בן סורר ומורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בן סורר ומורה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"א, פסוקים י"ח-כ"א
משנה משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ח, עמוד ב' - דף ע"ב, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ז'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם - לא תעשה קצ"ה, ספר החינוך - מצווה רמ"ח

בן סורר ומורה הוא מקרה המוזכר בתורה, שבו נער בן 13 מתנהג בדפוס קבוע גם לאחר שהוזהר, בהתנהגות של נהנתנות מופרזת, תוך זלזול בהוריו וגניבה מהם. על פי התורה דינו הוצאה להורג בסקילה, לפי בקשת הוריו מזקני העיר היושבים בדין. הסיבה להריגה זו היא כדי למנוע ממנו לעשות מעשים חמורים יותר בעתיד.

על פי ההלכה, להיתכנות מצב כזה המאפשר לדון למיתה נדרשים תנאים כה רבים, כך שהמקרה נדיר ביותר. יש שטענו שהוא מעולם לא קרה ולא עתיד לקרות.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינו של בן סורר ומורה מופיע בתורה:

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה- אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא!" וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

בתלמוד נידונים דיניו של בן סורר ומורה בפרק שמיני במסכת סנהדרין. ספר החינוך מביא את כל דיני בן סורר ומורה במצווה רמ"ח- "איסור לאכול כדרך זולל וסובא", כשהוא מציין[1] שהאזהרה לבן סורר ומורה נלמדת מהפסוק "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ב)- "לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה", כלומר- קיים איסור לאכול אכילה שבגינה האדם יתחייב מיתה.

משמעות הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במילון[2] ואצל הפרשנים המתייחסים לביטוי מבחינה לשונית[3], אנו מוצאים שני אלמנטים: לסור מן הדרך, עקשנות ומרדנות. כוונת הביטוי "סורר" היא לסור מדרך הטוב. הספורנו מוסיף שהמילה "סורר" מבטאת גם הסרת תקווה שאי פעם יחזור מדרכו הרעה. המילה "מורה" משמעותה עקשנות, מרי.

לפי הספרי, הביטוי מבטא גם את הכלליות במרידה, על פריקת כל עול:

...סורר על דברי אביו, ומורה על דברי אמו. סורר על דברי תורה, ומורה על דברי הנביאים. סורר על דברי עדים, ומורה על דברי הדיינים.

ספרי דברים, פרק כ"א פסוק י"ח

תהליך הפיכה לבן סורר ומורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חז"ל, על מנת שבן יוגדר כסורר ומורה, עליו לעמוד בתנאים רבים ומדויקים ולבצע את חטאיו בנסיבות מדויקות. מסיבה זו היו שאמרו שמקרה כזה מעולם לא קרה בפועל[4].

גילו של בן סורר ומורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המשנה[5], בן סורר ומורה אינו יכול להיות מתחת לגיל מצוות, משום שכדי להתחייב מיתה הוא צריך להיות בגיל שבו הוא מחויב לא לעבור עבירות. גיל זה מוגדר בלשון המשנה - "משיביא שתי שערות", שעל פי חזקה דרבא זה קורה בגיל 13 שנה.

את גילו המקסימלי מגדירה המשנה: "עד שיקיף זקן- התחתון ולא העליון". דין זה נלמד מהפסוק: "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה"- "בן ולא איש"- כלומר, שעדיין אינו נחשב בוגר. הגמרא[6] מוסיפה שאם עברו לבן שלושה חודשים מאז שהביא שתי שערות, אף על פי שעוד לא הקיף זקן- אינו יכול להיעשות בן סורר ומורה, משום שכתוב- ""בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה"- בן ולא הראוי להיות אב"- והיות ואם היה נשוי- אשתו הייתה יכולה להרות, ובגיל שלושה חדשים העובר ניכר במעי אמו, הוא נחשב כבר אבא וכבר אינו בגדר "בן".

יוצא אם כן שהאפשרות להיות בן סורר ומורה מתפרסת בסך הכל על פני שלושה חודשים במהלך החיים: מגיל 13 ועד גיל 13 ושלושה חודשים.

מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת אינה יכולה להיות בן סורר ומורה. הגמרא אף מוסיפה:

תניא, אמר רבי שמעון: "בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה, שהכל מצויין אצלה בעבירה. אלא גזירת הכתוב היא, "בן"- ולא בת:

הגדרת "זולל וסובא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן סורר ומורה מתואר בתורה כבן מרדן שאינו שומע בקול הוריו, זולל וסובא. חז"ל[7] הגדירו על פי הפסוק: "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן, בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ." (ספר משלי, פרק כ"ג, פסוק ב') שחטאו מתבטא בהפרזה באכילת בשר (זולל) ובשתיית יין (סובא). על פי המשנה, הבן צריך לגנוב מאביו תרטימר בשר- חצי מנה, משקל השווה לכ-213 או 240 גרם תלוי לפי הדעה- וחצי לוג יין- כ-300 סמ"ק- ולאכלם ברשות אחרים. הסיבה לכך שצריך לגנוב מאביו ולאכול ברשות אחרים היא שצריך שיהיה דבר המצוי ובלי חשש שיתפס כי העונש הוא מניעתי, שלא יעשה זאת בעתיד, ובמקרים שהאוכל אינו מצוי או שקיים חשש בסבירות גבוהה שהוא יתפס- קיים חשש רטן יותר שימשיך לעשות זאת בעתיד[8].

על פי חז"ל, אכילתו צריכה להיות אכילה מופרזת, שלא לשם מצווה. אם יאכל בסעודת מצווה, או שיאכל דברים שמצווה לאכלם, כגון מעשר שני- אינו מתחייב בהריגה. חז"ל[9] אף למדו מהכתוב: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" (ספר דברים, פרק כ"א, פסוק כ'), שאם יאכל דברים האסורים באכילה, כגון בשר נבלה, גם כן אינו מתחייב- "בְּקֹלֵנוּ- ולא בקולו של מקום".

מאפייני ההורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה[10] מבואר, שעל ההורים להיות שלמים בגופם ולא להיות חסרים אבר אחד. דין זה נלמד מהפסוקים, כפי שמפרטת המשנה: ""וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ"- ולא גדמין. "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ"- ולא חגרין. "וְאָמְרוּ"- ולא אלמין. "בְּנֵנוּ זֶה"- ולא סומין. "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ"- ולא חרשין."

לדעת רבי יהודה[8], על ההורים להיות דומים זה לזו בקול, במראה ובגובה, משום שנראה מהפסוקים שהם יוצרים השוואה מוחלטת ביניהם[11], הב"ח בהגהותיו כותב שלפי זה לא ייתכן בן סורר ומורה במציאות כיון שבמקרה כשל רבי יהודה צריך האב להיות סריס, או שהאם איילונית.

שלבים נוספים קודם ההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, הורי הבן צריכים להביאו לפני זקני העיר כדי שהם יחליטו אם להוציאו להורג. אם אחד ההורים אינו מסכים להרוג את הבן, אין הורגים אותו[8]. יש הסבורים[12] כי חוק זה נועד להגן על הבן, מכיוון שבתקופת המקרא לאב המשפחה היה שלטון יחיד בבני משפחתו, ובסמכותו היה להוציא את בנו להורג ללא פניה לערכאה אחרת. אחרים סוברים שאין לטענה זו שום ביסוס היסטורי או ביסוס במקרא עצמו.

על פי הגמרא[13] בפעם הראשונה שהיה הבן גונב ואוכל כמתואר לעיל, בית הדין היו רק מלקים אותו. דין זה נלמד מהפסוק "וְיִסְּרוּ אוֹתוֹ" (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק י"ח). רק לאחר מכן, אם הבן היה שונה באיולתו, אז היה מוצא להורג.

הסברים להוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן סורר ומורה נהרג משום שהוא גנב מהוריו כסף. דבר זה מעלה תמיהה, שכן בדרך כלל עונשו של גנב אינו מיתה אלא תשלומי כפל. המשנה מתייחסת לעניין זה ואומרת שבן סורר ומורה נידון "על שם סופו" והגמרא מפרטת:

תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מְגַמֵּר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה- ימות זכאי ואל ימות חייב...

כלומר, היות שהמצב העכשוי מראה על מצב עתידי בעייתי, אנו מעדיפים להורגו עכשיו, כדי למנוע דברים גרועים יותר בעתיד. המשנה[14] מביאה שגם בא במחתרת נידון על שם סופו, על פי אותו עיקרון- הואיל וסופו להרוג את בעל הבית, התירה התורה להורגו.

היו שהשוו בין הסבר זה לבין הדטרמיניזם[15] דבר שגרם לקשיים בהבנה מדוע התורה לא נותנת אפשרות לתקן ולחנך את הילד. התשובה שניתנה היא שהתורה מתארת את האידיאל, בעוד חזרה בתשובה היא אופציה שניתנה ממידת החסד.

ספר החינוך[16] מסביר, שהסימן שאנו מזהים בעזרתו קלקול רוחני הוא אכילה ושתייה, משום שהם הדברים המחזקים את הגוף, בעוד התבוננות במושכלות מחזקת את הנפש. והיות והגוף והנפש הם הפכים גמורים, התחזקות החומר מביאה להחלשות הנפש- קלקול רוחני. והציווי ניתן דווקא בגיל צעיר, משום שמספיק שבתחילת בחרותו של אדם הוא יפנים את עניין ההתרחקות מהחומר כדי שיקח מזה מוסר לכל ימיו.

גישה מעט שונה נמצאת בירושלמי, שם מבואר שכל דינו של בן סורר ומורה הוא ללא טעם המובן לשכל אנוש, אלא הכל גזרת הכתוב:

א"ר יסא: כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין תני (כל אלו הדברים- של בן סורר ומורה- אינם מסתברים, היה ראוי להיות הפוך). תדע לך שהוא כן,

מי היה בדין שיהא חייב, הבן או הבת? הוי אומר- הבת! ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן.

מי היה בדין שיהא חייב, קטן או גדול? הוי אומר- גדול! פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן.

מי היה בדין שיהא חייב, הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר- הגונב משל אחרים! פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו.

ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך.

יש המשווים בין הדילמה הפילוסופית והרעיונית של בן סורר ומורה ה"נידון על שם סופו", ובין דמויות היסטוריות שגרמו עוולות רבות, לדוגמה היטלר וסטלין ועוד. אם הייתה אפשרות להורגם בעודם קטנים כאשר רק ניצני מעשיהם ניכרים - האם היה ראוי לעשות כן, או שמא באותה תקופה עדיין לא חטאו ולכן אין לגעת בהם?

היתכנות המקרה במציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד[8] מציין, שלדעת רבי יהודה, האומר שההורים צריכים להיות דומים זה לזו בקול, מראה וגובה, אין במציאות אפשרות לקיום מקרה זה. לדעה זו, כל פרשה זו נכתבה רק כ"דְּרוֹש וקבל שכר". כלומר, התורה מתארת לנו את המצב האידיאלי, אף על פי שבפועל אינו יכול להתממש[15].

לעומת זאת, לדעת רבי יונתן, יכול לקרות מקרה כזה במציאות, והוא אף מציין שהוא ראה בעיניו מקרה של בן סורר ומורה והוא אף ישב על קברו.

מחלוקת דומה קיימת גם בעיר הנידחת ובית המנוגע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, הוצאת מאגנס, תשנ"ט, עמ' 46–67.
  • מאמר "בן סורר ומורה" בספר יסודות החינוך של הרש"ר הירש- משמעות חינוכית של בן סורר ומורה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.