אשת מנוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַה; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים.
מנוח ואשתו מעלים קורבן. ציור שיוחס בעבר לרמברנדט, שמן על קנבס ציור משנת 1641 מוצג במוזיאון הציירים הגדולים בדרזדן

אשת מנוח היא אמו של שמשון ואשתו של מנוח. מלאך ה' מתגלה בפניה ומודיע כי תלד ילד אשר "נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן". שלא כבסיפורי לידה אחרים ששמות הנשים נזכרים בהם, שמה של האישה לא נזכר. נאמר עליה רק שהיא "עקרה ולא ילדה".

סיפורה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתגלות הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ;[1] וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ.

מלאך האלוהים מתגלה אל האישה. הוא אומר לה שהיא עקרה ובן ייוולד לה. גם המספר מקדים ומספר כי היא עקרה. מצד האם אין תגובה, לא על צורת ההתעברות ואף לא על יעודו של בנה. המלאך חוזר על דברי הפתיחה בסיפור. מכאן אפשר להבין שהמלאך מצוי בידיעת הנסתר. האישה נמצאת בשדה ושם מתגלה מלאך האלוהים. ההבטחה לבן טומנת בחובה ציווים, אזהרות ובשורה על עתידו של הרך הנולד. פסוק ד' הופך להיות תנאי:וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. האישה תלד אם תשמור על ציווי הנזירות. האישה מספרת לבעלה כי מלאך האלוהים נראה אליה, "אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי". צמד המילים "בא אל" בתנ"ך משמש פעמים רבות לתיאור יחסים מיניים.

האישה ממהרת לתאר לבעלה כיצד נראה איש האלוהים. היא מצטדקת באומרה שאת שמו לא שאלה ואת שמו לא מסר לה. האישה משמיטה בתחילה את הגילוי "הנך עקרה וילדת בן" ומשלבת את פרשנותה שלה לדברי המלאך. האישה ממשיכה ומתחילה לדבר על בשורת הלידה: "הנך הרה". לאחר זה היא ממשיכה בהדרגה ומספרת לבעלה על עתידו של הנער אשר יהיה נזיר אלוהים. היא אינה מוסרת לבעלה כי מורה, סכין, לא יעלה על ראשו. היא מדברת בפירוט רב על האיסורים החלים עליה.

גילוח שיער הוא אחד מהאיסורים החלים על הנזיר בחוקת הנזיר המופיעים בספר במדבר, ו', ה'. בניגוד לסיפור הלידה בספר שמואל א', א', י"א, האיסור לא ניתן מה' או שליחו כמו בפרק זה אלא בא ביוזמת חנה אם שמואל. האיסורים חלו על אימו מפני ששמשון הוקדש טרם לידתו.

האישה מחסירה את הפרט החשוב הקשור להיותו מושיע, אך מוסיפה "עד יום מותו".

ההתגלות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה', וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי--אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה[2], וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ. וַתְּמַהֵר, הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ; וַתֹּאמֶר אֵלָיו--הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ, אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ, אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ[3]; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אָנִי. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ: מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר, וּמַעֲשֵׂהוּ. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה', אֶל-מָנוֹחַ: מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר. מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ, וְכָל-טֻמְאָה, אַל-תֹּאכַל: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ, תִּשְׁמֹר.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל-מַלְאַךְ ה': נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַ-ה' תַּעֲלֶנָּה: כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה', מִי שְׁמֶךָ: כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה', לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי--וְהוּא-פֶלִאי. וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַ-ה'; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה', בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ;[4] וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה', לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ; אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹהִים, רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'.

מנוח מתפלל לה' ומבקש כי איש האלוהים יופיע שוב. אך איש האלוהים מתגלה שוב רק לאישה. האישה שוב ממהרת לספר לבעלה וחוזרת שוב על הצירוף "אשר בא ביום אליי". איש האלוהים פוגש במנוח ואשתו לאחר בקשה מאלוהים. איש האלוהים אינו משיב למנוח על שאלתו אלא חוזר על דברים שאמר לאישה בלבד. הסצנה מסתיימת בפחדו של מנוח מכך שראו את איש האלוהים. תפקיד המרגיע, את מי שנחרדו לאחר שראו את פני האל, עובר מאלוהים אל האישה.

דבריה מסיימים את בשורת הלידה על ידי המלאך ובכך הקורא חוזר לדברי המלאך בראשונה "והרית וילדת בן". האישה האלמונית שאליה, מתגלה מלאך האל, נותנת לבנה את שמו, כנהוג בימים ההם (כמו אצל לאה, רחל, חנה, שכנותיה של נעמי ועוד, שקוראות לבן בשם).

איור מתנ"ך מורגן (המאה ה-13), המציג את מנוח ואשתו העקרה מעלים קורבן

זיהויה עם הצללפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפורי לידה אחרים בתנ"ך שמות הנשים נזכרים, ואילו בסיפור זה נפקד שמה של האישה. ניתן לשער שכוונת הסופר המקראי היא להמעיט בחשיבות המשפחה ולתת ביטוי יתר לבשורה האלוהית שקדמה ללידת שמשון[דרוש מקור].

חז"ל[5][6] זיהו את אשת מנוח עם "הַצְלֶלְפּוֹנִי" הנזכרת בדברי הימים א', ד', ג' בייחוסי משפחת כלב בן יפונה משבט יהודה: ”בְּנֵי יְהוּדָה פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל. וּרְאָיָה בֶן-שׁוֹבָל הֹלִיד אֶת-יַחַת וְיַחַת הֹלִיד אֶת-אֲחוּמַי וְאֶת-לָהַד אֵלֶּה מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי. וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְּלֶלְפּוֹנִי”. אחיה של הצללפוני היו יזרעאל, ישמא וידבש. היא הוזכרה בשמה עם שאר אחיה, ככל הנראה משום חשיבותה. הרב חיים דב רבינוביץ (דעת סופרים) כותב: ”שלושת האחים פעלו למען מעמדו של השבט בין האנשים, ואחותם – בין הנשים.”[7]

משמעות השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר מדרשים מוסברת משמעות שמה של אשת מנוח:

  • "ולפי שראתה במלאך – נקרא שמה הצללפוני: שהיא פונה [רואה] את המלאך, ואין צ'ל'ל' אלא מלאך. ומדוע נאמר "הצלל" בשתי אותיות ל' – ולא אמר 'הצל-הצלפוני', שהרי המלאך נקרא צל ולא צלל? אלא לפי ששתי פעמים נראה לה המלאך, אחת בעיר ואחת בשדה" (במדבר רבה י, ה)
  • "סדין עשתה ותמכור" זו הצללפוני, אמו של שמשון שהייתה דומה לאישה שאורגת וטווה בשוק, מפני שלא פרה ורבה. (גנזי שכטר א 761) כמו כן האזכור בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ, וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר מרמז על צ'ל'ל' המלאך.
  • "הייתה טווה ומוכרת בשוק ומגדלת את בנה, ולא עוד אלא, הייתה יושבת ודורשת עד שהצלילה התורה" (מדרש אשת חיל בתמ"ד – ב, קמט)

בקרב החולקים על זיהוי חז"ל, הוצעו הצעות שונות לתיקון הנוסח, ובייחוד הוצע לחלק את השם "הצללפוני" לשני שמות של זכרים: "יהללאל" ו"צפוני" ולזהות את "יהללאל" עם איש ששמו כך, הנזכר בדברי הימים א', ד', ט"ז – בלא ציון ייחוס. אולם לגבי סברות אלו הועלו ספקות. יש המפרשים "הצללפוני" כלשון הצל את פניי, כלומר, תן לצילך לכסות את פניי, פרוש עליי את חסותך. לפי זה, השם מביע את בקשת העלמה המופנית אל האל.[8]

שימושים בזיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי זיהוי זה, נקרא על שמה של אשת מנוח היישוב צלפון, אזור בו כמה מקומות ששמם קשור בשמשון, כמו בית שמש, צומת שמשון וכדומה.

גם זאב ז'בוטינסקי, ברומן שמשון, אימץ את השם הצללפוני כשמה של אם שמשון.

עקרותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ויאמר לי: "הנך הרה", אבל מה שאמר לה: "הנה את עקרה" לא גילתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה" (במדבר רבה י, ה). המונח 'קלקולה' מופיע פעמים רבות בתלמוד לעבירות שקשורות ביחסים שאינם כשרים כמו יחסי ניאוף ולכן מוסיף הדרשן כי "לא גילתה לו דבר עקרותה שלא רצתה לגלות דבר קילקולה"[9].

לדעת יאירה אמית, מוטיב העקרות במקרא הוא רק אמצעי המועיד את התינוק הנולד שהולדתו באה בזכות האל ולכן המחבר המקראי ממעיט בהצגת האב[10].

הסיפור אצל יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו מוסיף בחיבורו "קדמוניות היהודים" עוד על יופייה. הוא מספר כי האישה הייתה מפורסמת ביופייה ועלתה בכך על כל הנשים. בן מתתיהו גם מתאר את מנוח כבעל קנאי "ללא מידה" ומייחס לו את החשד שהמפגש בין אשתו למלאך לא היה טהור. בקדמוניות היהודים, האישה היא זו שמבקשת את המפגש השני עם המלאך בגלל קנאת בעלה במלאך.[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ורג סברן, ויפגע במקום: הסיפור התיאופני במקרא, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 25-2, 154-152, 175-172.
  • דויד גרוסמן, דבש אריות: סיפור שמשון, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2006.
  • דוד פישלוב, מחלפות שמשון: גלגולי דמותו של שמשון המקרא, תל אביב: זמורה ביתן, 2000.
  • זאב ז'בוטינסקי, שמשון, מרוסית ברוך קרופניק, תל אביב: ערי ז'בוטינסקי, 1950.
  • חוה שלום-גיא, אלה תולדות גדעון: מחזור סיפורים מקראי בראי מקבילותיו, תל אביב: רסלינג, 2013, עמ' 117-107.
  • יאיר זקוביץ, חיי שמשון, ירושלים: מאגנס, 1982, עמ' 85-19.
  • יאיר זקוביץ, על תפיסת הנס במקרא, תל אביב, משרד הביטחון, 1987, עמ' 59-50.
  • יעל לוין, "העקרות באגדה", תעודה יג (תשנ"ז), עמ' 79–134.
  • פנינה גלפז פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 223-220.
  • חסידא י', הצללפוני, אוצר אישי התנ"ך, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשנ"ט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דמיון ניכר בפתיחת סיפור זה לכמה סיפורים מקבילים במקרא, ראו: ספר שמואל א', פרק א', ספר שמואל א', פרק ט', מגילת אסתר, פרק ב', פסוק ה'.
  2. ^ למילה שדה היקרויות רבות במקרא ומשמעויות רבות במקרא. על תחום השדה או המדבר ראו: נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011, עמ' 50-47 ; וגם: חיים חיון, ותצא דינה, ירושלים: מאגנס, 2011, עמ' 25-26.
  3. ^ בפסוק זה מהדהד הכתוב בספר מלכים ב', ד', ל' סיפור האישה השונמית. בשני המקומות האישה נושאת מסר חשוב השוו גם: יאיר זקוביץ, חיי שמשון, ירושלים: מאגנס, 1982, עמ' 49.
  4. ^ על אנלוגיות של מלאכים נעלמים ראו: אלכסנדר רופא, מלאכים במקרא: האמונה במלאכים בישראל לאור מסורות מקראיות, ירושלים: מאגנס, 1979, עמ' 257-253.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א, עמוד א'
  6. ^ במדבר רבה, פרשה י', פסקה ה'
  7. ^ אדרי י', נשים בתנ"ך ובאספקלריית חז"ל, הוצאת דני ספרים, קריית גת, 2002.
  8. ^ קאסוטו מ' ד', הצללפוני, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1973.
  9. ^ עירית אמינוף, שמשון הלך אחר עיניו: שמשון בראי התלמוד והמדרש, ירושלים: ראובן מס, 2010, עמ' 49.
  10. ^ יאירה אמית, מקרא לישראל שופטים, ירושלים, מאגנס, 1999, עמ' 222.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר חמישי, פרק ח, סעיפים 276–281.