איש חסיד היה

איש חסיד היה
	עטיפת התקליט "איש חסיד היה"
כתיבה	דן אלמגור
סוגה	מחזמר
הצגת בכורה	אוקטובר 1968

"איש חסיד היה" הוא מופע ישראלי המבוסס על שירים, סיפורים וניגונים חסידיים שהועלה לראשונה ב-16 באוקטובר 1968^[1]. שם ההצגה הושאל מפיוט ידוע למוצאי שבת (”אִישׁ חָסִיד הָיָה / בְּלִי מָזוֹן וּמִחְיָה // בְּבֵיתוֹ עֻצַּר מִלֵּיבֹש / מִבְּלִי בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ”), ותוכנו מספר על מצוקתו של יהודי נזקק הזוכה לישועה מאליהו הנביא.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומר ל"איש חסיד היה" נכתב ונערך בידי דן אלמגור, שליקט שירים, סיפורים וניגונים חסידיים שמקורם בפולקלור העיירה היהודית של מזרח אירופה במאות ה־19 וה־20. סייעו לו בהכנת החומר הרב שמואל אבידור הכהן ושלמה ניצן, ושחקני המופע הציגו אותם בתפאורה פשוטה, בליווי גיטרות וללא תזמורת. מאיר נוי הלחין ועיבד שירים למופע (וביניהם "מכתב לרבי" ו"אברמל'ה מלמד"). מהשירים והסיפורים עלו מצוקותיו הקיומיות של היהודי הפשוט, יחסיו עם אלוהים, הקשר אל הרבי, צער הגלות – והכל נשזר במלנכוליות המלווה גם באופטימיות ואמונה באלוהים. בין שירי ההצגה שהתפרסמו היו "אברמל'ה מלמד", "מכתב לרבי", "זמר ליין", "העצבות רק לטפשים היא", "מעין עולם הבא".

הצלחה בימתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודה של ההצגה היה בהיותה ציון דרך בטיפול במורשת היהודית מעל במת התיאטרון והבידור הקל, שזכה לכינוי "חסידות בג'ינס". ההצגה, שהופקה על ידי תיאטרון בימות, נחשבה להצלחה בידורית שהצליחה למשוך קהל צעיר ומבוגר, חילונים ודתיים. בסך הכל הוצג המופע למעלה מ־600 פעם בארץ, ובסיבוב הופעות ברחבי העולם. ההצגה זכתה בפרס "המחזה המקורי של השנה" לשנת תשכ"ט מטעם המועצה הציבורית לתרבות ואמנות שליד משרד החינוך ובפרס "תוכנית התיאטרון והסאטירה של השנה" לשנת תשכ"ט במסגרת פרס כינור דוד.^[2]

יוסף דן הצביע על המחזה כמייצג חשוב לגישה שכינה "חסידות פרומקיניאנית", ראייה רומנטית וא־היסטורית של התנועה שראשיתה בקובצי הסיפורים החסידיים שערך מיכאל פרומקין וטופחה על ידי כותבים כמרטין בובר. גישה זו זכתה לפופולריות בקרב צאצאי יהודי מזרח אירופה בישראל ובמערב אחרי השואה, אך הלכה ונגוזה ככל שהחסידות חזרה והתאוששה, והפכה מדימוי נוסטלגי לכח קונקרטי בזירה הציבורית.^[3]

הפקות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור הצלחת המופע בישראל, הוא הועלה ב־1971 בברודוויי, בתיאטרון אדיסון (Edison Theatre) שבמידטאון מנהטן. הוא תורגם לאנגלית על ידי שמעון וינסלברג (אנ') וולרי ארנון, ומילות השירים בתרגום רוברט פרנד (אנ'). נוספו למופע שירים וניגונים ונעשו עיבודים קוליים מיוחדים לקולות השחקנים ולנגני הגיטרה.^[4] משתתפי הפקה זו היו: שלמה ניצן, דני ליטני, דני מסנג, גליה ישי ואביבה שוורץ. גם בגרסה זו זכה המופע להצלחה,^[5] והמופע הוצג 144 פעמים, מ־22 בנובמבר 1971 ועד 26 במאי 1972. מאז הועלה ברחבי העולם פעמים רבות ביידיש, ספרדית, צרפתית ואנגלית^[6].

במרץ 1990, עלה שוב המופע בישראל, שרק דני ליטני מהצוות המקורי השתתף שוב. דן אלמגור שילב קטעים חדשים במופע זה^[7]. שאר המשתתפים היו: דן תורן, דפנה ארמוני, דני בסן, עדי בנטוב וזהר זמיר. את המופע ביימה אלה אלתרמן והמנהל המוזיקלי היה ישראל בורוכוב^[8].

בשנת 2005, הוצג המופע בתיאטרון הממלכתי של בלארוס במינסק, בבימויו של ולרי דנילוביץ' אניסנקו, המכהן גם כמנהל הכללי והאמנותי של התיאטרון^[9].

בשנת 2011 הועלתה ההפקה מחדש במסגרת בית הספר למשחק בית צבי בבימוי דניאל אפרת, ניהול מוזיקלי של אפי שושני וכוריאוגרפיה של גלעד קמחי.

בנובמבר 2012 הועלה המופע מחדש כקופרודוקציה של תיאטרון חיפה והבימה^[10]. המופע כלל חלק מהשירים והסיפורים שהיו במופע המקורי בעיבוד חדש, ונוספו לו סיפורים ושירים חדשים גם הם בכתיבתו של דן אלמגור. המופע החדש בוים בידי איציק ויינגרטן והולחן בידי אורי וידיסלבסקי. השתתפו עשרה שחקנים: עדי ארד, יגאל שדה, גיל קפטן, נדיה קוצ'ר, רונה פרומצ'נקו, נצנת מקונן, יגאל מזרחי, אתי וקנין, צחי הלוי ודויד בילנקה. המופע מסתיים בשיר מחאה, התוהה מה אירע לחסידים של פעם לכאורה, כפי שנתפשו בדמיון הפופולרי: צנועים, אוהבי תורה ועבודה, מקפידים על כבודם של נשים ומתרחקים מכבוד ועושר.

בחודש פברואר 2018 עלה המופע שוב לבמות התיאטרון, והפעם בשפת היידיש בעיבוד מחדש על ידי תיאטרון היידישפיל^[11].

יוצרים ומשתתפים במופע המקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים: שלמה ניצן, חנה רוט, לוליק, דני ליטני, דבורה דותן, בתיה ברק
עריכה ועיבוד: דן אלמגור
במאי: יוסי יזרעאלי
מערכת מייעצת: שמואל אבידור הכהן, יואב אלשטיין, שלמה ניצן
הנהלה מוזיקלית: יוחנן זראי
מפיק: יעקב אגמון, תיאטרון בימות
תפאורה: דני קרוון

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן אלמגור, 'איש חסיד – והאוצר מתחת לגשר', במה (תשנ"ו), 115–135.
דן אוריין, 'חיפוש הזהות היהודית בתיאטרון הישראלי ("איש חסיד היה", 1968)', במה 139–140 (תשנ"ו), 99–114. (הופיע גם באנגלית: Israel Affairs 3 (1996)‎)