אין כאלוהינו

אֵין כֵּאלֹקֵינוּ
	אֵין כֵּאלֹקֵינוּ אֵין כַּאדוֹנֵנוּ; אֵין כְּמַלְכֵּנוּ אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ; מִי כֵאלֹקֵינוּ מִי כַאדוֹנֵנוּ; מִי כְמַלְכֵּנוּ מִי כְמוֹשִׁיעֵנוּ; נוֹדֶה לֵאלֹקֵינוּ נוֹדֶה לַאדוֹנֵנוּ; נוֹדֶה לְמַלְכֵּנוּ נוֹדֶה לְמוֹשִׁיעֵנוּ; בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ בָּרוּךְ אֲדוֹנֵנוּ; בָּרוּךְ מַלְכֵּנוּ בָּרוּךְ מוֹשִׁיעֵנוּ; אַתָּה הוּא אֱלֹקֵינוּ אַתָּה הוּא אֲדוֹנֵנוּ; אַתָּה הוּא מַלְכֵּנוּ אַתָּה הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ; אַתָּה תוֹשִׁיעֵנוּ, אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד.

אין כאלוקינו הוא פיוט הנאמר בסוף תפילת שחרית לפני אמירת פיטום הקטורת. ביהדות אשכנז שמחוץ לישראל הפיוט נאמר רק בתפילות שבת ומועד, לקראת סיום תפילת מוסף.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפיוט "אין כאלוקינו" משבח המשורר את אלוהים באמירות: "אֵין כֵּאלֹקֵינוּ, אֵין כַּאדוֹנֵנוּ, אֵין כְּמַלְכֵּנוּ, אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ" ושואל שאלה מעין רטורית: "מִי כֵאלֹקֵינוּ? מִי כַאדוֹנֵנוּ? מִי כְמַלְכֵּנוּ? מִי כְמוֹשִׁיעֵנוּ?".

המשורר קורא לישראל להודות לאלוהים: "נוֹדֶה לֵאלֹקֵינוּ" ומברך אותו: "בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ".

המשורר מדגיש כי אלוהי היהודים הוא האלוהים שלנו, הוא האדון שלנו, הוא המלך שלנו והוא מושיע אותנו.

הפיוט מסתיים באמירת המשורר שאלוהים ימשיך להושיע אותנו וירחם על ארץ ישראל (ציון) ויחון אותה (גאולה): "אַתָּה תוֹשִׁיעֵנוּ, אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד".

זמן אמירת הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה ראשונים שנהגו לומר את הפיוט רק בשבת. כמוהם כתבו בין השאר הרמ"א^[1] והגר"א^[2].

סיבת אמירת הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר "פירוש התפילה והברכות לרבי יהודה בר יקר" כתב רבי יהודה בר יקר שהסיבה שהפיוט נאמר לפני פיטום הקטורת היא שהקטורת מעשרת, לכן מודים כי "אין כאלוקינו" ושכל העושר הוא מאת אלוהים ולא "כוחי ועוצם ידי".

לפי החיד"א המשפט "אין כאלוקינו" נאמר כנגדם של בבל שמלכם נבוכדנצר גזר שישתחוו לצלם. המשפט "אין כאדונינו" נאמר כנגד מדי, שמלכם אחשוורוש מכר את היהודים כעבדים להמן, המשפט "אין כמלכנו" נאמר כנגד יוון, שאלכסנדרוס מלכם מלך בכל העולם והמשפט "אין כמושיענו" נאמר כנגד עשו^[3].