אין שמחה אלא בבשר ויין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארוחת חג בסוכה במסגרתה מוגשים בשר ויין. תחריט משנת 1722, אמסטרדם.

"אין שמחה אלא בבשר ויין" הוא דין הלכתי המוזכר בתלמוד, שעניינו הוא שבימים שמצווים לשמוח בהם כגון בשלוש הרגלים, חובה להגיע לשמחה זו על ידי סיפוק צורכי הגוף והנפש של האדם.

דין זה משקף את התפיסה של היהדות, שהנאות הגוף אינן פסולות, אם הן מועלות על נס, ואפשר להשתמש בהן כדי להגיע לשמחה.

מקור ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הדין בתלמוד בבלי, פסחים ק"ט א:

שנאמר "ושמחת בחגך", במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".

הביטוי המקורי הוא בדברי רבי יהודה בן בתירא ולפיו בזמן בית המקדש השמחה הייתה בבשר הקורבנות, ובהיעדרו היא בשתיית יין. אולם הרמב"ם במשנה תורה כותב ששמחת יום טוב כוללת גם אכילת בשר וגם שתיית יין, בין בזמן בית המקדש ובין בהיעדרו:

אף על פי שהשמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו. כיצד: הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.

משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב, פרק ו', הלכות י"ז-י"ח

הביטוי המלא כורך את הבשר והיין ביחד. כך, למשל, בספר חכמת אדם לר' אברהם דנציג - קונטרס מצבת משה:

"...לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין ואם כן כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר...".

מקום נוסף, הקודם מבחינה כרונולוגית לרבי יהודה בן בתירא ומדבר על שמחה בבשר (ללא תזכורת ליין) מופיע בבמדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י. בהפטרה של פרשת נשא מסופר על מלאך שמגיע אל מנוח ואשתו (הוריו של שמשון), ומבשר להם על לידת בנם. מנוח הסובר שמדובר באדם רגיל, אומר "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים". למה דווקא גדי עיזים? תשובת המדרש: "ונעשה לפניך גדי עזים" שמחתנו - ונשמח עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר".

הבשר והיין כסמלים לשמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבה התגבשה ההגות היהודית, מיעטו בני האדם לאכול בשר.[דרוש מקור] בהלכה היהודית, אכילת בשר שלמים מהווה גורם לשמחה; ממילא בשר עוף, שאינו קרב לקורבן שלמים, אינו נחשב לגורם שמחה (תוספות, תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ח', עמוד ב'; רמב"ם חגיגה ב, י). הוא אף אינו קרוי 'בשר' סתם. בשל היקשרות הבשר והיין עם השמחה, חכמים אסרו לאוכלם בסעודה המפסקת שלפני תשעה באב. ברוב העדות איסור זה התרחב למנהג שלא לאוכלם מראש חודש אב. גם בימים בהם מותר ואף רצוי לאכול בשר יש הגבלות על אכילתו כגון איסור אכילת בשר בחלב והקפדה על כשרותו.

גם היין נחשב לסמל שמחה בולט ביהדות. נהוג לשתות יין לשם ציונם של ימים קדושים ליהדות ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו, שיש לומר לפני השתייה:

"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן"

אם מביאים יין יותר משובח מהקודם אף מברכים:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב".

על דרך הלצה נהוג לומר על פי רש"י מפרשת נח - "יי"ש (=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה) מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי", כלומר: קבלת משקה מהאדמו"ר או הרב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית היא מגונה. גם לשתיית היין יש הגבלות כשרות.

ככל הנאות הגוף, המסורת היהודית מזהירה מפני התמכרות לאכילת בשר ולשתיית יין. אחד המקורות הברורים לכך קיים בדיון אודות בן סורר ומורה במסכת סנהדרין (ע' ע"א) שחייב לאכול בשר ולשתות יין כדי להעשות כזה. לפי ההלכה בן זה מתחייב במוות רק כאשר אכל בשר (זולל) ושתה יין (וסובא)

מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי

כשהפרשנים השונים (כרש"י והתוספות) זיהו את התמכרותו לבשר וליין כגורמי תסיסה בעייתיים, שיהפכו אותו לגורם מסוכן בחברה. לעומת זאת, יש הסוברים כי יש להמשיך את החיים ובכללם אכילת היין והבשר גם בימי אבל, כמו בסיפור הבא:

כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע. אמר להן: בניי, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! (אמרו לו) אפשר בפירות (אמר להם) פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! (אמרו לו) אפשר בפירות אחרים (אמר להם) מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה

משמעות תפיסתית ופרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתגם זה, שנטבע בהלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה בחגים, ככל הנראה מצביע למעשה על כך שהיהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף, ורואה בהן מנוף עיקרי ומרכזי להגיע אל השמחה. זאת, בניגוד לתפיסות הרוחניות, הסגפניות והפוריטניות, שסוברות כי הדרך לשמחה היא בהתעלות רוחנית מעל לצורכי הגוף ובפיתוח התבונה והמודעות העצמית ובקשת קרבת האלוהות, וכל שמחה אחרת, ובמיוחד גופנית, היא רעה חולה או לפחות מהווה סיכון רוחני. היהדות, שאיננה מחבבת במיוחד את הנזירות[1], סוברת כי הדרך לשמחה שאמורה להיות בחגים, אך לא רק בהם, היא גם באמצעים חיצוניים וממשיים כמו בשר, יין ובגדים יפים.

מפשטות לשון הגמרא[2] נראה כי השמחה היא בבשר קרבנות שלמים, וכיום שאין קרבנות, אין דין שמחה בבשר, אלא רק ביין. אולם, הרמב"ם פוסק[דרושה הבהרה] שגם כיום מצוות השמחה היא דווקא בבשר ויין ויש לאכול ולשתות:

כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין..."

יד החזקה - הלכות שביתת יום טוב פרק ו', הלכות י"ז-י"ח

כגון שנדר שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים. אומרים לו: אלו ידעת בשעת הנדר, כי השבת או יום טוב שבכלל הימים הללו חייב אתה לאכול בהם בשר ולשתות יין (שנאמר "וקראת לשבת ענג") היית נודר? והוא אומר לא, ומתירין נדרו.

פירוש המשנה לרמב"ם, נדרים, ט, ו

גם הרמב"ן, המשנה ברורה ופוסקים נוספים הלכו בדרכו של הרמב"ם, וסברו שיש לאכול בשר ולשתות יין, אך הזהירו על הגזמה ועל סביאה וזלילה. עמדתו של השולחן ערוך בנושא (אורח חיים סימן תקכ"ט, סעיפים ב'-ג') אינה ברורה.

אומנם יש הרואים בביטוי זה אב טיפוס שמתווה היהדות כדי להגיע לתחושה של שמחה, להשתמש באמצעים חיצוניים כשרים כסולם לטפס אל השמחה שנחשבת למעלה טובה במיוחד. לשיטתם אין חיוב להשתמש בבשר וביין כאמצעי בלעדי להגיע אל השמחה, אלא המטרה היא תחושת השמחה כשלעצמה, וכל אדם צריך לבחור את האמצעים שיביאו אותו לידי כך; ומי שאכילת בשר או שתיית יין מצערת אותו ואינה גורמת לו להגיע אל השמחה צריך לחפש דרכים אחרות שיביאו אותו לידי כך. כפי שכתב הרמב"ם, שהשמחה היא "כראוי לכל אחד ואחד", שמשמחים נשים בקניית בגדים ותכשיטים וילדים באמצעות מגדנות וממתקים, לכל אדם יש דרכים משלו לשמוח.

ניתוח צורני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "אין X אלא ב-Y", היא צורה רווחת בלשון חז"ל, שמטרתה להדגיש ולחזק את הדרך המוצעת כדרך עיקרית ומרכזית, תוך שלילת אלטרנטיבות אפשריות. בין הביטויים הרבים שקיימים בתלמוד ניתן להביא לשם הדגמה את הביטוי, "אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת." (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמוד א') ואת הביטוי "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל', עמוד ב').

הצורה השלמה של דרך הביטוי הזו היא "אין X ב-Y אלא ב-Z" כמו למשל הביטוי "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר." (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ב, עמוד א')

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]