לדלג לתוכן

אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון
לידה 22 ביולי 1621
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת דורסט, הממלכה המאוחדת
פטירה 21 בינואר 1683 (בגיל 61)
אמסטרדם עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Anthony Ashley Cooper עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה כנסיית סנט ג'יילס, ווימבורן סנט ג'יילס עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אקסטר קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הוויגית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מרגרט ספנסר (30 באוגוסט 1655–?)
מרגרט קובנטרי (25 בפברואר 1639–?)
ליידי פרנצ'ס ססיל (25 באפריל 1650–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
הלורד נשיא המועצה
21 באפריל 1679 – 15 באוקטובר 1679
(178 ימים)
מונרך בתקופה צ'ארלס השני, מלך אנגליה
רוזן רנדור הראשון ←
הלורד הראשון של המסחר
16 בספטמבר 1672 – 1676
(כ־3 שנים)
מונרך בתקופה צ'ארלס השני, מלך אנגליה
→ ראשון
רוזן ברידג'ווטר השלישי ←
לורד צ'נסלור
17 בנובמבר 1672 – 9 בנובמבר 1673
(358 ימים)
מונרך בתקופה צ'ארלס השני, מלך אנגליה
→ סר אורלנדו ברידג'מן
סר הניאג' פינץ' ←
שר האוצר של אנגליה
13 במאי 1661 – 22 בנובמבר 1672
(11 שנים)
מונרך בתקופה צ'ארלס השני, מלך אנגליה
→ אדוארד הייד
ג'ון דאנקומב ←
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון (באנגלית: Anthony Ashley Cooper, 1st Earl of Shaftesbury;‏ 22 ביולי 1621–21 בינואר 1683) היה פוליטיקאי אנגלי בולט בימי האינטררגנום והרסטורציה. הוא היה חבר בפרלמנט של 1660, שהכריז שצ'ארלס השני הוא הריבון, והכין את הקרקע להשבת המלוכה. החל מ-1661 היה קופר חבר בבית הלורדים. בשנים 1661–1672 היה שר האוצר של אנגליה, ובשנים 1672–1673 כיהן כלורד צ'נסלור. הוא היה אחד משמונת הלורדים-הבעלים של פרובינציית קרוליינה.

במחצית השנייה של שנות ה-70 של המאה ה-17, לאחר שהשתכנע שיורש העצר, ג'יימס, הדוכס מיורק, עשוי להוביל את אנגליה לקתוליות ולאבסולוטיזם, הפך קופר ליריב של הכתר. הוא דרש כינוסים תכופים של הפרלמנט, תמך בניסיונות להגן על אנגליה מפני המזימה האפיפיורית (שהתבררה כבדיה) וקידם, ללא הצלחה, הצעת חוק למנוע מג'יימס את הכתר.[1] המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות פעולות אלה הניח את היסודות למפלגה הוויגית. לאחר שמאמציו נכשלו וצ'ארלס חלה, הוא קידם רעיונות למרד נגד ג'יימס. לבסוף נאלץ קופר לגלות להולנד, שם נפטר.

שפטסברי היה הפטרון של הפילוסוף ג'ון לוק. תמיכתו בסובלנות דתית כלפי הפלגים הפרוטסטנטיים הלא-אנגליקנים, והתנגדותו לקתוליות ולשלטון אבסולוטי, השפיעו רבות על התאוריה הפוליטית של לוק. השניים שיתפו פעולה בכתיבה של החוקה היסודית של קרוליינה ב-1669.[2]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו, משפחה והשכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בבית סבו מצד אמו, אן אשלי, בווימבורן סנט ג'יילס שבדורסט. אביו היה סר ג'ון קופר, מרוקבורן שבהמפשייר. הוא היה ברונט וייצג את העיירה פול (אנ') בפרלמנטים של 1625 ו-1629. הוריו הבטיחו לסבו מצד אמו, סר אנתוני אשלי, שהילד יישא את שמו המלא כשמו הפרטי. גם משפחת אשלי וגם משפחת קופר השתייכו לאצולה הכפרית (gentry) הנמוכה. עם הזמן המשפחות הגדילו את נכסיהן, כך שהנישואים של ג'ון ואן איחדו אדמות נרחבות יחסית בדרום אנגליה. דרך קשרי משפחה ונישואין היו למשפחת קופר קשרים עם מספר אישים רבי השפעה באנגליה.[3]

אמו של אנתוני אשלי קופר מתה ב-20 ביולי 1628, כשהיה בן שבע. פחות משלוש שנים מאוחר יותר, ב-23 במרץ 1631, מת גם אביו. לפני שאביו הלך לעולמו הוא התחתן בשנית עם מרי מוריסון, אלמנה עשירה וסבתו של ארתור קאפל, שעתיד היה להיות רוזן אסקס הראשון. עם מות האב, קופר ירש את תאריו (עד 1661 הוא נקרא סר אנתוני אשלי קופר, ברונט), את הונו ואת קשריו הפוליטיים. עם זאת לאב היו גם חובות כבדים בעקבות הפסדים בהימורים. קופר נשלח לאחר מות האב לבית של סר דניאל נורטון, שהיה פוריטן ונאמן של אביו, לא רחוק מפורטסמות'. לאחר שנורטון הלך לעולמו ב-1636, קופר עבר לבית של נאמן אחר של אביו, אדוארד טוקר, ליד סולסברי.[3]

בשנת 1637 קופר התחיל את לימודיו בקולג' אקסטר שבאוניברסיטת אוקספורד. ב-1638 החל ללמוד באכסניית המשפט לינקולנז אין. שנה לאחר מכן הוא התחתן עם מרגרט קובנטרי, בתו של הברון קובנטרי הראשון.[3]

ראשית הקריירה הפוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן של אנתוני אשלי קופר מאמצע המאה ה-17.

במרץ 1640 נבחר לפרלמנט הקצר כנציג של טיוקסברי.[4] בתחילת מלחמת האזרחים, שפרצה ב-1642, הוא נמנע מלהשתתף באירועים. באביב 1643 הוא הצטרף למלוכנים והקים רגימנט רגלים ומשמר פרשים שנלחמו למען המלך צ'ארלס.[5] בפברואר 1644 הוא החליף את נאמנותו, ועבר ללחום לצד כוחות הפרלמנטרים בדורסט. מאוחר יותר הוא טען שהשינוי נבע מכך שהבין שמדיניות המלך היא מסוכנת לדת ולמדינה. מסיבות שאינן לחלוטין ברורות, במהלך 1645 הוא הפסיק למלא תפקיד אקטיבי בצבא הפרלמנט ועבר לתפקידים אזרחיים.[5]

ב-1646 קופר החל להשקיע בעסקים בקולוניות. הוא רכש מטע סוכר בברבדוס, שהעסיק עבדים והשקיע במניות בספינה שעסקה בסחר העבדים האטלנטי.[5][6]

שלטון קרומוול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו הראשונה של קופר מתה ביולי 1649.[5] באפריל 1650 הוא נישא בשנית לפרנצ'ס ססיל, בתו של רוזן אקסטר השלישי.[5] בנו הבכור (לימים, אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי השני) נולד ב-1652.[5]

בשנת 1652 הפרלמנט "המקוצץ" (the Rump Parliament) מינה את קופר לשרת בוועדה שהייתה אמורה לסייע בקביעת רפורמות חוקתיות. הוועדה התכנסה לזמן קצר והמדיניות שהציעה לא התממשה.[5] ב-1653 הוא קיבל חנינה רשמית על מעשיו בתחילת מלחמת האזרחים, והוא מונה לפרלמנט (Barebone's Parliament) כנציג של וילטשייר.[4] הוא שכנע את הרוב בפרלמנט לאפשר לאוליבר קרומוול להפוך ללורד פרוטקטור, מונה למועצת המדינה, וכיהן כחבר בפרלמנט של 1654.[5]

תמיכתו בקרומוול הסתיימה בסוף 1654 היות שסבר שקרומוול נוטה לשלוט באמצעות הצבא ולא באמצעות הפרלמנט.[5] בתחילת ינואר 1655 הוא הפסיק לקחת חלק בישיבות מועצת המדינה ותמך בהחלטת פרלמנט לאסור על הממשל לשלם או לאסוף כספים ללא הסכמת הפרלמנט. קרומוול פיזר את הפרלמנט בסוף אותו החודש.[5] באותה שנה קופר נישא בשלישית למרגרט ספנסר, פחות משנה לאחר שנפטרה אשתו השנייה.[5]

בפברואר 1655 כתב המלך הגולה צ'ארלס השני לקופר בקשה שיצטרף למאמצים להחזרת שלטון בית סטיוארט בתמורה לחנינה. קופר לא השיב לו בשלב זה.[5] הוא נבחר שוב לפרלמנט ב-1656, ושמו נכלל ברשימה של כמאה נציגים שמועצת המדינה סרבה לישיבתם בפרלמנט.[5] הוא מחה יחד עם אחרים כנגד צעד זה, ובסופו של דבר קיבל את המושב בפרלמנט ב-1658.[5] האופוזיציה שלו לקרומוול בשלב זה הייתה ברורה. קרומוול פיזר את הפרלמנט שבועיים אחרי שקופר וחברי פרלמנט אחרים שנכללו ברשימה החלו לכהן.

קופר המשיך לכהן כנציג בפרלמנט שהתכנס תחת שלטונו של ריצ'רד קרומוול ולקדם שליטה אזרחית בצבא. הוא נעצר לתקופה קצרה באוגוסט 1659 בחשד ששיתף פעולה עם ניסיון התקוממות מלוכנית, אך שוחרר וזוכה מהחשדות כעבור מספר שבועות. בסוף אותה שנה, לאחר שהצבא השתלט על מועצת המדינה, הוא שיתף פעולה עם קבוצה של מדינאים שהקימו מועצת מדינה אלטרנטיבית וביקשו להשיב את הפרלמנט המקוצץ. הוא גם שיתף פעולה בניסיון שנכשל להשתלט על מצודת לונדון. בדצמבר הפרלמנט המקוצץ התכנס ומינה את קופר כאחד משבעה נציבים בעלי שליטה זמנית על הצבא ואחד משלושה נציבים בעלי שליטה על מצודת לונדון. הוא תמך בצעדה של ג'ורג' מונק ללונדון וברסטורציה של הפרלמנט הארוך. כשהפרלמנט הארוך התכנס הוא מונה שוב למועצת המדינה.

באפריל 1660 הוא נבחר כנציג של וילטשייר לפרלמנט (Convention Parliament)[4] והצביע בעד הרסטורציה.[5] הוא נבחר לאחד משנים-עשר הנציגים שנשלחו להאג להזמין את צ'ארלס השני לחזור לאנגליה.[5]

לאחר הרסטורציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לורד אשלי.

קופר חזר לאנגליה יחד עם צ'ארלס ב-2 במאי 1660 ובאותו החודש מונה לחבר במועצה המלכותית. הוא קיבל חנינה על פעולותיו תחת שלטון קרומוול ותמך במדיניות מתונה כלפי אחרים ששיתפו פעולה עם השלטון בתקופת האינטררגנום. המדיניות שהתקבלה היא שרק אלה שהיו מעורבים ישירות בהחלטה להוציא את המלך להורג ובהוצאה להורג עצמה לא יקבלו חנינה.[3]

באפריל 1661 הוא קיבל מצ'ארלס השני את התואר ברון (הברון אשלי מוימבורן סנט ג'יילס). בהתאם, בשנים 1661–1672 הוא כונה לורד אשלי. במאי אותה שנה הוא קיבל מושב בבית הלורדים ומונה לשר האוצר (Chancellor of the Exchequer). הוא מונה גם לסגן של הלורד הראשון של האוצר, שהיה דודו הרוזן סאות'המפטון. כחבר במועצה המלכותית הוא ישב בוועדות רבות, כולל במועצת הסחר ובוועדה שעסקה במטעים בקולוניות מעבר לאוקיינוס.

לורד אשלי התנגד לנישואין של צ'ארלס השני וקתרינה מברגנסה, כיוון שחשש שברית עם פורטוגל, בת בריתה של צרפת ויריבתה של ספרד, תכניס את אנגליה למרחב ההשפעה הצרפתי. בכך הוא יצא כנגד המדיניות שהתווה הרוזן קלרנדון, וזו הייתה תחילתה של יריבות ארוכת שנים ביניהם. עם זאת, יחסיו עם המלך התחממו, והוא הפך בהדרגה לדמות משמעותית ביותר בחצרו. בשנת 1663 אשלי קיבל, יחד עם שבעה אצילים אחרים, את הזכות על שטח נרחב בצפון אמריקה, פרובינציית קרוליינה.

בשנת 1667 אשלי תמך בחוק שמנע יבוא של בקר מאירלנד לאנגליה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא צידד בעמדת הרוב בבית הנבחרים, שלא היה מרוצה מהמדיניות של המלך. התמיכה של אשלי בחוק והתרחקותו מחצר המלך עלו לו בכך שלא מונה ללורד הראשון של האוצר לאחר מותו של הרוזן סאות'המפטון. באותה שנה אשלי הזמין את הפילוסוף ג'ון לוק להיות מזכירו ובן ביתו.

לאחר הכישלון במלחמת הולנד–אנגליה השנייה, קלרנדון איבד את אמון המלך ואת תפקיד הלורד צ'נסלור. למרות היריבות ביניהם, אשלי לא תמך בהדחה של קלרנדון והצליח למנוע את כליאתו במצודת לונדון.

הממשל שירש את קלרנדון כונה על ידי היסטוריונים הקאבא"ל (CABAL), ראשי תבות של האצילים שלכאורה הובילו אותו, כאשר אשלי מיוצג על ידי ה-A השנייה (קליפורד, ארלינגטון, בקינגהאם, אשלי ולודרדייל). בפועל החמישה לא היו קבוצה מאוחדת, ואשלי לא היה בתחילה בקבינט של המלך או במרכז קבלת ההחלטות. עם זאת, לאחר שהחלים מניתוח מסובך ב-1668, הוא חזר לכהן במספר ועדות חשובות שעסקו במסחר ובקולוניות, והוא המשיך להרחיב את השקעותיו בקולוניות. בעזרת לוק הוא כתב את החוקה היסודית של קרוליינה ב-1669. באותה שנה הוא צורף לוועדה לענייני חוץ ותמך באיחוד פוליטי עם סקוטלנד, שלא יצא לפועל.

העובדה שצ'ארלס וקתרינה לא הצליחו להביא ילדים, ושיורש העצר נותר אחיו של צ'ארלס, ג'יימס הדוכס מיורק, עוררה את חששם של רבים, ובכללם אשלי. אשלי תמך בקריאה לצ'ארלס להצהיר על בנו הלא חוקי, ג'יימס, דוכס מונמות' כחוקי, אך צ'ארלס לא נענה לניסיונות השכנוע. הוא תמך גם בהצעת חוק שהונחה במרץ 1670, לפיה צ'ארלס יוכל להתגרש ולהתחתן מחדש, וטען שנישואין הם עניין אזרחי, לא כנסייתי. הצעת החוק התקבלה, אבל צ'ארלס סירב לפעול לפיה.

לורד דנבי. לימים תומאס אוסבורן, דוכס לידס. יד ימינו של המלך צ'ארלס השני ואויבו של שפטסברי.

אמנת דובר הסודית (אנ'), לפיה צרפת ואנגליה ישתפו פעולה במלחמה נוספת נגד הולנד וצ'ארלס יכריז על עצמו קתולי, נשמרה בסוד מאשלי. כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלו (ושל בקינגהאם ולודרדייל) עם התוכניות למלחמה, הוכנה "אמנת כיסוי" (cover treaty או traité simlulé) שתנאיה דומים לאלה של האמנה הסודית, אך לא נוגעים לדת של המלך. אשלי חתם על האמנה יחד עם שאר חברי הקאבא"ל, לאחר שהתעקש על הגדלת חלקה של אנגליה בטריטוריות ההולנדיות שייכבשו. הוא תמך גם בהכרזת האינדולגנציה של 1672, שפטרה קתולים ופרוטסטנטים לא קונפורמיסטיים מעונשים. המטרה הרשמית של ההכרזה הייתה להבטיח את שיתוף הפעולה של זרמים לא קונפורמיסטיים במלחמה נגד הולנד הפרוטסטנטית. הכרזת המלחמה הובילה גם לסבב נוסף של האצלת תארים על חברי הקאבא"ל, במטרה להבטיח את נאמנותם, ואשלי קיבל תואר רוזן (Earl). בהתאם, החל מ-1672 הוא נקרא רוזן שפטסברי הראשון. באותה שנה הוא גם מונה ללורד צ'נסלור.

הכרזת האינדולגנציה עוררה סערה וכעס בבית הנבחרים ובציבור. שפטסברי הגן עליה, אך לבסוף היא בוטלה. על אף תמיכתו בה הוא תמך גם בחוקי המבחן של 1673 (the Test Act), אשר הפלו לרעה קתולים ופרוטסטנטים לא קונפורמיסטיים. אחת הסיבות להתרחקות של שפטסברי מהמלך היא החשש מפני יורש עצר קתולי. ג'יימס לא לקח את הסקרמנט האנגליקני בפסחא 1673, ובאותה שנה החליט לשאת לאישה את מרי ממודנה הקתולית. שפטסברי מחה על כך באופן גלוי ואפשר לבית הנבחרים למחות על הנישואין. בתגובה, ג'יימס דרש מצ'ארלס שיפטר את שפטסברי. צ'ארלס, שכך או כך כבר חשד ששפטסברי אינו נאמן, פיטר את שפטסברי ב-9 בנובמבר 1673.

לאחר פיטוריו מתפקיד הלורד צ'נסלור, המשיך שפטסברי לכהן כנציג בפרלמנט. הוא סירב בתחילה לניסיונות גישור בינו לבין המלך והמשיך לטעון כנגד האפשרות של מלוכה קתולית באנגליה. הוא סולק מהמועצה המלכותית ב-1674 והוצא צו שהורה לו לצאת מלונדון. עם זאת, כשהפרלמנט התכנס שוב ב-1675 ונידונה בו הצעה של לורד דנבי (אנ') להחמרה של חוקי המבחן האנטי-קתוליים, שפטסברי התנגד להצעת החוק ובאופן זמני נוצר שיתוף פעולה בינו לבין ג'יימס. הוא אף נקרא חזרה לתקופה קצרה לחצר המלך. זו הייתה תחילתה של יריבות ארוכת שנים בינו לבין דנבי. באותה שנה הוא כתב (ייתכן שבעזרת לוק) את הפמפלט "A Letter from a Person of Quality to His Friend in the Country" שהוקיע את דנבי כאויב של הפרלמנט וכתומך באבסולוטיזם המגובה ברעיון זכותם האלוהית של מלכים.[7]

בפברואר 1677 נפתח מושב חדש של הפרלמנט. שפטסברי, יחד עם מספר הציגים אחרים, ניסו להעביר החלטה לפיה, על פי חוק מתקופת אדוארד השלישי, לא קיים פרלמנט חוקי ועל המלך לכנס פרלמנט חדש. תקוותם הייתה שאם ההחלטה תתקבל הפרלמנט החדש יהיה רדיקלי יותר ויאפשר התנגדות חריפה יותר למדיניות המלך. אולם, התוכנית נכשלה ובעקבותיה שפטסברי נשלח ב-15 בפברואר למאסר במצודת לונדון. הוא היה כלוא במצודה עד שהסכים להתנצל על מעשיו ב-25 בפברואר 1678.[8] מספר ימים לאחר שחרורו, חזר שפטסברי לבית הלורדים.

המזימה האפיפיורית ומשבר ההחרגה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיטוס אוטס, האיש שהפיץ את המזימה האפיפיורית

בשנת 1678 החל טיטוס אוטס לפרסם את תאוריית הקונספירציה שהמציא אודות המזימה האפיפיורית להתנקש במלך ולהפוך את אנגליה לממלכה קתולית. בתום שלוש שנים של סערה התברר שהמזימה היא בדיה, אך הציבור והפוליטיקאים בלונדון התייחסו אליה בתחילה ברצינות. לשפטסברי היה תפקיד מרכזי בניסיון לטפל במזימה ולעצור את מי שלכאורה שיתף איתה פעולה. על אף שלא הייתה לו יד ביצירת הבדיה, הוא ידע להשתמש בה לטובתו הפוליטית. לרבים בציבור ובפרלמנט נראה היה שהתחזיות הקודרות של שפטסברי על השתלטות קתולית עוינת עומדות להתממש, והוא הצליח למצב את עצמו כדמות מפתח במאבק נגד תרחיש זה.[9] הוא תמך בהחמרה של החוקים נגד קתולים ובהרחקה של המלכה ושל ג'יימס מחצר המלך. בנוסף, הוא דאג לכך שאוטס יקבל הגנה ומקום מגורים, כך שניתן יהיה לחקור את המזימה ואת עדויותיו. אזרחי לונדון ראו בשפטסברי דמות מרכזית בניסיון להילחם בקונספירציה, והם אף שילמו עבור הרחבת ההגנה סביבו.[3]

שפטסברי בחר להפנות את מאמציו הפוליטיים כנגד ג'יימס, במטרה למנוע ממנו לרשת את המלוכה. ב-3 במרץ 1679 ג'יימס יצא בהוראת המלך לגלות זמנית בבריסל.[10] באותו החודש נשא שפטסברי בפרלמנט החדש (Habeas Corpus Parliament) נאום בו הוא טען כי "קתוליות [popery] ועבדות הולכות יד ביד כמו שתי אחיות".[11] במהלך הדיונים על המזימה הוקראו בבית הנבחרים מכתבים שבהם התגלה שדנבי, אויבו של שפטסברי, ניהל מגעים סודיים עם צרפת בשעה שהפרלמנט התייחס למדינה השכנה כאויבת. דנבי נאלץ להתפטר, אך למורת הרוח של יריביו המלך הבטיח לו פנסיה נדיבה ותואר מרקיז. בתגובה, הרוב בבית הנבחרים הצביע בעד צו פרלמנטרי (bill of attainder) שהאשים את דנבי בבגידה. שפטסברי העדיף שדנבי, כמו ג'יימס, יוגלה מאנגליה, אך לבסוף הוא תמך בצו שהביא לכליאה של דנבי במצודה.

צ'ארלס חשב שניתן להשקיט את שפטסברי על ידי מינויו לתפקיד בכיר, ומינה אותו ללורד נשיא המועצה, תפקיד שגם הבטיח משכורת נדיבה של 4,000 פאונד בשנה. אולם, החישובים של צ'ארלס היו מוטעים. במאי 1679 שפטסברי קידם הצעת חוק (Bill of Exclusion) בבית הנבחרים, לפיה ג'יימס לא יורשה לרשת את המלוכה. ההצעה עברה בקריאה שנייה ב-21 במאי, ומספר ימים לאחר מכן פיזר המלך את הפרלמנט כדי למנוע מההצעה להפוך לחוק. המשבר החוקתי והסערה הפוליטית סביב הניסיון למנוע מג'יימס לרשת את הכתר כונה על ידי היסטוריונים "משבר ההחרגה" או "פולמוס השלילה" (The Exclusion Crisis). הקבוצה שהתגבשה סביב שפטסברי כאופוזיציה לג'יימס, לא הייתה מאוחדת, אך יש שרואים בה את היסוד להתגבשות המפלגה הוויגית.

ג'יימס סטיוארט, דוכס יורק. לימים ג'יימס השני, מלך אנגליה. שפטסברי התנגד ליורש העצר הקתולי וניסה למנוע את עלייתו לשלטון.

שפטסברי פוטר מתפקיד הלורד נשיא המועצה באוקטובר 1679, לאחר שיזם, ללא התייעצות עם המלך, ישיבה של המועצה בה נידונה החלטת המלך לאפשר לג'יימס לעבור מבריסל לסקוטלנד. זמן קצר לאחר מכן הוא יצר קשר עם הדוכס ממונמות' שהוגלה גם הוא מאנגליה, וקרא לו לחזור. הדוכס היה בנו הלא חוקי של צ'ארלס ושפטסברי ראה בו אלטרנטיבה לג'יימס. מונמות' הקשיב לשפטסברי והתקבל ברחובות לונדון בקריאות שמחה. בנוסף, שפטסברי אסף חתימות לעצומה שקראה למלך לכנס את הפרלמנט החדש (צ'ארלס השעה את הפרלמנט שנבחר בקיץ לפני שהספיק להתכנס) וניסה להאשים את ג'יימס בפני חבר מושבעים גדול בקשר קתולי. הפרלמנט התכנס לבסוף באוקטובר 1680 והצעת החוק למנוע מג'יימס את המלוכה עברה לבית הלורדים, שם היא נדחתה למרות נאום נרגש ששפטסברי נשא בעדה. הוא המשיך לקדם את מטרותיו, ולבסוף המלך נאלץ לפזר את הפרלמנט ולקרוא לבחירות חדשות.

הפרלמנט החדש - פרלמנט אוקספורד - התכנס בפברואר 1681, ושפטסברי המשיך לקדם בו את שלילת המלוכה מג'יימס. הוא הכריז באופן גלוי על תמיכתו בדוכס מונמות' וקרא למלך להכריז עליו כבן לגיטימי. הצעת החוק לשלילת המלוכה מג'יימס הוחזרה כחודש לאחר שהפרלמנט התכנס וצ'ארלס פיזר את הפרלמנט יומיים לאחר מכן.

יציאה לגלות ומותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלך הרוח החל להשתנות ב-1681 לטובת תומכיהם של צ'ארלס וג'יימס (שיש המזהים אותם כבסיס לצמיחת המפלגה הטורית). ביולי 1681 שפטסברי נעצר באשמת בגידה והובא בפני חבר מושבעים גדול. האישומים היו חלשים ומרבית המושבעים היו תומכי הוויגים. שפטסברי שוחרר מחוסר אשמה ותומכיו הטביעו מדליה כדי לחגוג את האירוע.[12] אולם, הוא לא הפסיק את פעולותיו כנגד ג'יימס. כשצ'ארלס חלה ב-1682 ועלה החשש שחילופי השלטון עשויים להתרחש בקרוב, הוא החל לתכנן מרד, בשיתוף פעולה של מונמות' ואצילים אחרים. בסופו של דבר המרד לא יצא לפועל כיוון שצ'ארלס החלים. באותה השנה נערכו בחירות חדשות לחבר המושבעים הגדול והרכבם השתנה משמעותית לטובת הטורים. שפטסברי הבין שאם האישומים נגדו יועלו שוב סיכוייו לחמוק ממאסר או עונש כבד יותר נמוכים. כדי להימנע מכך הוא ברח להולנד והתיישב בדצמבר 1682 באמסטרדם.

הבריאות של שפטסברי, שסבל ממחלת כבד כרונית, התדרדרה במהלך המסע שלו לאמסטרדם. הוא התוודה בפני הכומר רוברט פרגוסון שהוא מאמין אריאני, ויום לאחר מכן, ב-21 בינואר 1683 הוא נפטר. הוא נקבר במקום בו נולד בדורסט.[3]

קולוניאליזם ופרובינציית קרוליינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת גבולות פרובינציית קרוליינה

לורד אשלי החל לעסוק בקולוניות בעולם החדש ב-1646 או לפני כן, כאשר השקיע במטעי סוכר בברבדוס. כחלק מהשקעותיו שם הוא השקיע גם בסחר בעבדים וקנה מניות בספינה שהובילה עבדים מאפריקה לאיים הקריביים.[13] בהמשך הוא היה חבר בוועדה שעסקה במסחר ובמטעים בקולוניות (Council of Trade and Plantations). הוא היה אחד המייסדים של חברת מפרץ הדסון והחזיק בחלק נכבד ממניותיה. בשנת 1673 הוא מונה לסגן מושל של החברה, תפקיד בו כיהן עד שמכר את מניותיו ב-1679.[14] בנוסף הוא השקיע בעסקים באיי בהאמה ובברמודה. הוא היה המושל של חברת איי סאמרס ששלטה בברמודה. הוא עזר לארגן את החברה האפריקנית המלכותית (אנ'), שעסקה בסחר העבדים האטלנטי, והשקיע בה סכום נכבד. הוא כיהן כמשנה למושל של החברה, תחת ג'יימס הדוכס מיורק שכיהן כמושל.[14]

המעורבות המרכזית של אשלי בקולוניאליזם החלה כאשר ב-1663 הוא קיבל יחד עם שבעה אצילים אחרים צ'רטר מלכותי על האדמות של פרובינציית קרוליינה, שטח נרחב שנמצא כיום בדרום מזרח ארצות הברית. השמונה נקראו יחד הלורדים-הבעלים (Lords-Proprietors). מבין השמונה, ההשקעה של שפטסברי והמעורבות שלו בענייני הפרובינציה הייתה המשמעותית ביותר.[15] הסמכויות שניתנו לשמונת לורדים היו רחבות מאד: הם לא היו רק בעלי האדמות, אלא גם בעלי הזכות למנות מושלים, שופטים, וכל תפקיד אחר, אזרחי או צבאי; הייתה להם זכות להעניק תארים (כל עוד לא היו אלה תארים אנגלים) ולהכריז על שלטון צבאי במקרה של מרד; הם יכלו גם לייצא סחורה לאנגליה ולהטיל מכסים על סחורה המגיעה לקרוליינה; גם בנושאי דת הם היו הסמכות העליונה.[16]

העמוד הראשון של החוקה היסודית של קרוליינה (1669).

המאמצים למשוך מתיישבים אנגלים לקורליינה לא עלו יפה בתחילה, והחוקה היסודית של קרוליינה, שנכתבה על ידי אשלי ולוק, נועדה בין השאר למשוך מתיישבים חדשים. החוקה שהודפסה ב-1669 הכריזה על כוונת הבעלים להפוך את קרוליינה לממשל פרלמנטרי שאינו דמוקרטי, אך מבוסס על עקרון של שלטון החוק. סעיפים 71–78 בחוקה קובעים הסדרים מדוקדקים ליצירת פרלמנט שיתכנס באופן קבוע (בניגוד לפרלמנט האנגלי שכונס על פי הוראת המונרך). סעיף 90 קובע שליטה אזרחית בנוגע לרישום נישואים, לידות ופטירות. החוקה התבססה גם על עיקרון של סובלנות דתית כלפי מאמינים. סעיף 95 קובע שאף אדם אתאיסט לא יוכר כאדם חופשי בקרוליינה. סעיף 97 קובע שהשלום הציבורי יישמר תחת ריבוי של דעות וששלומם של יהודים, עובדי אלילים ואחרים שחורגים מהדת הנוצרית יישמר. הוא קובע גם שכל שבעה אנשים שמאוחדים תחת דת מסוימת יוכלו להקים כנסייה ולתת לה שם.[17] עקרונות אלה שיקפו את העמדות של לוק ושפטסברי לגבי חשיבותה של הסובלנות והעליונות של החוק בממשל. במאה ה-18 וולטר העריך את העקרונות האלה וכתב: "הביטו לעבר ההמיספרה האחרת, ראו את קרוליינה, שהמחוקק החכם שלה הוא לוק".[18] אולם, החוקה גם נתנה לגיטימציה לעבדות וקבעה ש"לכל אדם חופשי בקרוליינה כוח וסמכות אבסולוטיים על עבדיו השחורים, יהיו דתו ודעותיו אשר יהיו" (סעיף 107).

באותה שנה שבה פורסמה החוקה היסודית החליטו הלורדים הבעלים שתצא משלחת בפיקודו של ג'וזף ווסט כדי להקים ישוב קבע בפרובינציה. ב-1680 הם הקימו את העיר צ'ארלס טאון (לימים צ'ארלסטון), במקום נוח למעגן בו מספר נהרות נפגשים ונשפכים לאוקיינוס האטלנטי. שני הנהרות שעוברים בתוך העיר נקראים על שם אנתוני אשלי קופר, נהר אשלי ונהר קופר. זו הייתה העיר המתוכננת הראשונה בצפון אמריקה, הבנויה על בסיס רחובות שתי וערב.[19] לפי תומאס ד. וילסון היא הייתה הניסיון הראשון ליצור "קולוניה מתוכננת" על פי עקרונות רציונליים, והייתה לה השפעה רבה על התרבות בדרום ארצות הברית.[20]

יחסיו עם ג'ון לוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון לוק

אשלי פגש את לוק לראשונה בשנת 1666. לוק היה סטודנט וחונך בכרייסט צ'רץ', ואשלי נסע לאוקספורד כדי להירפא מבעיה רפואית שהציקה לו בעזרת מי מרחצאות. השניים התיידדו והמשיכו לשמור על קשר לאחר מכן. באביב 1667 אשלי שלח ללוק הזמנה לגור לבביתו - בית אקסטר בלונדון - ולוק נענה.[21]

בשנת 1668 המצב הרפואי של אשלי החמיר. לוק התעניין ברפואה והאמין ברוח האמפירית של חברו, הרופא המפורסם תומאס סידנהם. הוא ליווה את מהלך הטיפול באשלי וניהל רישום מדוקדק של מצבו. מהרישומים שלו, שנותרו בשלמותם, חוקרים הסיקו שאשלי סבל מציסטה כבדית, שנגרמת על ידי הטפיל אכינוקוקוס (אנ').[22] כשהמצב החמיר והפך למסכן חיים, הוחלט בהתייעצות עם לוק ורופאים אחרים על ניתוח, שבמהלכו יוכנס צינור מתכת לגופו על מנת לנקז את הנוזלים בציסטה. הניתוח עבר בהצלחה, אך הסימפטומים חזרו ועקב כך הוחלט שהצינור יישאר בגופו ויחובר לו ברז נחושת, כדי שניתן יהיה להמשיך לנקז את הנוזלים מבלי לנתח. מאוחר יותר יריביו הדביקו לו את כינוי הלעג "טפסקי", מהמילה tap (ברז), בצירוף הסיומת "סקי", כדי לרמוז לטענה שהוא רוצה להפוך את אנגליה למונרכיה נבחרת בסגנון ממלכת פולין.[3][23]

לוק ליווה את אשלי לאורך כל התהליך, ואשלי היה אסיר תודה לו. לשיתוף הפעולה של השניים הייתה השפעה עמוקה על החיים של שניהם. בזכות אשלי לוק יכול היה לצאת מאוקספורד, שם רוב המקצועות נלמדו דרך הגישה הסכולסטית שאפיינה את המוסד. מצד שני, היחסים עם שפטסברי אפשרו ללוק להתקרב לחוגים אינטלקטואלים שסייעו לו לפתח את תפיסת עולמו. לאחר שעבר לביתו של שפטסברי הוא התקבל כחבר בחברה המלכותית ופיתח יחסים עם רוברט בויל ואחרים שקידמו את המהפכה המדעית ואת ההסתמכות על הניסיון כמרכז השיטה המדעית. לפי לוק, השיחה שהובילה בסופו של דבר לכתיבת היצירה הפילוסופית המרכזית שלו, מסה על שכל האדם, נערכה בבית של אשלי.[24][25]

בתחילת דרכו, הכתיבה הפוליטית של לוק תמכה באבסולוטיזם ובחוסר סובלנות כלפי זרמים לא קונפורמיסטיים בנצרות. את השינוי בדעתו, שהוביל בסופו של דבר לטקסטים שהפכו קנוניים במחשבה הפוליטית הליברלית, ניתן לייחס לגורמים שונים, אך הקשר עם שפטסברי היה ככל הנראה גורם מרכזי.[26][27][28][29] הטקסט הפוליטי המרכזי של לוק, שתי מסכתות על ממשל מדיני, נכתב בזמן משבר ההחרגה והושפע ממעורבותו של שפטסברי במשבר.

לא מן הנמנע שגם חייו של שפטסברי הושפעו מנכוחותו של לוק. לוק תפקד כמזכירו והיה דמות מרכזית בניהול ענייניו העסקיים ופעילותו בצפון אמריקה. תוכן החוקה היסודית של קרוליינה מראה על ההשפעה של תפיסת עולמו של לוק על החזון הפוליטי של שפטסברי.

צאצאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו ירש בנו אנתוני את הונו ואת תואר הרוזן. נכדו, אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי השלישי (אנ') נמסר לחזקתו בעודו בן שלוש. לוק היה המורה של הנכד, שקיבל חינוך ברוח ספרו של לוק, מחשבות אחדות אודות החינוך. רוזן שפטסברי השלישי היה סופר, פוליטיקאי ופילוסוף. לאנתולוגיה שפרסם ב-1711, Characteristics of Men, Manners, Opinions, Times הייתה השפעה עמוקה על הפילוסופיה של המאה ה-18 באירופה.[30][31] הנין של נינו, אנתוני אשלי קופר, רוזן שאפטסברי השביעי, היה מנהיג אוונגליסטי שהוביל רפורמות חברתיות בבריטניה ותמך בהתיישבות יהודית בארץ ישראל.

מורשת ואזכורים בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נהר אשלי בקרוליינה הדרומית.

מרבית התגובות לפעולותיו של שפטסברי במהלך משבר ההחרגה ציירו אותו כתככן ורמאי שפועל בסתר למען טובתו האישית על חשבון טובת המדינה והציבור. אחת הסיבות לדימוי זה היא ההשפעה של היצירות הספרותיות מסוף תקופת משבר ההחרגה. בפואמה הסאטירית "אבשלום ואחיתופל", ג'ון דריידן מציג את שפטסברי כאחיתופל שפועל עם אבשלום (דוכס מונמות') נגד דוד המלך (צ'ארלס השני). עיקר האשמה במרד נופלת בפואמה על שפטסברי התככן. הפואמה "המדליה" (The Medal) של דריידן מגחיכה גם היא את שפטסברי ותומכיו. היא מתייחסת למדליה שתומכיו של שפטסברי הטביעו לכבודו לאחר שחבר המושבעים הגדול סירב להאשים אותו בבגידה, והיא מציגה את שפטסברי כאדם נכלולי.[32] במחזה "Venice Preserv'd" של תומאס אוטווי שפטסברי מוצג כסנטור המושחת אנטוניו. גם בממוארים וספרים של בני תקופתו שפטסברי מוצג לא אחת כפוליטיקאי שאפתן ורב יכולות שמונע על ידי אופורטוניזם ציני.[33][34]

עד המאה ה-20, רבים מההיסטוריונים של תקופת צ'ארלס השני קיבלו באופן כללי את התדמית הצינית שדבקה בשפטסברי. חלקו במזימה האפיפיורית, העובדה שמימן את טיטוס אוטס בזמן שהפיץ את המזימה, והטענה שהמקור לפילוג בין וויגים לטורים באנגליה הוא משבר ההחרגה תרמו לתדמית זו.[35] תמונה זו החלה להשתנות מעט בסוף המאה ה-19, בעקבות ביוגרפיה שכתב הדיפלומט ויליאם דוגל כריסטי.[36][37] הביוגרפיה שכתב ק.ה.ד. היילי בשנת 1968 הייתה קו פרשת מים בהיסטוריוגרפיה של שפטסברי. הוא הראה שגם אם שורשיה של המפלגה הוויגית נמצאים במשבר ההחרגה, לא ניתן לייחס את הפיצול המפלגתי לשפטסברי לבדו, וששפטסברי עצמו לא הסכים לעיתים קרובות עם חבריו ה"וויגים". היסטוריונים אחרים שכתבו בעקבותיו החלו לשנות את ההתייחסות לשפטסברי.[38] בסוף המאה ה-20 היסטוריונים הדגישו יותר את יחסיו של שפטסברי עם לוק ואת התפיסה הפוליטית הליברלית יחסית שלו.

הנהרות אשלי וקופר בקרוליינה הדרומית קרויים על שמו.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Glassey, L. K.J. (2011) Shaftesbury and the exclusion crisis. In: Spurr, J. (ed.) Anthony Ashley Cooper, First Earl of Shaftesbury 1621-1683. Ashgate: Farnham, Surrey, pp. 207-231.
  2. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), p. 242
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Tim Harris, Cooper, Anthony Ashley, first earl of Shaftesbury, Oxford Dictionary of National Biography, January 2008
  4. ^ 1 2 3 "History of Parliament Online – Cooper, Sir Anthony Ashley".
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Harris, Tim. "Cooper, Anthony Ashley". Oxford Dictionary of National Biography. Oxford University Press: 2004–2007. doi:10.1093/ref:odnb/6208.
  6. ^ ""Cooper, Anthony Ashley (First Earl of Shaftesbury) "". ncpedia.
  7. ^ Wikisource, A Letter from a Person of Quality to His Friend in the Country
  8. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 409-440
  9. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 461-462
  10. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 501-502
  11. ^ John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, Cambridge University Press (2006), p. 31
  12. ^ מדליה המנציחה את זיכויו של שפטסברי מאשמת בגידה, האוסף המלכותי במוזיאון הבריטי
  13. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 63-64, 230
  14. ^ 1 2 K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 231-234
  15. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 231, 242
  16. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), p. 239
  17. ^ The Fundamental Constitutions of Carolina, March 1, 1669, The Avalon Project
  18. ^ David Armitage, 2004, "John Locke, Carolina, and the Two Treatises of Government", Political Theory 32(5): 607
  19. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), p. 249
  20. ^ Thomas D. Wilson, The Ashley Cooper Plan: The Founding of Carolina and the Origins of Southern Political Culture (University of North Carolina Press, 2016)
  21. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), p. 203
  22. ^ Peter R. Anstey and Lawrence M. Principe, 2011, "John Locke and the Case of Anthony Ashley Cooper", Early Science and Medicine 16(5): 379-503
  23. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 204-205
  24. ^ Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 436
  25. ^ Nicholas Walterstroff, “Locke’s Philosophy of Religion”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, p. 174
  26. ^ Richard Ashcraft, Locke's Two Treatises of Government, Routledge (2010), pp. 18-23
  27. ^ Nicholas Jolley, Toleration and Understanding in Locke, Oxford University Press (2016), pp. 19
  28. ^ J.R. Milton and Philip Milton, "General Introduction", in John Locke: An Essay concerning Toleration And Other Writings on Law and Politics, 1667-1683, Oxford University Press (2007), p. 35
  29. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 224-226
  30. ^ Philip Ayers, "Introduction", in Characteristics of Men, Manners, Opinions, Times, Clarendon Press (Oxford 1999), pp. xxii-xxxi
  31. ^ Jhon McAteer, "The Third Earl of Shaftesbury (1671—1713)", Internet Encyclopedia of Philosophy
  32. ^ W. O. S. Sutherland, Jr., 1956, "Dryden's Use of Popular Imagery in the 'medal'", The University of Texas Studies in English 35: 123-134
  33. ^ Glassey, L. K.J. (2011) Shaftesbury and the exclusion crisis. In: Spurr, J. (ed.) Anthony Ashley Cooper, First Earl of Shaftesbury 1621-1683. Ashgate: Farnham, Surrey, pp. 207-214
  34. ^ K. H. D. Hale, The first Earl of Shaftesbury (Clarendon Press, Oxford), pp. 211-215
  35. ^ Glassey, L. K.J. (2011) Shaftesbury and the exclusion crisis. In: Spurr, J. (ed.) Anthony Ashley Cooper, First Earl of Shaftesbury 1621-1683. Ashgate: Farnham, Surrey, pp. 214-218
  36. ^ Glassey, L. K.J. (2011) Shaftesbury and the exclusion crisis. In: Spurr, J. (ed.) Anthony Ashley Cooper, First Earl of Shaftesbury 1621-1683. Ashgate: Farnham, Surrey, p. 218
  37. ^ W.D. Christie, A life of Anthony Ashley Cooper, first Earl of Shaftesbury. 1621-1683 (Macmillan and Co., 1871)
  38. ^ Glassey, L. K.J. (2011) Shaftesbury and the exclusion crisis. In: Spurr, J. (ed.) Anthony Ashley Cooper, First Earl of Shaftesbury 1621-1683. Ashgate: Farnham, Surrey, pp. 220ff
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנתוני_אשלי_קופר,_רוזן_שפטסברי_הראשון&oldid=39533577"