מקרא מגילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קריאת מגילה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקרא מגילה בבית כנסת באשכנז במאה ה-18

מִקְרָא מְגִלָּה היא אחת ממצוותיו של פורים ואחת משבע המצוות שתקנו חכמים. לפי המצווה יש לקרוא בפורים את מגילת אסתר בלילה וביום, למטרת פרסום הנס והודיה עליו.

מקור וטעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין ארבע מצוות החג, זו המצווה היחידה שאינה מפורשת במגילה. חז"ל פירשו את הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט,כח) כמצווה לקרוא את המגילה, בדומה לפסוקים אחרים שעוסקים בזכירה.[1]

אצל חז"ל ניתן לראות שתי מטרות למצווה: האחת, פרסום הנס של המגילה, והשנייה מובאת בתשובת רב נחמן לשאלה מדוע אין אומרים קריאת ההלל בחג - "קרייתא זו הלילא" (=הקריאה היא ההלל). ומכאן שיש לקריאת המגילה, אליבא דרב נחמן, גם ממד של הלל והודאה.

דיני קריאת המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם בגין משתתף בקריאת מגילה, 1978

כתב השלחן ערוך:

חייב אדם לקרות המגילה בלילה, ולחזור ולשנותה ביום (ביאר המשנה ברורה בס"ק ב':זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם יום ולילה). קריאה של לילה זמנה כל הלילה, ושל יום זמנה כל היום מהנץ החמה עד סוף היום, ואם קראהּ משעלה עמוד השחר, יצא (ידי חובת המצווה).

שלחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ"ז, סעיף א'
  • ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת המגילה כמו בקריאה עצמה, ובלבד שהקורא יהיה מחויב בה גם כן.
  • שמיעת המגילה באמצעות מדיה כלשהי (רדיו, טלוויזיה וכיוצא בזה) אינה מהווה קיום המצווה.
  • יש לקרוא את כל המגילה (בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים בשאלה איזה חלק מן המגילה לקרוא, ונפסק כדעה שיש לקרוא את כולה).
  • יש לקרוא אותה כסדר; אין לקרוא אותה על פה (אלא אם חסרים פסוקים בודדים).
  • מותר לכתוב את המגילה בשפה זרה, וייצאו בה ידי חובה המבינים אותה (דין זה נכון להלכה, אך אינו נוהג כיום).
  • אם הייתה כתובה עברית או יוונית, יוצאים ידי חובה גם מי שאינם מבינים את השפה (הדין לגבי היוונית היה נתון במחלוקת בין התנאים ועל אף שנפסק כדעה האמורה, אין הוא נוהג למעשה, בפרט לאור העובדה שהיוונית המודרנית אינה היוונית העתיקה). הדין המיוחד באשר ליוונית נובע מהמעמד הייחודי שניתן לה בעיני חלק מן התנאים, אשר העריכו מאוד את יופיה (בעיקר בהשוואה ללשון הזרה האחרת המקובלת באותם ימים, הארמית הסורית).
  • הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא ידי חובה.
  • הקורא את המגילה בשיבוש, יצא ידי חובה.
  • מותר לקרוא בעמידה או בישיבה, אך בציבור יש לעמוד מפני כבוד הציבור.
  • מותר לכמה אנשים לקרוא את המגילה לציבור ביחד. התלמוד מנמק זאת בכך ש"משום שחביבה היא לציבור, נותנים הם את דעתם ושומעים".
  • יש לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת, "כדי להודיע לעם שכולם נתלו ונהרגו כאחד", כלשון הרמב"ם. פוסקים אחרים כתבו שיש להאריך בקריאת ה-ו' של "ויזתא", ואילו אחרים הבינו זאת כהלכה האומרת שיש לכתוב את ה-ו' הזו כ-ו' ארוכה.
  • מותר לקרוא את המגילה ביחידות, ואולם הלכות מסוימות מצריכות ציבור דווקא, היינו מניין.
  • גם נשים מחויבות בקריאת המגילה משום שגם הן ניצלו.

החייבים במצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר, פרק א', נוסח איטליה

נשים חייבות במצווה זו כמו גברים, "שאף הן היו באותו הנס", כדברי הגמרא. היו שהסבירו שהכוונה היא שלאישה, אסתר, היה תפקיד מכריע בנס, והיו שהסבירו שגם עליהן נגזרה הגזירה. ילדים מתחת לגיל בר מצווה פטורים מן המגילה כמו מכל המצוות, אך יש חובה לחנכם לשמוע מגילה.

קיימת מחלוקת האם נשים מוציאות ידי חובה גברים בקריאתן, ולמעשה, מטעמים שונים ונסיבות הלכתיות חיצוניות, כגון קול באישה ותקנת חז"ל ש"אישה לא תקרא בתורה", לא נהגו שנשים תקראנה מגילה.

קיימות קבוצות נשים מהפמיניזם הדתי המודרני, הקוראות לעצמן במגילה, למורת רוחם של רבנים אורתודוקסים.

יש המעלים את הסברא, ש"מניין" לעניין קריאת המגילה יכול להיות גם מניין נשים, בניגוד להלכה הרגילה כי מניין כולל רק גברים, משום שגם הם חייבות בקריאת המגילה, ומשום שהצורך במניין לקריאת המגילה אינו אלא כדי לפרסם את הנס, ולא מכוח הדין הרגיל של מניין.[2] אמנם הכל מודים שאשה שלא שמעה מקרא מגילה חייבת לקרוא לעצמה, או שיוצאת על ידי גבר או אשה אחרים, כי נידון הלכתי זה נוגע רק לשאלת צירוף נשים על ידי נשים, או יצירת מניין על ידן.

זמן קריאת המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה עוסקת לא מעט ביום שבו יש לקרוא את המגילה, כאשר למעשה זהו זמנו של פורים במובנים רבים; דינים הקשורים לזמנה של המגילה בהקשר לתחולתו הכללית של החג ניתן לקרוא בערך על אודות פורים.

באשר לשאלה מתי בפורים יש לקרוא את המגילה, מובאת בתלמוד מימרא של רבי יהושע בן לוי: "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהילים כ"ב) 'אֱלֹהַי, אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לִי". פסוק זה מופיע במזמור "למנצח על איילת השחר" אשר חז"ל דרשוהו על אסתר המלכה. בהקשר זה מספרת הגמרא שהיו שהבינו מדבריו שיש לקרוא את המגילה בלילה ולשנות את המשנה של מסכת מגילה ביום, אלא שבתגובה מבהיר רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא, שמדובר במצווה לקרות את המגילה בלילה וביום, וכך אכן נפסק להלכה.

ברכות המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכות המגילה בסידור

לפני קריאת המגילה יש לברך שלוש ברכות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה." "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה." "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

קיימת מחלוקת אם יש לברך את ברכת שהחיינו גם בקריאה בבוקר. בתוספות[3] מובא שיש לברך גם ביום, וכך פוסק הרמ"א (אורח חיים, סימן תרצ"ב סעיף א') וכך מנהג האשכנזים במזרח אירופה. ברם הרמב"ם[4] פוסק שאין מברכים שהחיינו ביום ובעקבותיו ר' יוסף קארו בשולחן ערוך, וכך נוהגים הספרדים, התימנים, האיטלקים וקהילות אשכנזיות רבות במערב אירופה.

לאחר קריאת המגילה יש לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו והנפרע לנו מצרינו. ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע." נוסח זה שונה מעט מעדה לעדה. הנוסח הארוך הוא תוצאה של שילוב הצעות שונות של אמוראים לברכות המגילה, כאשר רב פפא פסק כדרכו, שבעקבות כך יש לומר את כל הנוסחים יחד. את הברכות שלפני קריאת המגילה מברכים גם אם קוראים את המגילה ביחיד, אך את הברכה שלאחריה מברכים רק בציבור.

לפני קריאת המגילה או לאחריה נהוג בקהילות רבות (אך לא באשכנז) לומר את הפיוט קוראי מגילה של ר' אברהם אבן עזרא או פורים פורים לנו. בקהילות אשכנז נהוג לומר את הפיוט אשר הניא לאחר קריאת המגילה בלילה, וביום אומרים רק את סופו הפותח במלים "שושנת יעקב". יהודי תימן נוהגים לומר לפני קריאת המגילה פתיחה המכילה פסוקי תנ"ך שמזכירים את הנסים שנעשו לישראל לאורך הדורות[5].

המנהג להכות ב"המן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיית שמו של המן בזמן קריאת המגילה, איור משנת 1701.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחיית זכר עמלק

חז"ל קישרו את מצוות קריאת המגילה למצוות זכירת מעשי עמלק, על ידי זיהוי כינויו של המן כ"אגגי", כמתייחס לאגג מלך עמלק. באותו אופן, קישר המנהג העממי גם את מצוות מחיית זכר עמלק לפורים, ומחיית עמלק קיבלה גם ממד סמלי. כך, קיים מדרש אצל הראשונים המבטא מחיית סמלים, כביטוי למחיית עמלק: "תמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים" (אבודרהם, הלכות פורים, כט) והדבר הוביל למנהגים שונים.

המנהגים כוללים השמעת קולות רעש עם השמעת השם המן בעת מקרא המגילה, כמחיית אזכור שמם, ואף כתיבת שמם על עצמים שונים ומחיקתם.

יש המשערים שהמנהג החל בכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם, ובהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן. בימינו התפתח מאוד המנהג, ולצד הרעשן המסורתי משתמשים המוחים (בעיקר ילדים) גם באקדחי קפצונים למיניהם, ובאמצעי נפץ אחרים, חלקם מסוכנים.

למנהג זה קמו מתנגדים רבים, עקב היותו גורם לפעמים להשמטת מילים מקריאת המגילה, או לכך שציבור השומעים יפסידו שמיעת מילים מן המגילה. בפרט קמה התנגדות לאמצעים הנפיצים, בהיותם סכנה של ממש.

קריאת פסוקים בקול רם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג קדמון מתקופת הגאונים הוא שכאשר מגיע החזן מגיע למספר פסוקי מפתח במגילה הוא עוצר את קריאתו ואז קורא אותם כל הציבור בקול רם, ולאחר מכן החזן משלים את קריאתם.[6][7] המנהג נזכר כבר בסידור רס"ג[8] המזכיר זאת ביחס לשני פסוקים: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"[9] והפסוק האחרון של המגילה "כי מרדכי היהודי...".[10] באחד מכתבי היד של סדר רב עמרם גאון קיימת תוספת מאוחרת בשם רס"ג אשר מזכירה פסוק שלישי "ומרדכי יצא מלפני המלך",[11] פסוק אחד לפני הפסוק "ליהודים הייתה אורה".[12] מובאים שם שני מנהגים ביחס לסדר קריאת שני הפסוקים הללו, לפי מנהג אחד קורא כל הציבור את הפסוק הראשון ולאחריו קורא אותו החזן, אזי קורא הציבור את הפסוק השני ואחר כך החזן. לפי מנהג שני קורא הציבור את שני הפסוקים הללו בבת אחת ולאחר מכן קוראם החזן בבת אחת. חילוק מנהגים זה קיים עד היום בין הקהילות השונות.

רש"י בספר הפרדס[13] מביא בשם ר' קלונימוס[14] פסוק נוסף "איש יהודי היה בשושן הבירה".[15] הוא גם מציין כי קריאת הפסוקים בקול רם אינה חובה ואפילו לא מנהג אלא "שמחת התנוקות", וכן מציין ר' אברהם בן נתן בספר המנהיג[16] שנהגו בצרפת ובפרובינצא[17] לומר פסוקים אלו בקול רם כדי "להרבות השמחה". בעל שיבולי הלקט[18] מזכיר פסוק נוסף "ויתלו את המן על העץ".[19] בתקופות מאוחרות יותר מוזכר גם הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".[20]

כיום המנהג מקובל בכל הקהילות, כאשר בקהילות אשכנז[21] ובחלק מקהילות ספרד נוהגים ארבעת הפסוקים "איש יהודי", "ומרדכי יצא", "ליהודים הייתה אורה" ו"כי מרדכי היהודי". בקהילות ספרדיות רבות מוסיפים גם את הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" וכן נהוג גם בכמה מקהילות איטליה אשר נוהגות גם להוסיף את הפסוק "ויתלו את המן", שהוא מנהג איטלקי קדום כפי שכבר הובא לעיל בשם ספר שיבולי הלקט. בקהילות תימן נוהגים הפסוקים "איש יהודי", "ויתלו את המן", "ליהודים הייתה אורה" ו"כי מרדכי היהודי",[22] והרוב מוסיפים גם הפסוק "ומרדכי יצא".

כשרות המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר כתובה על קלף, כשרה לקריאה

למגילה יש צד של חומרה, באשר היא נקראת "ספר" ועל כן מושווית לספר תורה; מאידך, היא נקראת גם "איגרת", ועל כן בדינים מסוימים מקלים בה.

  • המגילה צריכה להיות כתובה כולה על קלף ובדיו, וצריכה להיות תפורה בגידים כספר תורה.
  • המגילה צריכה להיות "משורטטת", דהיינו שהאותיות ייכתבו לאורך חריצים ישרים המשורטטים בקלף.
  • אם גוי או מין כתב את המגילה, היא פסולה.
  • אם חסרות כמה מילים ורוב המגילה קיים - המגילה כשירה (במקרה שהקורא קורא על פה את המילים החסרות).
  • בקריאה בציבור אסור למגילה להיות כחלק ממגילה הכוללת ספרים אחרים, אלא אם כן ניכר מקומה בכך שהיריעה בולטת יותר מהשאר, או שהיא צרה יותר מהשאר.
  • נוהגים לפתוח לפני הקריאה את המגילה כולה לפני הקריאה, כאיגרת, ולאחר סיום הקריאה לגלול אותה ורק אז לברך.
  • היו שכתבו[23] שיש חובה לכתוב את כל המגילה בפרשיות סתומות (דהיינו, ללא התחלה של שורה חדשה), כדי שתהיה "כתובה כאיגרת", ואם כתב אחרת, המגילה פסולה. הלכה זו, שאמנם פשטה מאוד, עומדת בניגוד למציאות של כתבי היד הקדומים, אשר בכולם ישנן פרשיות פתוחות במגילה, וגם בעדויות על מגילותיהם של ראשוני אשכנז וצרפת. כיום יש הקוראים במגילות שפרשיותיהם נערכו על פי כתב היד המופתי של כתר ארם צובא (הכולל גם פרשיות פתוחות), כאשר סביב מנהג זה התפתחה סערה-זוטא, כאשר רבים בציבור החרדי זעמו על "הסטייה ממסורת אבות" שיש בכך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 54 (1987, חלק עברי, עמ' 12-1

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך למשל, הפסוק, "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז), התפרש כחובה לקרוא בתורה את פרשת עמלק.
  2. ^ רמ"א אורח חיים תרצ,יח, משנה ברורה שם סעיף קטן סג.
  3. ^ מסכת מגילה, ד' ע"ב
  4. ^ הלכות מגילה וחנוכה, פרק א' הלכה ג'
  5. ^ נוסח הפתיחה למגילה של יהודי תימן.
  6. ^ הצורך שהחזן יקרא בעצמו את הפסוקים לאחר קריאת הציבור הוא משום שהקריאה צריכה להעשות ממגילה כשרה שאינה בנמצא אצל רבים מהשומעים
  7. ^ מהרי"ץ מציין כי בקהילות תימן הסדר הפוך: קודם קורא החזן ורק אחר כך קורא הקהל
  8. ^ מהדורת דוידזון-אסף-יואל עמוד שסט
  9. ^ אסתר ח',ט"ז
  10. ^ אסתר י', ג'
  11. ^ אסתר ח',ט"ז
  12. ^ ראו מהדורת גולדשמידט עמוד ק"א
  13. ^ מהדורת עהנריך עמוד רנ"ד. מקבילות מצויות בספרות דבי רש"י: סידור רש"י עמוד 167 סימן שמ"ד. תשובות רש"י מהדורת אלפנביין סימן ק"ל עמוד 168
  14. ^ ר' שלמה בובר בסידור רש"י מציין כי זהו ר' קלונימוס איש רומי
  15. ^ אסתר ב',ב'
  16. ^ מהדורת רפאל עמוד רמג
  17. ^ צרפת היא צרפת הצפונית ופרובינצא היא צרפת הדרומית (השוו נוסח צרפת לעומת נוסח פרובנס
  18. ^ סימן קצ"ח. פסוק זה נזכר בנוסף על הפסוקים "ליהודים הייתה אורה" ו"כי מרדכי היהודי
  19. ^ אסתר, ז',י'
  20. ^ אסתר ו',א'. ראו למשל כתר שם טוב גגין חלק א' עמוד תקמ"א
  21. ^ הגהות הרמ"א סימן תרצ סעיף ט"ז
  22. ^ כך מביא מהרי"ץ בפירושו לתכלאל עץ חיים
  23. ^ הביא את דבריהם הרמ"א סימן תרצ"א סעיף ב'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.