] כאשר שכן חולף שואל אם אכן זה המקום בו איבד את המפתח, האיש משיב, " לא, איבדתי אותו בביתי, אך כאן בחוץ יש יותר אור".[7] גרסאות של סיפור זה היו ידועות במשך שנים רבות במערב (ראה:אפקט פנס הרחוב(אנ').

פיטר וילסון, הכותב במגמות חדשות והתפתחויות בעולם האסלאם (1998), מצטט עוד סיפור כזה המציג דרוויש שהתבקש לתאר את התכונות של המורה שלו, ששמו עלים עזימי. הדרוויש מסביר שעלים כתב שירה יפה, ועורר בו השראה כמופת של הקרבה עצמית ושירות הזולת. השואל מיידית שיבח את התכונות האלו, ומיד הופתע כאשר הדרוויש הוכיח אותו: "עמדתך היא שתכונות אלו ראויות להערצה".[80][81] הוא ממשיך אז ומפרט את התכונות שאיפשרו לעלים להיות מורה אפקטיבי: "עלים עזימי גירה אותי, כך גרם לי לבחון מה מערער אותי, לגלות את המקור. עלים עזימי גרם לי כעס, וכך יכולתי לחוות את כעסי ולהופכו".[81] הוא מסביר שעזימי התנהג לפי "דרך האשמה", בכוונה לגרום שיתקפו אותו, לחשוף לאור את הפגמים של תלמידיו ומבקריו, ולאפשר להם להיראות: "הוא הראה לנו את הלא מוכר, כך שהלא מוכר הפך רגיל ויכולנו להבין אותו."[80][81]

השקפתו על תרבות וחיים מעשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאה היה מעוניין לחשוף את היסודות בבסיס כל התרבויות, והגורמים הנסתרים הקובעים את התנהגות הפרט.[33] הוא שלל את המיקוד המערבי על מראה חיצוני ועל שטחיות, שלעיתים קרובות שיקפו רק אופנה והרגל, והפנה את תשומת הלב למקורות התרבות ולמניעים הבלתי מודעים והרב-פניים של אנשים ושל קבוצות. הוא הצביע על כך שברמת הפרט כך ברמת הקבוצה, אסונות טווח קצר הופכים לעיתים קרובות לברכות – ולהפך – ועם זאת ידע זה לא השפיע על הדרך בה אנשים מגיבים לאירועים במהלך התרחשותם.[33]

שאה לא דגל בנטישה של החובות הגשמיים; להפך, הוא טען שהאוצר המבוקש על-ידי התלמיד חייב להיגזר ממאמציו בחיי היום יום. לדעתו עבודה מעשית היא האמצעי דרכו התלמיד עובד על עצמו, תפיסה העולה בקנה אחד עם האימוץ המסורתי של מקצועות רגילים על ידי סופים, דרכם הם הרוויחו את פרנסתם ו"עבדו" על עצמם.[36]

מעמדו של שאה כמורה נשאר ללא הגדרה; בהכחישו את זהות הגורו וכל רצון לייסד כת, הוא גם דחה את הכובע של האקדמאי.[33] מיכאל רובינשטיין, הכותב ב- עושי תרבות מודרנית, (Makers of Modern Culture), סיכם ש"ככל הנראה טוב ביותר לראות אותו [שאה] כהתגלמות של המסורת שבה יכולות ההרהור והאינטואיציה של המוח נחשבות הכי יצירתיות כשהן עובדות יחד."[33]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידריס שאה התייחס לספרים שלו כמורשתו; הם שימלאו את תפקידו כשלא יהיה.[82] עבור תלמידיו, קידום והפצה של הפרסומים של מורם הפך לפעילות חשובה או "עבודה", גם לצורך גיוס כספים וגם לשינוי דעת הציבור.[43] ה-ICR הפסיק את פעילותו ב-2013 בעקבות הקמת עמותה חדשה, קרן אידריס שאה(אנ').[83] ה- SSS (האגוד ללימודים סופיים) הפסיק את פעילותו קודם לכן. ה- ISHK (המכון ללימוד ידע אנושי), המנוהל על ידי אורנסטיין,[84] ממשיך להיות פעיל בארצות הברית; לדוגמה, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, המכון הפיץ עלון פרסום של ספרים המתייחסים לאפגניסטן שחוברו על-ידי שאה וחוג עמיתיו לחברי האגודה הצפון אמריקאית ללימודי המזרח התיכון, כך יצר זיקה עם הפרסומים לצורך שיפור ההבנה הבין תרבותית.[43]

כאשר אליזבת האל ראיינה את שאה לירחון פסיכולוגיה היום (אנ') ביולי 1975, היא שאלה אותו: "למען האנושות, מה היית רוצה שיקרה?" הוא ענה: "מה שאני באמת רוצה, במידה ומישהו מקשיב, הוא שתוצאות המחקר הפסיכולוגי של 50 השנים האחרונות יילמדו על ידי הציבור, על ידי כולם, כך שהממצאים ייעשו חלק מהדרך בה חושבים (...) יש להם את גוף הידע הפסיכולוגי העצום הזה והם מסרבים להשתמש בו."[57]

אחיו של שאה, עומר עלי-שאה (Omar Ali-Shah, 1922-2005), היה גם הוא סופר ומורה לסופיות; האחים הדריכו יחד זמן מה בשנות השישים, אך ב-1977 "הסכימו שלא להסכים" והלכו לדרכים נפרדות.[85] לאחר מותו של אידריס שאה ב-1996, רבים מתלמידיו הצטרפו לקבוצתו של עומר עלי-שאה.[86]

אחת מבנותיו של שאה, שאירה שאה (Saira Shah), התפרסמה ב-2001 בדיווח שלה על זכויות נשים באפגניסטן בסרטה הדוקומנטרי במסתור הרעלה.[10] בנו טהיר שאה (Tahir Shah), הוא כתב מסעות, עיתונאי והרפתקן מפורסם.

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירות של אידריס שאה שפורסמו במקור באנגלית, תורגמו לשפות רבות כגון צרפתית, גרמנית, לטוית, פרסית, פולנית, רוסית, צפרדית, שוודית, טורקית ואחרות. אין עדיין תרגום לעברית.

התקבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרים של שאה זכו לשבחים ניכרים. הוא היה במוקד סרט תעודי של ה-BBC ב-1969.[87] ושניים מספריו (The Way of the Sufi ו- Reflections) נבחרו כ"ספר השנה" על ידי התוכנית "The Critics" של ה- BBC.[88] בין שאר הכיבודים, שאה זכה בשש קתגוריות פרס ראשון ב"ספר השנה העולמי", אונסק"ו 1973,[87] וחוקר האסלאם, James Kritzeck, שיבח את ספרו של שאה Tales of the Dervishes כ-"מתורגם להפליא".[88]

קובץ הערכות על פועלו של שאה Sufi Studies: East and West פורסם ב-1973 וכלל, בין השאר, מסות של L.F. Rushbrook Williams, Rom Landau, Mohammad Hidayatullah, Gyula Germanus, סר ג'ון גלאב, Sir Razik Fareed, Ishtiaq Hussain Qureshi, Ahmet Emin Yalman, Mahmoud Youssef Shawarbi ו- Nasrolla S. Fatemi.[89]

הסופר Colin Wilson אמר: "בסיועו של אידריס שאה, בין השאר, ניגלו לעיניי מספר השלכות חדשות ומעניינות [בנושא המיסטיות]"[90] וכשסקר את ספרו של שאה The Magic Monastery ציין ששאה "לא עוסק בהפצת תורה מיסטית אלא בדרך העברת ידע זה... [הסופים] מעבירים ידע דרך אינטואיציה ישירה בדומה למורי זן, ואחד האמצעים העיקריים לבצע זאת הוא דרך סיפורים קצרים ומשלים שנקלטים בתת-המודע ומפעילים את כוחותיו הנסתרים."[91]

באפגניסטן ה- Kabul Times אמר שהספר של שאה, Caravan of Dreams, היה "מומלץ ביותר" ו- "מעניין במיוחד לאפגנים" מפני שהוא "באופן בסיסי מבחר של סיפורים קצרים, מעשיות ומשלים, בדיחות וקטעים, מהספרות הכתובה וזו שבעל פה, הנפוצים בשיחות ערב בין אנשים גם באפגניסטן בת ימינו."[92] ה- Afganistan News דיווח ש-The Sufis "מכיל מסרים אפגניים מרכזיים לפילוסופיה ומדע אוניברסליים" והיווה "ספר בר-סמכא ראשון בנושא סופיות ונתיב ההתפתחות האנושית של הדרווישים."[93] באשר לספקות על רקע ומעמדו של שאה, Sardar Haji Faiz Muhammad Khan Zikeria, מלומד אפגני שבעבר שירת כשר החינוך, שגריר ושר החוץ של אפגניסטן, הפיץ ב-1970 הצהרה מאומתת נוטריון עבור חוקרים בינלאומיים אודות משפחת שאה: "המוסווי-סיידים של אפגניסטן והחאנים של Paghman מוכרים כצאצאים של הנביא – עליו השלום. הם מוכרים כבני אצולה של האסלאם ומוערכים כמורים סופים ומלומדים משכילים. הסייד אידריס שאה, בנו של הסייד אקבל עלי שאה המנוח, מוכר לי אישית כאדם יקר שמעמדו, תאריו ושושלתו ידועים כבעלי מוניטין."[94]

ב־1980 פרופסור חלילולה חלילי (Khalilullah Khalili), המשורר עטור זרי הדפנה של אפגניסטן, שיבח את עבודתו של "בן ארצי וחברי ה'עריף' [סופי מואר] הסייד אידריס שאה", ואמר "במיוחד ניתן להעריך את גאוניות שירותיו החשובים בחשיפת ההשראה הנשגבת וההגות הפנימית של המורים הדגולים של האסלאם והסופים."[95]

העיתון ההודי Hindustan Standard מצא ש- Caravan of Dreams הוא "אנתולוגיה מצוינת, שאפשר לצלול בה בכל עת להנאה, ריענון, נחמה והשראה... שנון, מרתק ומאוד אנושי."[96]

ה- Institute for Cross-cultural Exchange, עמותה קנדית שהוקמה ב-2004, החליטה להשתמש בספרי הילדים של אידריס שאה בפרויקט הפצה לאלפי ילדים נזקקים בקנדה, מקסיקו ואפגניסטן, כחלק מתוכנית אוריינות ילדים וכדי לקדם הבנה בין-תרבותית. הסדרה הזאת של ספרי ילדים יצאה לאור על ידי Hoopoe Books, יוזמה ללא רווח של המכון לחקר ידע אנושי (ISHK).[97][98] המכון מספק את הספרים הללו דרך ההתארגנות "Share Literacy".[99]

כתבי "מדרשת שאה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס מור היה חסיד גורדייף ומבקר עוין ששלל את טענת שאה שתורתו של גורדייף סופית במהותה והסתייג מפרסום, שנקשר לשאה בשם עט, של ספר לא אפשרי כרונולוגית (The Teachers of Gurdjieff מאת Rafael Lefort).[6] במאמר ב-1986 בכתב העת Religion Today (ששמו היום Journal of Contemporary Religion), מור סקר את מחלוקות בנט וגרייבס וציין ששאה היה מוקף "ענן של חנופה מופרזת, שהוא עצמו דרבן."[6] הוא תיאר דמות שנתמכת על ידי "קליקה של עיתונאים, עורכים, מבקרים, אנימטורים, שדרנים וכותבי מסות שבדבקות של מקהלה משבחים את שאה".[6] מור פיקפק בחינוך ומורשת הסופיים כביכול של שאה וגינה את ספרי "בית מדרש שאה" שנכתבו בשמות עט כגון: "Omar Michael Burke Ph.D" ו- "Hadrat B.M. Dervish" בשנות ה - 60 – מוצגים כצד חסר פניות, מרעיפים עליו שבחים מופרזים ומתייחסים אליו בשמות מכובדים כגון "השייח גדול אידריס שאה סהיב", "הנסיך אידריס שאה", "המלך Enoch", "הנוכחות", "המלך השקדן", ה"התגלמות של עלי" ואפילו ה"קוטב" – כל זאת על מנת לתמוך במאמציו הראשוניים של שאה בשווקו סופיות לקהל מערבי.[6]

פיטר וילסון, בדומה, ציין את "האיכות הירודה ביותר" של חומר רב שנכתב כתמיכה בשאה, במנותו "סגנון מופרז", הצהרות שלשאה יכולות על טבעיות, "נימה של עליונות; גישה - לעיתים זחוחה, מתנשאת, או רחמנית כלפי אלה 'שבחוץ'. כתיבה לא מבוססת ולא מוצדקת."[100] לדעתו היה הבדל ניכר בין איכות הכתיבה של שאה לזו המשנית.[100] שניהם - מור ווילסון - גם הבחינו בדמיון בסגנון, ושקלו אפשרות שחלק נכבד מעבודת הכתיבה בשם עט שיצאה לאור על ידי אוקטגון, המו"ל המשויך לשאה, אפשר שנכתבה על ידיו עצמו.[100]

חוקר הדתות Andrew Rawlinson כשטען שיש פרוש חלופי לספרות זו, הציע שבמקום "הונאה... שקופה לצורך השגבה עצמית", ייתכן שזה היה "העמדת פנים – משהו שעל פי הגדרה אמור להיחשף".[101] הוא קבע ש"ביקורת של עמדות מושרשות לא יכולה בעצמה להיות קבועה ודוקטרינרית", בציינו את הכוונה התמידית של שאה לחתור תחת ודאיות שוא, הוא טוען שייתכן ש"מיתוס השאה" שנוצר על ידי הכתיבה הזאת היה כלי ללמידה, ולא כלי להסתרה; משהו ש"עשוי להיות מפורק – שאמור להנמס כאשר נוגעים בו".[101] רואלינסון מסכם ש"לא ניתן לקחת [את שאה] כפשוטו. האקסיומות שלו עצמו שוללות את האפשרות."[101]

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתן פרס נובל דוריס לסינג הושפעה עמוקות משאה

דוריס לסינג, אחת התומכות הגדולות של שאה,[6] אמרה בראיון בשנת 1981: "אני מצאתי בסופיות, כפי שאידריס שאה מלמד אותה, שנטען שהיא החזרה של תורה עתיקה, משהו מתאים לזמן ולמקום הזה. זה לא משהוא מהמזרח ששחזרו אותו או אסלאם מדולל או שום דבר מסוג זה."[36] ב-1996, בציון יום פטירתו של שאה בעיתון דיילי טלגרף, אמרה לסינג שהיא הכירה את שאה בגלל הסופים, שעבורה היה הספר הכי מפתיע שקראה, וגם ספר ששינה את חייה.[102] כאשר היא מתארת את יצירתו של שאה כ"תופעה ללא תקדים בזמנינו", היא אפיינה אותו כאיש אשכולות, הבן אדם השנון ביותר שהכירה, אדיב, טוב לב, צנוע (היא מצטטת אותו "על תביט בפניי, אלא קח את מה שיש לי ביד"), וחבר טוב ומורה במשך כ-30 שנה.[102]

ארתור ג'יי דיקמן (Arthur J. Deikman), פרופסור לפסיכיאטריה וחוקר בתחומי מדיטציה ושינוי תודעתי, שהתחיל ללמוד את הסיפורים הסופיים כבר בשנות השבעים, היה בדעה שפסיכותרפיסטים מערביים יכולים להפיק תועלת מהפרספקטיבה שמספקת הסופיות והמהות האוניברסלית שלה, בתנאי שילמדו חומרים מתאימים בצורה ובסדר נכון.[63] מאחר שהכתיבה והתרגומים של סיפורים סופיים על ידי שאה תוכננו בכוונה למטרה זו, הוא המליץ עליהם לכל אחד המעוניין לבדוק את הנושא בעצמו וציין שמומחים רבים כבר קיבלו את המעמד של שאה כדובר הסופיות בת זמנינו.[63] הפסיכולוג וחוקר מודעות צ'ארלס טרט (Charles Tart) העיר שכתיבתו של שאה "יצרה [בי] הערכה על מה זה פסיכולוגיה עמוקה יותר מכל דבר אחר שנכתב."[103]

כאשר התבקש לתת את הערכתו על שאה בשנת 1973, ג'.ג. בנט אמר ששאה מבצע עבודה חשובה בקנה מידה רחב, "המעוררת אנשים במקומות רבים, הגורמת להם לחשוב, המראה להם שצורות חשיבה הנראות חופשיות הן בעצם מותנות." הוא כינה את שאה הקרישנמורטי של הסופיות, השובר את הדעות המגובשות של אנשים בהרבה כיוונים כחלק מתהליך התעוררות שהיא "הכנה נדרשת לעולם החדש."[104] 

בהערות על העבודה של שאה תיאר הפילוסוף ההודי והמיסטיקן אושו את הסופים כ"פשוט יהלום. הערך של מה שהוא עשה [בספר] הסופים הוא ללא גבול." הוא הוסיף ששאה היה "האיש שהכיר למערב את נסר א-דין, ובכך נתן תרומה מדהימה שלא ניתנת לפירעון. [...]אידריס שאה הפך את האנקדוטות של נסר א-דין לעוד יותר יפות...יש [לו] לא רק היכולת לתרגם את המשלים, אלא אפילו לפאר אותם, לעשות אותם יותר נוקבים, שנונים."[105]

ריצ'רד סמולי (Richard Smoley) וג'י קיני (Jay Kinney), בספרם Hidden Wisdom: A Guide to the Western Inner Traditions (2006), קובעים שספרו של שאה הסופים הוא "מבוא לסופיות מאוד קריא ורחב היקף", הם מוסיפים ש"כוונתיו ברורות בכל מקום וגם אם חלק מהטענות ההיסטוריות שנויות במחלוקת (אין להן הערות שוליים), אין ספר אחר כה מוצלח בלעורר בקורא הכללי עניין בסופיות."[106] הם מתארים את Learning How to Learn, אוסף של רעיונות, שיחות וקטעי כתיבה קצרים, כאחד מהספרים הטובים ביותר של שאה, המספק התמצאות טובה לגישה ה"פסיכולוגית" של שאה למפעל הסופי, ומציינים שבמיטבו "שאה מספק תובנות לתלמידים המחסנות אותם נגד הרבה מהשטויות שיש בשוק הרוחניות."[106]

אייבן טירל (Ivan Tyrrell) ופסיכולוג חברתי ג'ו גריפין (Joe Griffin), כתבו בספרם על צרכים רגשים מוטבעים, Human Givens: A new approach to emotional health and clear thinking, ששאה "יותר מכל אחד אחר, הבין והעריך את המשמעות האמיתית של התכונות הנתונות של הטבע האנושי".[107] בספר אחר, Godhead: The Brain's Big Bang – The explosive origin of creativity, mysticism and mental illness, הם אמרו שהמעשיות של שאה, "כאשר מספרים אותן לצעירים ובוגרים כאחד [...] מייצרות תבניות אב בשכל, לא רק לחיים ולהתגברות על קשים יום יומיים, אלא גם למסע בדרך הרוחנית. ייתכן שהשפעתן לא תוכר ולא תהיה מורגשת לחודשים או שנים לאחר שמיעתן או קריאתן הראשונה. אומנם בסופו של דבר, התוכן המבני שהסיפורים מכילים ינצל את טבע המוח להשוות תבניות ויאפשר לתלמידים להתבונן בתפקוד התגובות המותנות רגשית שלהם לשינויים במצב חייהם. ואז יותר קל להם לפעול לפי דרישות המצב, ולדעת לחברם לתחומים יותר גבוהים. את ה'סיפורים המלמדים' צריך לקרוא, לספר ולהרהר עליהם, אבל לא לנתח בצורה אינטלקטואלית, מפני שזה הורס את ההשפעה המועילה שיש להם על החשיבה שלהם". שאה, הם הוסיפו, היה "אספן גדול ומוציא לאור של מעשיות וכתיבה שמכילים את התכונה הזו של 'השפעה לטווח ארוך'. הוא הבין את החשיבות החיונית לאנושות של תכונתם כ"תבנית אב" וספריו מלאי דוגמאות מעשירות."[108]

אולב המר (Olav Hammer) מציין שבמהלך שנותיו האחרונות של שאה, כאשר הנדיבות של מעריציו הפכה אותו לעשיר באמת וכאשר הפך לדמות מכובדת ברבדים הגבוהים של החברה הבריטית, עלו מחלוקות בגלל סתירות בין נתונים אוטוביוגרפיים – ציון של שארות עם הנביא מוחמד, השתייכות עם מסדר סופי סודי ממרכז אסיה, או המסורת בה לימדו את גורדייף – לעובדות שנתן למצוא להן סימוכין.[7] ייתכן שהיה קשר משפחתי עם הנביא מוחמד, אבל מספר האנשים עם קשר דומה היום, לאחר 1300 שנה, הוא לפחות מיליון. חלקים אחרים של האוטוביוגרפיה של שאה נראים לגמרי בדויים. לעומת זאת, המר ציין שהספרים של שאה נשארים מבוקשים על ידי הציבור, ושהוא מילא "תפקיד משמעותי בייצוג הסופיות כחוכמה רוחנית שנשארת לא-עדתית, אינדיבידואליסטית ומקיימת חיים."[7]

פטר וילסון כתב שאם שאה היה רמאי, הוא היה רמאי "מאוד מוכשר", מפני שבניגוד למחבר עם אינטרס מסחרי בלבד, הוא השקיע את זמנו כדי לייצר מערכת משוכללת ועקבית כלפי פנים שמשכה "טווח שלם של אנשים דגולים", ו"סקרנה ועוררה חשיבה בתחומים מגוונים רבים".[103] Moore הודה ששאה תרם בצורה מסוימת לפופולריות של סופיות הומניסטית, ועבד עם "אנרגיה ותושיה", אבל סיים עם מסקנה מרשיעה שה"סופיות" של שאה הייתה "ללא הקרבה עצמית, ללא נשגבות עצמית, ללא שאיפה לדעת (gnosis), ללא מסורת, ללא נביא, ללא הקוראן, ללא אסלאם, ללא אלוהים. פשוט כך."[6][61]

לדעת גור וידאל, הספרים של שאה היו "הרבה יותר קלים לכתיבה מאשר לקריאה."[109]

המחלוקת על הסופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקבלות התנועה של שאה התאפיינה גם במחלוקות.[36] אוריינטליסטים אחדים היו עוינים מפני ששאה הציג כתבים סופיים קלאסיים ככלי להתפתחות עצמית עבור אוכלוסייה עכשווית, ולא כמושא למטרת מחקר היסטורי.[16]

המבוא של הסופים, שנכתב על ידי רוברט גרייבס בעזרת שאה, תיאר את שאה כשייך ל"שושלת גברית בכירה מהנביא מוחמד" וכן שהוא ירש את "התעלומות הסודיות מהח'ליפים שהיו האבות הקדומים שלו. למעשה הוא השייח הגדול של ה'טריקה' הסופית..."[110] באופן פרטי, אומנם במכתב לחבר, גרייבס הודה שזה היה "מטעה: הוא אחד מאתנו ולא אישיות מוסלמית."[14] המבוא לא כלול במהדורות של אוקטגון לאחר 1983, אבל תמיד נכלל במהדורות של Anchor/Doubleday.[111] [112]

בנוסף L.P. Elwell-Sutton, חוקר מאוניברסיטת אדינבורו שהיה המבקר החריף ביותר של שאה, כתב מאמר ביקורתי ב-1975 על מה שהוא כינה "סופים מזויפים" כמו שאה וגורדייף. לדעתו גרייבס ניסה "לשדרג" את הייחוס הלא נכבד במיוחד של שאה, וכן שהייחוס לשושלת גברית בכירה של מוחמד היה "פליטת פה די מצערת" מפני שכל הבנים של מוחמד נפטרו בילדותם. אף על פי ש- Elwell-Sutton הסכים שהמשפחה היו סיידים צאצאי האימאם השביעי מוסא אל-כאט'ם, הנין הגדול של חוסיין בן עלי, שהיה הבן הצעיר מנישואי פאטמה בת מוחמד ועלי בן אבי טאלב, לדעתו זה "ייחוס לא מכובד" ללא קדושה מיוחדת מפני ש"סיידים מתרבים בכל עולם האסלאם, בכל תחומי החיים ובשני הצדדים של כל נושא פוליטי או דתי."[21][113] הוא תיאר את ספרי שאה כ"קטנוניים", מלאים בעובדות שגויות, בתרגומים מרושלים ולא מדויקים ואפילו בשגיעות כתיב של שמות ומלים מזרחיות – "ערבוביה של קלישאות, דברים לא שייכים וסתם ממבו ג'מבו", הוא הוסיף שלשאה הייתה "חשיבות עצמית מוגזמת".[114] הוא לא ראה בעין טובה את ה-festschrift (אוסף מאמרים ) לכבוד שאה שערך Rushbrook Williams, ואמר שלדעתו הרבה מהטענות בספר לגבי שאה ואביו, שבהם נטען שהם מייצגים את המסורת הסופית, הם פרסומת עצמית המאופיינת על ידי "התעלמות מדהימה מעובדות".[115][116] תוך כדי ביטוי של שעשוע והשתאות על ה"התנהגות החנפנית" של מראייני שאה בריאיון לרדיו BBC, מסיק Elwell-Sutton שאינטלקטואלים מערביים אחדים היו "כה נואשים למצוא תשובות לשאלות המבלבלות אותם שכאשר הם פוגשים חוכמה מ'המזרח המסתורי', הם נוטשים את היכולת הביקורתית שלהם ונכנעים לשטיפת מוח מהסוג הגס ביותר".[88] לפי Elwell-Sutton, הסופיות של שאה שייכת לתחום של "כאילו סופיות", "ממוקדת לא באלוהים, אלא באדם."[36][117]

מחלוקת עומר ח'יאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים המאוחרות והשבעים המוקדמות, התפתחה מחלוקת סביב הוצאת תרגום חדש ב-1967 של הרובעיאת של עומר ח'יאם, מאת רוברט גרייבס ואחיו הגדול של שאה, עומר עלי-שאה.[16][88] התרגום שהציג את הרובעיאת כשירה סופית, היה מבוסס לכאורה על מסמך כתב יד שהיה רכוש משפחת שאה למשך 800 שנה. L.P. Elwell-Sutton, חוקר המזרח מאוניברסיטת אדינבורו, ואחרים שסקרו את הספר, היו משוכנעים שסיפור כתב-היד העתיק היה מרמה.[88][118]

גרייבס ציפה שאביו של שאה, אקבל עלי-שאה, יציג את כתב היד המקורי כדי להבהיר את הסוגיה, אבל הוא מת בתאונת דרכים בטנג'יר בנובמבר 1969. שנה לאחר מכן, גרייבס ביקש מאידריס שאה להציג את כתב היד.[119] שאה ענה במכתב שכתב היד אינו ברשותו, אבל אפילו אם היה, הצגתו לא הייתה מוכיחה כלום, לא היה אפשר לתארך אותו באופן מדויק ולכן עדיין היו קוראים תגר על האותנטיות שלו.[119] הגיע הזמן, כתב שאה, "שנתאר לעצמנו שהצבועים שעושים כל כך הרבה רעש מרוכזים רק על התנגדות, הרס וקידום קמפיין כאשר, בואו נודה בזה, אף אחד לא מקשיב באמת."[119] הוא הוסיף שאביו כה רתח מזעם על אלה המטילים דופי שהוא סירב לעסוק בהם, ולדעתו זו הייתה תגובה נכונה.[119] גרייבס, ציין שהוא כבר נתפס כמי שנפל קורבן לרמאות הגסה של האחים שאה, ושזה משפיע לרעה על הכנסותיו מהכתיבה ההיסטורית האחרת שלו.[119] הוא התעקש שהצגת כתב היד הפכה ל"עניין של כבוד המשפחה", ולחץ שוב על שאה, בהזכירו הבטחות קודמות שיציג את כתב היד אם יהיה צורך.[119]

אף אחד מהאחים לא הציג את כתב היד אי פעם, דבר שגרם לאחיין והביוגרף של גרייבס להרהר שקשה להאמין – כאשר לוקחים בחשבון את החובות הרבים שחבו האחים שאה לגרייבס – שהם היו מונעים מגרייבס את כתב היד אם זה היה קיים.[119] לפי אלמנתו שכתבה כעבור שנים רבות, לגרייבס "היה אמון מלא" באותנטיות של כתב היד בגלל חברותו עם שאה, אף על פי שאף פעם לא ראה אותו.[120] יש קונצנזוס בין החוקרים היום שכתב היד "Jan-Fishan Khan" היה תעלול, ושתרגום של גרייבס/עלי-שאה היה מבוסס על ניתוח שבוצע על ידי חוקר ויקטוריאני חובב של המקורות ששמשו את המתרגם הקודם של הרובעיאת, Edward FitzGerald.[6][88][121][122]

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספי סיפורי נסר א-דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים על האנגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשם עט ארקון דראול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטות ראיונות, סמינרים, הרצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Shah, Idries, and Pat Williams. A Framework for New Knowledge. London: Seminar Cassettes, 1973. Sound recording.
  • Shah, Idries. Questions and Answers. London: Seminar Cassettes, 1973. Sound recording.
  • King, Alexander, Idries Shah, and Aurelio Peccei. The World-and Men. Seminar Cassettes, 1972. Sound recording.
  • King, Alexander, et al. Technology: The Two-Edged Sword. London: Seminar Cassettes, 1972. Sound recording.
  • Learning From Stories (1976 Lecture) ISBN 1-883536-03-0 (1997)
  • On the Nature of Sufi Knowledge (1976 Lecture) ISBN 1-883536-04-9 (1997)
  • An Advanced Psychology of the East (1977 Lecture) ISBN 1-883536-02-2 (1997)
  • Overcoming Assumptions that Inhibit Spiritual Development; previously entitled A Psychology of the East (1976 Lecture) ISBN 1-883536-23-5 (2000)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אידריס שאה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Estate of Idries Shah, The, Idries Shah, Facebook, ‏1 בספטמבר 2001 (באנגלית)
  2. ^ Shah, Idries (1977) [1964]. The Sufis. London, UK: Octagon Press. p. 54. ISBN 0-86304-020-9.: "אומנם נחשבים לרוב ובטעות ככת באסלאם, לסופים אין העדפה דתית."
  3. ^ Shah, Saira (2003). The Storyteller's Daughter. New York, NY: Anchor Books. pp. 19–26. ISBN 1-4000-3147-8.
  4. ^ Dervish, Bashir M. (4 October 1976). "Idris Shah: a contemporary promoter of Islamic Ideas in the West". Islamic Culture – an English Quarterly. Islamic Culture Board, Hyderabad, India (Osmania University, Hyderabad). L (4).
  5. ^ Lethbridge, Sir Roper (1893). The Golden Book of India. A Genealogical and Biographical Dictionary of the Ruling Princes, Chiefs, Nobles, and Other Personages, Titled or Decorated, of the Indian Empire. London, UK/New York, NY: Macmillan and Co., p. 13; reprint by Elibron Classics (2001): ISBN 978-1-4021-9328-6
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Moore, James, "Neo-Sufism: The Case of Idries Shah", Religion Today. 3 (3), ‏1986 (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Westerlund, David (ed.) (2004). Sufism in Europe and North America. New York, NY: RoutledgeCurzon. pp. 136–138. ISBN 0-415-32591-9.
  8. ^ Williams, L.F. Rushbrook (1974). Sufi Studies: East and West. New York, NY: E.P. Dutton & Co. pp. 13–24.
  9. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg אידריס שאה, בביצוע 1970 BBC interview with Idries Shah, סרטון באתר יוטיוב
  10. ^ 1 2 Viv Groskop, Living Dangerously, ‏16 ביוני 2001 (באנגלית)
  11. ^ 1 2 Lamond, Frederic (2004). Fifty Years of Wicca. Green Magic. pp. 9, 37. ISBN 0-9547230-1-5.
  12. ^ 1 2 3 Lamond, Frederic (2005). Fifty Years of Wicca. Green Magic. p. 19. ISBN 0-9547230-1-5.
  13. ^ Pearson, Joanne (2002). A Popular Dictionary of Paganism. London, UK/New York, NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 28. ISBN 0-7007-1591-6.
  14. ^ 1 2 3 4 5 O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 213–215. ISBN 0-09-155750-X.
  15. ^ 1 2 Graves, Richard P. (1998). Robert Graves and The White Goddess 1940–1985. London, UK: Phoenix Giant. p. 326. ISBN 0-7538-0116-7.
  16. ^ 1 2 3 4 5 Cecil, Robert, "Obituary: Idries Shah", The Independent, ‏26 בנובמבר 1996 (באנגלית)
  17. ^ Amazon, Editorial Reviews for Idries Shah's The Sufis, ‏28 באוקטובר 2008
  18. ^ 1 2 3 Smith, Jane I. (1999). Islam in America (Columbia Contemporary American Religion Series). New York, NY/Chichester, UK: Columbia University Press. p. 69. ISBN 0-231-10966-0.
  19. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 236, 239, 240. ISBN 0-09-155750-X.
  20. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 234, 240–241, 269. ISBN 0-09-155750-X.
  21. ^ 1 2 Elwell-Sutton, L. P. (May 1975). "Sufism & Pseudo-Sufism". Encounter. XLIV (5): 14.
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Bennett, John G. (1975). Witness: The autobiography of John G. Bennett. Turnstone Books. pp. 355–63. ISBN 0-85500-043-0.
  23. ^ אוגי הייטר (Augy Hayter), תלמידם של אידריס ושל עומר עלי שאה, טוען שהמאמר שיצא לאור בכתב העת Blackwood's, נכתב על ידי אידריס שאה בשם בדוי. רג'י הואר, חסיד גורדייף ועמית של בנט, קרא את המאמר וסקרנותו התעוררה בזהותו תרגילים המוכרים רק לקבוצה קטנה מאוד של תלמידי גורדייף. הואר פנה למחבר המאמר דרך כתב העת, ושאה היה זה שענה לו. בעקבות זאת הכיר הואר בין שאה לבנט. בהמשך, לפי הייטר, שאה תיאר את המאמר ב-Blackwood's כ"דייג". (Hayter, Augy (2002). Fictions and Factions. Reno, NV/Paris, France: Tractus Books. p. 187. ISBN 2-909347-14-1.)
  24. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Bennett, John G. (1974). Witness: The autobiography of John G. Bennett. Tucson: Omen Press. pp. 355–63. ISBN 0-912358-48-3.
  25. ^ Bennett, John G. (1973). Gurdjieff: Making a New World. Santa Fe, NM: Turnstone Books. p. 21. ISBN 0-9621901-6-0.
  26. ^ Bennett, John G. (1973). Gurdjieff: Making a New World. Santa Fe, NM: Turnstone Books. p. 104. ISBN 0-9621901-6-0.
  27. ^ Shah, Idries (13 April 2007). "Declaration of the People of the Tradition and Twenty-Two Principles" (PDF). Sher Point Publications, UK. Retrieved 21 August 2012.
  28. ^ Hinnells, John R. (1992). Who's Who of World Religions. Simon & Schuster. p. 50. ISBN 0-13-952946-2.
  29. ^ Shah, Idries (2003). The World of Nasruddin. London: Octagon Press. p. 438. ISBN 0-86304-086-1.
  30. ^ "Meetings", ‏27 במרץ 2016
  31. ^ 1 2 3 4 Hall, Elizabeth (July 1975). "At Home in East and West: A Sketch of Idries Shah". Psychology Today. 9 (2): 56.
  32. ^ 1 2 Speeth, Kathleen (1989). The Gurdjieff Work. New York: Jeremy P. Tarcher/Putnam. p. 105. ISBN 0-87477-492-6.
  33. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Wintle, Justin (ed.) (2001). Makers of Modern Culture, Vol. 1. London, UK/New York, NY: Routledge. p. 474. ISBN 0-415-26583-5.
  34. ^ Staff, "About the Institute", ‏29 באוקטובר 2008 (ארכיון)
  35. ^ 1 2 3 4 5 Daily Telegraph Staff, Idries Shah – Grand Sheikh of the Sufis whose inspirational books enlightened the West about the moderate face of Islam (obituary), מארכיב, ‏25 במאי 2000 (באנגלית)
  36. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Galin, Müge (1997). Between East and West: Sufism in the Novels of Doris Lessing. Albany, NY: State University of New York Press. pp. xix, 5–8, 21, 40–41, 101, 115. ISBN 0-7914-3383-8. ^ Jump up to: a b
  37. ^ 1 2 "Writers Meet". The Courier: 16. 15 October 1971.
  38. ^ "ICR Fellows". The Institute for Cultural Research. Retrieved 27 September 2012.
  39. ^ מקורות אחדים תאירו את שאה כחבר מייסד של מועדון רומה. אוגי הייטר (Augy Hayter) כותב, "במידה מסוימת, אפשר להגיד שהרבה מהספרות ששאה וחבריו כתבו בשמות בדויים הייתה מתוכננת לשמש כפתיון. זה העסיק מי שהתיימר להיות תלמיד וגם מתנגדים, והרגיז מבקרים במידה מפליאה. הרבה מזה היה מזויף: שאה ידע יפה מאוד שהוא לא היה חבר מייסד של מועדון רומה; הוא היה חבר לזמן קצר ואז התבקש באופן מנומס לעזוב מפני שלא הגיע לישיבות; אבל המיתולוגיה סביב הפרסונה הציבורית של שאה הייתה נחוץ כדי לספק את החלום-שקר שבילדיו אמת לא מתקיימת, מפני שלתלמיד תמיד צריך להיות בחירה." (Hayter, Augy (2002). Fictions and Factions. Reno, NV/Paris, France: Tractus Books. p. 262. ISBN 2-909347-14-1.)
  40. ^ King, Dr. Alexander. "Monograph Series No. 10: Science, Technology and the Quality of Life". The Institute for Cultural Research. Retrieved 14 September 2012.
  41. ^ King, Dr. Alexander; et al. "Monograph Series No. 15: An Eye to the Future". The Institute for Cultural Research. Retrieved 14 September 2012.
  42. ^ 1 2 3 4 5 6 Smoley, Richard; Kinney, Jay (2006). Hidden Wisdom: A Guide to the Western Inner Traditions. Wheaton, IL/Chennai, India: Quest Books. p. 238. ISBN 0-8356-0844-1.
  43. ^ 1 2 3 4 Malik, Jamal; Hinnells, John R. (eds.) (2006). Sufism in the West. London, UK/New York/NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 32. ISBN 0-415-27407-9.
  44. ^ אידריס שאה, "One pair of eyes: Dreamwalkers", ודיו, ‏13 בספטמבר 2003 (באנגלית)
  45. ^ Naranjo, Claudio (1994). Character and Neurosis. Nevada City, CA: Gateways. p. xxviii. ISBN 0-89556-066-6.
  46. ^ Naranjo, Claudio; Robert Ornstein (1972). On the Psychology of Meditation. New York, NY: Viking Press. ISBN 0-670-00364-6.
  47. ^ ISHK history(archived), ‏15 בפברואר 2012 (באנגלית)
  48. ^ Lewin, Leonard (1972). Diffusion of Sufi Ideas in the West. Boulder, CO: Keysign Press.
  49. ^ "Dr Kate Fox : The Institute for Cultural Research", ‏27 במרץ 2016 (ארכיון)
  50. ^ Westerlund, David (ed.) (2004). Sufism in Europe and North America. New York, NY: RoutledgeCurzon. p. 54. ISBN 0-415-32591-9.
  51. ^ Campbell, Edward (1978-08-29). "Reluctant guru". Evening News.
  52. ^ 1 2 The Estate of Idries Shah, "Idries Shah, Sayed Idries el-Hashimi (official website)", מארכיון, ‏9 לאוקטובה 2008 (באנגלית)
  53. ^ Archer, Nathaniel P. (1977). Idries Shah, Printed Word International Collection 8. London, UK: Octagon Press. ISBN 0-86304-000-4.
  54. ^ Ghali, Halima (1979). Shah, International Press Review Collection 9. London, UK: BM Sufi Studies.
  55. ^ Williams, L.F. Rushbrook (1974). Sufi Studies: East and West. New York, NY: E.P. Dutton & Co. pp. 230–31.
  56. ^ Shah, Sirdar Ikbal Ali (1992). Alone in Arabian Nights. London: Octagon Press Ltd. p. 136; ISBN 0-86304-063-2.
  57. ^ 1 2 3 Hall, Elizabeth, "The Sufi Tradition: A Conversation with Idries Shah", ‏יולי 1975 (באנגלית) (ארכיון)
  58. ^ Doris Lessing, "The Mysterious East", ‏22 באוקטובר 1970
  59. ^ Shah, Sayed Idries (1956). Oriental Magic. London, UK: Octagon Press, Ltd. pp. 59–75. ISBN 0-86304-017-9.
  60. ^ Shah, Idries (1971) [1957]. Destination Mecca. London, UK: Octagon Press. pp. 169–78. ISBN 0-900860-13-8.
  61. ^ 1 2 3 4 5 6 Taji-Farouki, Suha; Nafi, Basheer M. (eds.) (2004). Islamic Thought in the Twentieth Century. London, UK/New York, NY: I.B.Tauris Publishers. p. 123. ISBN 1-85043-751-3.
  62. ^ Shah, Idries (1980) [1970]. The Dermis Probe. London, UK: Octagon Press. p. 18. ISBN 0-86304-045-4.
  63. ^ 1 2 3 Boorstein, Seymour (ed.) (1996). Transpersonal Psychotherapy. Albany, NY: State University of New York Press. pp. 241, 247. ISBN 0-7914-2835-4.
  64. ^ Shah, Idries (1977) [1964]. The Sufis. London, UK: Octagon Press. p. 54. ISBN 0-86304-020-9.
  65. ^ 1 2 "New Psychology". The Courier. 23 June 1978
  66. ^ Shah, Idries (1974). Special Problems in the Study of Sufi Ideas. London, UK: Octagon Press. ISBN 0-900860-21-9.
  67. ^ 1 2 3 Shah, Idries (1977). "An Advanced Psychology of the East" (audio). ISHK. Retrieved 22 September 2012.
  68. ^ Lewin, Leonard (1972). Diffusion of Sufi Ideas in the West. Boulder, CO: Keysign Press. p. 17.
  69. ^ 1 2 3 4 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London, UK: Luzac Oriental. pp. 187–88. ISBN 1-898942-17-X.
  70. ^ Shah, Idries (1978). Learning How To Learn. New York, NY/London, UK/Ringwood, Victoria/Toronto, Canada/Auckland, NZ: Penguin Arkana. p. 80. ISBN 0-14-019513-0.
  71. ^ Shah, Idries (1972). Thinkers of the East. New York, NY, US; London, UK; Ringwood, Victoria, Australia; Toronto, Ontario, Canada; Auckland, New Zealand: Penguin Arkana. p. 101. ISBN 0-14-019251-4.
  72. ^ Lewin, Leonard; Shah, Idries (1972). The Diffusion of Sufi Ideas in the West. Boulder, CO: Keysign Press. p. 72.
  73. ^ 1 2 3 Malik, Jamal; Hinnells, John R., eds. (2006). Sufism in the West. London, UK/New York, NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 31. ISBN 0-415-27407-9.
  74. ^ Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Clarke, Peter B. (ed.) (1998). New Trends and Developments in the World of Islam. London: Luzac Oriental. p. 195. ISBN 1-898942-17-X.
  75. ^ Hermansen, Marcia (1998). "In the Garden of American Sufi Movements: Hybrids and Perennials". In Clarke, Peter B. (ed.) (1998). New Trends and Developments in the World of Islam. London: Luzac Oriental. p. 167. ISBN 1-898942-17-X.
  76. ^ Fahim, Shadia S. (1995). Doris Lessing: Sufi Equilibrium and the Form of the Novel. Basingstoke, UK/New York, NY: Palgrave Macmillan/St. Martins Press. pp. passim. ISBN 0-312-10293-3.
  77. ^ 1 2 3 4 Westerlund, David (ed.) (2004). Sufism in Europe and North America. New York, NY: RoutledgeCurzon. p. 53. ISBN 0-415-32591-9.
  78. ^ Henri Bortoft, The Wholeness of Nature: Goethe's Way of Science (1996). Floris Books; ISBN 0-86315-238-4
  79. ^ 1 2 3 Shah, Tahir (2008). In Arabian Nights. London: Bantam Books. pp. 10, 15, 24, 262. ISBN 978-0-553-80523-9.
  80. ^ 1 2 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London, UK: Luzac Oriental. p. 185. ISBN 1-898942-17-X
  81. ^ 1 2 3 Shah, Idries (1980) [1970]. The Dermis Probe. London, UK: Octagon Press. p. 21. ISBN 0-86304-045-4.
  82. ^ Shah, Tahir (2008). In Arabian Nights: A Caravan of Moroccan Dreams. New York, NY: Bantam. pp. 215–16. ISBN 0-553-80523-1.
  83. ^ The Institute for Cultural Research, "The Institute for Cultural Research", ‏2014
  84. ^ ISHK, "Directors, Advisors & Staff", ‏15 באפריל 2017 (באנגלית)
  85. ^ Hayter, Augy (2002). Fictions and Factions. Reno, NV/Paris, France: Tractus Books. pp. 177, 201. ISBN 2-909347-14-1.
  86. ^ Malik, Jamal; Hinnells, John R. (eds.) (2006). Sufism in the West. London, UK/New York, NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 30. ISBN 0-415-27407-9.
  87. ^ 1 2 The Middle East and North Africa. Europa Publications Limited, Taylor & Francis Group, International Publications Service. 1988. p. 952. ISBN 978-0-905118-50-5.
  88. ^ 1 2 3 4 5 6 Lessing, Doris; Elwell-Sutton, L. P. (1970-10-22). "Letter to the Editors by Doris Lessing, with a reply by L. P. Elwell-Sutton". The New York Review of Books. Retrieved 2008-11-05.
  89. ^ Sufi Studies: East and West, edited by Professor L.F. Rushbrook Williams, E.P.Dutton & Co., 1974.
  90. ^ The Nature of Religious Man, edited by D.B. Fry, Octagon Press, London, 1982, p. 99.
  91. ^ "Worlds of Magic", in Books and Bookmen, June 1972, vol 17, no. 9, issue #201.
  92. ^ Kabul Times, May 13, 1973, p. 3
  93. ^ The Afghanistan News, May 1964, vol 7, no. 81
  94. ^ "Spirituality, Science and Psychology in the Sufi Way" in Sufi Studies: East and West, edited by Professor L.F. Rushbrook Williams, E.P. Dutton & Co., 1974, p. 116
  95. ^ Archived copy, ‏20 באוגוסט 2012 (באנגלית)
  96. ^ "Oriental Wisdom" in Hindustan Standard, 4th of January, 1970.
  97. ^ Staff (2015)., "Children's Literacy: About ICE: Who We Are", ארכיון, ‏2015 (באנגלית)
  98. ^ John Zada, Helping to Close the Literacy Gap, ארכיון, ‏דצמבר 2012 (באנגלית)
  99. ^ Staff, About Share Literacy, ארכיון, ‏2015 (באנגלית)
  100. ^ 1 2 3 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London: Luzac Oriental. pp. 189–191. ISBN 1-898942-17-X.
  101. ^ 1 2 3 Rawlinson, Andrew (1997). The Book of Enlightened Masters: Western Teachers in Eastern Traditions. Chicago and La Salle, IL: Open Court. p. 525. ISBN 0-8126-9310-8.
  102. ^ 1 2 דוריס לסינג, On the Death of Idries Shah (באנגלית)
  103. ^ 1 2 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London, UK: Luzac Oriental. p. 195. ISBN 1-898942-17-X.
  104. ^ Bennett, J.G. (23 November 1973). "Gurdjieff: Making a New World" (audio cd). Bennett Books. Retrieved 17 October 2012.
  105. ^ Osho (2005). Books I Have Loved. Pune, India: Tao Publishing Pvt. Ltd. pp. 127–28. ISBN 81-7261-102-1.
  106. ^ 1 2 Smoley, Richard; Kinney, Jay (2006). Hidden Wisdom: A Guide to the Western Inner Traditions. Wheaton, IL/Chennai, India: Quest Books. pp. 250–51. ISBN 0-8356-0844-1.
  107. ^ Griffin, J; Tyrrell, I. (2004) Human Givens: A new approach to emotional health and clear thinking. HG Publishing.ISBN 1-899398-31-7"
  108. ^ Griffin, J; Tyrrell, I. (2011) Godhead: The Brain's Big Bang – The explosive origin of creativity, mysticism and mental illness.; ISBN 978-1-899398-27-0
  109. ^ Christopher Hitchens (2011-10-01). Arguably. Atlantic Books. p. 61. ISBN 978-0-85789-257-7. Retrieved 2 September 2012.
  110. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 214, 269. ISBN 0-09-155750-X.
  111. ^ "Idries Shah the Sufis Robert Graves", ‏27 במרץ 2016
  112. ^ Idries Shah; Robert Graves. The Sufis. Amazon.com. ASIN 0385079664. ISBN 978-0-385-07966-2
  113. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 311–312. ISBN 0-09-155750-X.
  114. ^ Elwell-Sutton, L. P. (2 July 1970). "Mystic-Making". The New York Review of Books. Retrieved 5 November 2008.
  115. ^ Elwell-Sutton, L. P. (1976). "Review of: Sufi Studies: East and West by L. F. Rushbrook Williams". Folklore. Taylor & Francis. 87 (1): 120–21.
  116. ^ Elwell-Sutton, L. P. (May 1975). "Sufism & Pseudo-Sufism". Encounter. XLIV (5): 12–16.
  117. ^ Elwell-Sutton, L. P. (May 1975). "Sufism & Pseudo-Sufism". Encounter. XLIV (5): 16.
  118. ^ Stuffed Eagle at, ‏5 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  119. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Graves, Richard Perceval (1995). Robert Graves and The White Goddess: The White Goddess, 1940–1985. London, UK: Weidenfeld & Nicolson. pp. 446–447, 468–472. ISBN 0-231-10966-0.
  120. ^ Beryl Graves, Letter to the Editor, ‏7 בדצמבר 1996
  121. ^ Aminrazavi, Mehdi (2005). The Wine of Wisdom. Oxford, UK: Oneworld. p. 155. ISBN 1-85168-355-0.
  122. ^ Robert Irwin, "Omar Khayyam's Bible for drunkards", מארכיון, ‏25 ביולי 2009