בית ויטנברג

בית ויטנברג
בית ויטנברג, תצלום מכיוון דרום
בית ויטנברג, תצלום מכיוון דרום
מידע כללי
סוג בית מגורים עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת העיר העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
קואורדינטות 31°46′50″N 35°13′53″E / 31.780496°N 35.231451°E / 31.780496; 35.231451
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בית ויטנברג הוא מתחם יהודי הנמצא ברחוב הגיא המוביל משער שכם לכותל המערבי. חלק מן הבניין עומד מעל "קבה" - קמרון מעל רחוב הגיא וצופה אל רחובות הגיא וויה דולורוזה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמתו במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ויטנברג בשנת ה'תר"פ. תבליט מגן דוד גדול בחזית מעל קשת

משה ויטנברג היה סוחר עשיר מוויטבסק שברוסיה, שהיגר לארץ ישראל בשנת 1882, בגיל 55. הוא הביא עמו חצי מיליון רובל והחליט להשקיע את הונו בירושלים[1]. ויטנברג ביקש לקנות את החצר ברחוב הגיא מבעליה הנוצרי, עמנואל קליס. אולם הפטריארכיה הלטינית של ירושלים הקדימה אותו. ויטנברג ניהל במשך שנה משא ומתן עם הפטריארך הלטיני ורכש את הבית ב-1885. התשלום כלל דמי הסכמה של 500 נפוליאון זהב לפטריארכיה על נכונותה לוותר על הבית, וסכום זהה למתורגמן הערבי שתיווך בעסקה[2]. אולם בפועל תיווך במשא ומתן בין הפטריארך (שדיבר ערבית וצרפתית), לויטנברג אליעזר בן-יהודה, אשר שימש כמתורגמן ביניהם:

עם תום מעשי הקניין הרבים (למעלה משנה של מו"מ) שאל ר' משה את אליעזר בן-יהודה מה יהיה שכרו, ענה לו אליעזר בן-יהודה כי הוא את שכרו כבר קיבל, כששאל ר' משה במה? ענה לו: בזה שיהודי הצליח לגאול שתי חצרות בעיר העתיקה מידי הכנסיה, ובן יהודה סירב לקבל שום שכר. ר' משה שהתפעל מאליעזר בן-יהודה שהיה עני וחולה עשה מנוי על עיתונו 'הצבי' למרות שלא היה לרוחו, כשהיה מקבל את העיתון היה מחביאו ולא נותן לקרוא בו. כן הציע ר' משה לאליעזר בן-יהודה גמ"ח בכל עת שירצה ויצטרך.[דרוש מקור]

במתחם היו כעשרים דירות, בכל אחת מהן שניים או שלושה חדרים. שנתיים לפני פטירתו הקים ויטנברנ במקום גם ישיבה בשם "תורת משה", שבה רוכזו כתבי יד עתיקים ויקרי כרך, שהביא ויטנברג מרוסיה. בשנות שבתו בירושלים רכש ויטנברג בכספו נחלות נוספות, בעיר העתיקה ומחוצה לה, והקים בהן בתים בשכונת מאה שערים וסביבתה[3]. לפני מותו, באין לו צאצאים, העביר ויטנברג בבית הדין השרעי את רכושו להקדש שהוקם על שמו, במתכונת של הווקף המוסלמי. לאחר מותו, בשנת 1898, המשיכו יהודים לגור בחצר, אך ברעב הגדול של מלחמת העולם הראשונה נפטרו כל הזקנים שהתגוררו במקום בחינם[2]. לאחר מלחמת העולם הראשונה נכנסו להתגורר בחצר יהודים עולי הונגריה, בהם האמן שלמה ידידיה, חותנו מרדכי אבי שאול, אחיו האופטיקאי אלכסנדר ידידיה, בנו גרשון ידידיה, הרופא ד"ר דוד ברשי[4], המהנדס האמן מרדכי מושוני, חיים משה דננברג והעו"ד מרדכי בוקסבוים[דרוש מקור].

בפרעות תרפ"ט (1929) הציבה "ההגנה" בבית ויטנברג שישה לוחמים בפיקוד מרדכי גלילי. למרות זאת בליל שבת ברחו תושבי ומגיני בית ויטנברג מהמתחם, עקב חשש חמור לחייהם[דרוש מקור]. סקר נכסים שערך 'ועד קהילת ירושלים' בשנת ה'תרצ"ב, התייחס לחצר ויטנברג ונכתב בו ”שתי חצרות מעזבון ויטנברג, בכל חצר שתי קומות, בחצר אחת – ארבעה-עשר חדרים, ובחצר השניה תשעה חדרים.”[דרוש מקור]

לאחר שיהודים עזבו את המקום, אחד מראשי ההקדש, יותנן שלנק, השכיר מחצית מדירות במתחם למשפחה ערבית בשם אבו סנייני. זו השכירה את הדירות וכמה חנויות למשפחות ערביות אחרות, בשכירות משנה. בתקופת שלטון ירדן עבר כל הרכוש היהודי בעיר העתיקה לניהולו של "האפוטרופוס על נכסי האויב". אלא שהשלטון הירדני לא הפקיע את הרכוש, אלא הוסיף לגבות את דמי השכירות. אבו סנייני המשיך לשלם אותם דמי שכירות, אך מעתה ואילך שילשל את הכסף לידי הפקיד הירדני, במקום לידיו של מר שלנק[5].

משנת 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר 1967 המשיך בן המשפחה, עוואד אבו סנייני לנהל ולהשכיר את המתחם. בשנת 1968 פנה אליו לראשונה נציג "הקדש משה ויטנברג", עורך הדין טוביה גולדמן בדרישה לקבל את דמי השכירות שהועמדו על 1,400 דינר ירדני. אבו סנייני שילם את דמי השכירות וגבה תשלום מדיירי המשנה. במשך השנים עלו דמי השכירות, המשפחה לא עמדה בהם, הוגשה נגדם תביעה משפטית, ובית המשפט הורה להם לעזוב את המבנה[5]. משפחה נוספת פונתה מהמתחם ב-1980 לאחר שלא שילמה דמי שכירות[6].

בתחילת 1987 מכר ההקדש את המתחם לידי עמותת עטרת כהנים, וזו חידשה את ההתיישבות היהודית במקום[7]. בכ"ט אב נערכה חנוכת הבית. במעמד הרב שמחה הכהן קוק, הרב שלמה אבינר, אהרן ביר ונציג "הקדש ויטנברג" טוביה גולדמן[8].

בנובמבר 1987 רכש שר המסחר והתעשייה אריאל שרון דירה בבית ויטנברג והחל לשפץ אותה במטרה להתגורר במקום[9]. לפני רכישת הבית אמר שרון למקורביו: ”אני אכריח אותם (את הממשלה) לאבטח יהודים בעיר העתיקה. ארכוש שם בית ואז לא תהיה להם ברירה”[10]. בחנוכת הבית שערך שרון השתתפו ראש הממשלה יצחק שמיר, שרים ועשרות חברי כנסת, הרב שלמה גורן וותיקי יחידה 101[11], אך שרון לא נשאר ללון במקום[12]. שרון גם ערך במתחם כינוסים לפעילי הליכוד[13]. בעקבות זאת הוגברה מאוד האבטחה על בית ויטנברג וסביבתו[14]. בשנים שאחר כך שרון כמעט שלא ביקר בדירה[15][16]. באפריל 2001, חברת החשמל המזרח ירושלמית אף ניתקה את זרם החשמל לדירה, עקב אי-תשלום חשבונות חשמל[17].

במהלך האינתיפאדה הראשונה רוב המשפחות שהתיישבו ב"בית ויטנברג" עזבו אותו, וחזרו להתגורר בו ב-1992[18].

ב-ו' בתשרי ה'תשס"ט (2008) נבנה במתחם בית, בתרומה של "קרן אוורסט" מייסודו של ארווין מוסקוביץ'. הבית נקרא "בית רועי", ע"ש רס"ן רועי קליין[19][20].

נכון לשנת 2009, המתחם נמצא בחזקת עמותת עטרת כהנים, ומתגוררות בו 7 משפחות יהודיות בדירות הבנויות סביב החצר הפנימית. לצד בתי המגורים פועל פעוטון המשמש את תושביו היהודים של הרובע המוסלמי[21]. את אבטחת המתחם מממן משרד השיכון[22].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבתי זכריה, חצר ר' משה ויטנברג ברחוב הגיא בירושלים שבין החומות, ירושלים: מדרשת ראשית ירושלים שע"י ישיבת עטרת כהנים, תשמ"ח 1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית ויטנברג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקרב הארץ, הצבי, 9 באוקטובר 1885
  2. ^ 1 2 מנחם רהט, המיליונר הרוסי לקח את בן־יהודה עם חמור כדי להשלים את עיסקת "בית שרוך, מעריב, 14 בדצמבר 1987
  3. ^ לפני 70 שנה, שערים, 16 ביוני 1955
    השכונות בירושלים ומיסדיהן, דואר היום, 7 באוקטובר 1921
  4. ^ ד"ר דוד ברשיא - מומחה למחלות נשים וילדים, הארץ, 4 בספטמבר 1921
  5. ^ 1 2 עמוס לבב, השכן הערבי של שרון: לא אני הבאתי אותו, מעריב, 25 במרץ 1988
  6. ^ משפחה ערביה פונתה מדירה בעיר העתיקה, מעריב, 11 באפריל 1980
  7. ^ נפתלי קראוס, הרב שהגיע לרובע המוסלמי לפני אריק שרון, מעריב, 25 בדצמבר 1987
  8. ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, הוצאת בית אל, ירושלים 1998, עמ' 72-73
  9. ^ אורן כהן, שכן עתידי של אריק שרון: הצבא יהיה כאן בכל מקום, חדשות, 8 בנובמבר 1987
    אורן כהן, אריק שרון עוד לא גר כאן, אבל חוא מבטיח, כי כאשר יסתיימו השיפוצים, יעבור עם משפחתו לבית החדש, חדשות, 8 בנובמבר 1987
  10. ^ נדב שרגאי, הר המריבה – המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, כתר, 1995. מסת"ב 9650705155‏; עמ' 192
  11. ^ אילן כפיר, נר ראשון, בית שני, חדשות, 16 בדצמבר 1987
  12. ^ אילן בכר, יצחק אלהרר ואריה בנדר, שרון חנך את ביתו ברובע המוסלמי והלך לישון במלון פלאזה, מעריב, 16 בדצמבר 1987
  13. ^ שרון מארח בשכונה, מעריב, 17 באוקטובר 1989
  14. ^ יאיר פידל, אילן כפיר, יוסי ורטר, רונית אנטלר, 220 שוטרים לאבטחת בית שרון, חדשות, 14 בדצמבר 1987
  15. ^ אפרים סידון, בית נשכח בערבה, מעריב, 16 בנובמבר 1990
  16. ^ שרה ליבוביץ דר, מבצרו הוא לא ביתו, באתר הארץ, 13 ביוני 2001
  17. ^ דני רובינשטיין, נותק זרם החשמל לבית שרון בעיר העתיקה בגלל אי תשלום חשבונות, באתר הארץ, 11 באפריל 2001
  18. ^ שלמה דרור, הבתים הריקים ברובע המוסלמי אוכלסו ערב פגישת רבין־בוש, חדשות, 10 באוגוסט 1992
    נרי ליבנה, "כשרבין יחזור כבר לא יהיה פה אף אחד", חדשות, 11 באוגוסט 1992
  19. ^ רס"ן רועי קליין ז"ל
  20. ^ רותי אברהם הנצחה: "בית רועי" בסמוך ל"בית שרון"
  21. ^ יהונתן ליס, עלות אבטחת הדירה של שרון במזרח י-ם: 56 אלף שקל בחודש, באתר הארץ, 24 ביולי 2009
  22. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, אבטחת תושב יהודי במזרח ירושלים עלתה השנה ל–30,000 שקל, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2014