הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1960 Flag of the United States.svg 1968
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964
3 בנובמבר 1964

בסה"כ היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 61.9% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
  37 Lbj2 3x4.jpg BarryGoldwater.png
מועמד לינדון ג'ונסון בארי גולדווטר
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא טקסס אריזונה
סגן יוברט המפרי ויליאם מילר
אלקטורים 486 52
בוחרים 43,127,041 27,175,754
אחוז מכלל הבוחרים 61.1% 38.5%
ElectoralCollege1964.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1964 נערכו ב-3 בנובמבר 1964. הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון נכנס לתפקידו פחות משנה קודם לבחירות, לאחר רציחתו של קודמו בתפקיד, ג'ון פיצג'רלד קנדי. ג'ונסון, שהצליח להשיג את הפופולאריות של קנדי, זכה ב-61.1% מהקולות, אחוז הקולות הגבוה ביותר שזכה בו נשיא מאז 1820. מבחינת ההפרש במספר האלקטורים, זאת הייתה מערכת הבחירות שההפרש בין המועמדים שרצו בה היה השישי בגודלו. מבחינת הפרשים באחוזי הקולות, הפרש הניצחון של ג'ונסון הוא החמישי בגודלו. אף מועמד דמוקרטי לאחר ג'ונסון לא הצליח לזכות ביותר מ-486 אלקטורים (כמוהו).

המועמד הרפובליקני, הסנאטור ברי גולדווטר מאריזונה, סבל מחוסר תמיכה בתוך מפלגתו שלו ומעמדותיו הימניות. הקמפיין של ג'ונסון הדביק לגולדווטר תדמית של קיצוני מסוכן, וקידם תוכניות רווחה שנודעו כתוכניות "החברה הגדולה". ג'ונסון זכה בנשיאות בקלות, כשניצח ב-44 מתוך 50 המדינות ובמחוז קולומביה. אך מועמדותו הלא מוצלחת של גולדווטר השפיעה על המפלגה הרפובליקנית ועל התנועה השמרנית. מסע הבחירות שלו זכה לאהדה במעוזים הדמוקרטיים בדרום.

רצח קנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח קנדי

הנשיא קנדי נרצח ב-22 בנובמבר 1963 בדאלאס, טקסס. תומכיו נדהמו ונעצבו על אובדנו של קנדי הכריזמטי, ומתנגדיו נאלצו לרוץ לנשיאות נגד מדיניות של נשיא שכבר לא היה בין החיים.

בתקופת האבל, המנהיגים הרפובליקניים דחו כל פעילות פוליטית, לכבוד הנשיא המת. לכן, מעט מאוד פוליטיקה נעשתה בידי המתמודדים עד לינואר 1964, כשהתחילו הבחירות המקדימות. פרשנים פוליטיים אמרו שהרצח השאיר את ארצות הברית מעורערת מבחינה פוליטית.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדותו של ג'ונסון הובטחה, אבל הוא רצה לשלוט בוועידה הדמוקרטית כדי למנוע קרב על זכויות האזרח. במהלך הבחירות, ג'ונסון אותגר משני הצדדים בנוגע לזכויות האזרח.

תומך ההפרדה הגזעית, מושל אלבמה ג'ורג' וולאס, רץ בכמה מדינות צפוניות נגד ג'ונסון והצליח באופן מפתיע במרילנד, אינדיאנה, וויסקונסין מול מועמדים מקומיים שניסו לקחת קולות מג'ונסון. אך כל המועמדים המקומיים ניצחו במדינותיהם. בקליפורניה, יורטי הפסיד לבראון.

תוצאות לפי מדינה

הצבעות:

  • פאט בראון- 27.26
  • לינדון ג'ונסון- 17.82
  • סם יורטי- 12.85
  • ג'ורג' וולאס- 10.83
  • ג'ון ריינולדס- 8.41
  • אלברט פורטר- 7.94
  • מתיו וולש- 6.05
  • דניאל ברוסטר- 4.30
  • ג'נינגס רנדולף- 2.12
  • לא מחויבים- 1.31
  • רוברט קנדי- 0.58
  • אחרים-0.37
  • הנרי לודג'- 0.14
  • עדלי סטיבנסון- 0.01
  • יוברט האמפרי- 0.01

בוועידה הלאומית, מפלגת החופש הדמוקרטית ממיסיסיפי טענה שהצירים אינם כשרים, בגלל שהמשלחת המקורית נבחרה לפי חוקי ג'ים קרואו (בלי מצביעים מקבוצות מיעוט). הם הציעו ששני הצדדים יתחלקו במושבים. ג'ונסון דאג שדחיית הדמוקרטים השמרנים תעלה לו בניצחונות בדרום. לבסוף הושגה פשרה: מפלגת החופש קיבלה שני מושבים, הצירים ממיסיסיפי הבטיחו לתמוך במפלגה בבחירות, והובטח שבעתיד לא יתקבלו משלחות שנבחרו באופן מפלה. כמה צירים לבנים נפגעו מכך ועזבו את הועידה. תומכי זכויות האזרח התנגדו לייצוג של תומכי ההפרדה. בבחירות, ג'ונסון זכה בדרום, פרט ללואיזיאנה, אלבמה, מיסיסיפי, ג'ורג'יה וקרוליינה הדרומית.

ג'ונסון גם התמודד מול רוברט קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא לשעבר והתובע הכללי של ארצות הברית. לאחר שקנדי ניסה למנוע מאחיו לבחור בג'ונסון בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא, התפתחה בין שניהם איבה אישית. ב-1964, קנדי ניסה לגרום לג'ונסון לבחור בו בתור מועמד לתפקיד סגן הנשיא. ג'ונסון הכריז שאף אחד מחברי הקבינט שלו לא יוכל להיות המועמד. ג'ונסון דאג שקנדי ינאם בוועידה כדי להיבחר לתפקיד, ולכן קבע את הנאום של קנדי ליום האחרון, לאחר שהמועמד כבר נבחר. לאחר הבחירות, קנדי החליט לעזוב את משרתו ולרוץ לבחירות לתפקיד מושל ניו יורק- תפקיד בו זכה. ג'ונסון בחר ביוברט האמפרי ממינסוטה, ליברל ותומך זכויות אדם, בתור המועמד לתפקיד.

המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות לפי מדינה

המפלגה הרפובליקנית הייתה חלוקה ב-1964 בין הפלגים המתונים-ליברלים והשמרנים שלה. סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, שנוצח בידי קנדי ב-1960 במירוץ צמוד, החליט שלא לרוץ שוב. ניקסון, מתון עם קשרים בשני האגפים, הצליח לאחד את המפלגה ב-1960. בהיעדרו, הפלגים נלחמו במלחמה קשה על זהות המועמד. ברי גולדווטר, סנאטור מאריזונה, היה המנהיג של האגף השמרני. השמרנים היו מבוססים במערב התיכון, אך משנות ה-50 הם התחזקו מאוד בדרום ובמערב. השמרנים תמכו במיסוי נמוך, ממשל פדרלי קטן שתמך בזכויות יחידים ובעסקים, והתנגדו לתוכניות רווחה. הם זעמו על השליטה של האגף המתון, שהיה מבוסס בצפון מזרח המדינה, במפלגה. מאז שנות ה-40, המתונים מהמזרח ניצחו את השמרנים בוועידות הלאומיות. השמרנים האמינו שהמתונים מהמזרח היו שונים רק במעט מדמוקרטים ליברלים בהשקפת עולמם. יריבו הגדול של גולדווטר בקרב על המועמדות היה נלסון רוקפלר, מושל ניו יורק ומנהיג ותיק של האגף המתון.

בתחילת המירוץ, רוקפלר נחשב למועמד המוביל. אך ב-1963, שנתיים לאחר הגירושין שלו מאשתו, הוא התחתן עם מרגרט מרפי, אישה שהייתה צעירה ממנו ב-15 שנה, שלא מזמן התגרשה מבעלה ונתנה לו את ארבעת ילדיה. העובדה שמרפי התגרשה והתחתנה במהירות הובילה לשמועות בנוגע לרומן שהיה לה עם רוקפלר. השמרנים והנשים במפלגה כעסו על כך. אחרי נישואיו, רוקפלר הפסיד 20% תמיכה בין לילה. הסנאטור פרסקוט בוש, אביו של הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש וסבו של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, היה ממבקריו הבולטים של רוקפלר בעניין זה.

בבחירות בניו המפשייר, רוקפלר וגולדווטר נחשבו למועמדים מובילים, אך המצביעים נתנו ניצחון מפתיע לשגריר בדרום וייטנאם, הנרי קבוט לודג' ג'וניור, סנאטור לשעבר ממסצ'וסטס ומועמד לסגנות הנשיאות ב-1960. לודג' לא רצה להתמודד אולם תומכיו רשמו אותו. לודג' זכה גם במסצ'וסטס ובניו ג'רזי לפני שהחליט לפרוש.

למרות תבוסתו בניו המפשייר, גולדווטר המשיך להתמודד, כשהוא זוכה בבחירות באילינוי, טקסס ואינדיאנה בלי תחרות גדולה, ובנברסקה לאחר אתגר מתנועה תומכת ניקסון. הוא גם זכה במספר ועידות מפלגתיות והרוויח עוד יותר צירים. בינתיים, רוקפלר ניצח את גולדווטר במערב וירג'יניה ובאורגון, ואילו וויליאם סקרנטון זכה במדינת מגוריו, פנסילבניה. סקרנטון ורוקפלר גם זכו בכמה ועידות מפלגתיות, רובן בצפון מזרח המדינה.

הקרב האחרון בין גולדווטר ורוקפלר היה בבחירות בקליפורניה. למרות ההאשמות בנוגע לנישואיו, רוקפלר הוביל בסקרים בקליפורניה, ונראה כמנצח עד שאשתו ילדה את בנו, נלסון רוקפלר הבן, רק שלושה ימים לפני הבחירות. הלידה החזירה את נושא הניאוף לקדמת הבמה, ורוקפלר התחיל לאבד תמיכה, ולבסוף הפסיד לגולדווטר כשהוא זוכה ב-49% מהקולות לעומת 51% לגולדווטר. לאחר כישלונו של רוקפלר, המתונים פנו אל סקרנטון בתקווה לעצור את גולדווטר, אולם כשהוועידה החלה, גולדווטר נראה כמו המועמד המוביל.

הצבעות:

  • ברי גולדווטר- 38.33
  • נלסון רוקפלר- 22.05
  • ג'יימס רודס- 10.41
  • הנרי קבוט לודג' ג'וניור- 6.54
  • ג'ון בירנס- 5.07
  • וויליאם סקרנטון- 4.15
  • מרגרט סמית'- 3.84
  • ריצ'רד ניקסון- 3.33
  • לא מחויבים- 2.94
  • הרולד סטאסן- 1.93
  • אחרים- 0.99
  • לינדון ג'ונסון (נכתב בניגוד לרצונו)- 0.40
  • ג'ורג' רומני- 0.03

הוועידה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הרפובליקנית הלאומית הייתה אחת מהיותר מרירות שהתקיימו, כשהמתונים והשמרנים מביעים את שנאתם באופן חופשי. רוקפלר קיבל קריאות בוז כשעלה לנאום. בנאומו, הוא ביקר את השמרנים, מה שגרם לשמרנים לצעוק עליו. המתונים ניסו לתמוך בסקרנטון, אולם גולדווטר ניצח בקלות.

  • ברי גולדווטר- 883
  • וויליאם סקרנטון- 214
  • נלסון רוקפלר- 114
  • ג'ורג' רומני- 41
  • מרגרט סמית'- 27
  • וולטר ג'אד- 22
  • חירם פונג- 5
  • הנרי קבוט לודג' ג'וניור- 2

המועמדות לתפקיד סגן הנשיא התגלגלה לידיו של וויליאם מילר, חבר קונגרס אלמוני מניו יורק. גולדווטר אמר שבחר במילר רק כי "הוא משגע את ג'ונסון".

בנאום קבלת המועמדות שלו, גולדווטר טען שקיצוניות בהגנה על החופש היא אינה חטא, ומתינות ברדיפה אחר הצדק אינה מעלה. המתונים במפלגה ראו את נאומו כעלבון, ורבים מהם תמכו בדמוקרטים.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זכויות האזרח של 1964 הפך את הדרום הדמוקרטי למעוז רפובליקני

למרות שגולדווטר הצליח לגייס מצביעים שמרנים, הוא לא הצליח להרחיב את בסיס התמיכה שלו בבחירות. התנגדותו לחוק זכויות האזרח, שג'ונסון תמך בו, עורר התנגדות מצד המתונים. מחנה ג'ונסון השתמש במקרה זה כדי להציג את גולדווטר כגזען (למרות שגולדווטר תמך בחוקים דומים ב-1957 וב-1960, אליהם ג'ונסון התנגד באופן אירוני). גולדווטר טען שעניין זכויות המזרח הוא עניין למדינות ולא לממשל הפדרלי. התנגדותו של גולדווטר לממשלו של דווייט אייזנהאואר גרמה לו לאבד את תמיכת הנשיא לשעבר.

בדצמבר 1961, גולדווטר אמר שהוא חושב שהמדינה תהיה במצב יותר טוב אם "ינסרו את החוף המזרחי ויתנו לו לצוף בים", כשהוא מביע את התנגדותו למדיניות הליברלית שתמך בה חלק זה. משפט זה, וגם משפט נגד תוכניות הרווחה, ותמיכתו במכירת רשות עמק טנסי, פגעו בגולדווטר הודות לפרסומות דמוקרטיות. גולדווטר גם התבדח שהצבא צריך "להכניס פצצה גרעינית אל השירותים של הקרמלין".

גולדווטר גם נפגע מחוסר התמיכה מצד המתונים במפלגתו. רוקפלר וג'ורג' רומני סירבו לתמוך בו. מצד שני, ניקסון וסקרנטון פעלו למען בחירת המועמדים הרפובליקנים, למרות שניקסון טען שמצעו של גולדווטר צריך להתמתן. עיתון ה-New York Herald-Tribune, עיתון רפובליקני מזרחי, תמך בג'ונסון במהלך מסע הבחירות.

מגזינים הטילו ספק בשפיותו של גולדווטר, ופסיכיאטרים רבים הסכימו שהוא "לא יציב מבחינה רגשית". גולדווטר הגיש נגדם תביעת דיבה.

תמיכה מצד אייזנהאואר יכלה לחזק את גולדווטר, אולם היא הייתה חסרה. כשנשאל בנוגע ליכולותיו של מילטון אייזנהאואר, אחיו הקטן של הנשיא, גולדווטר אמר ש"אייזנהאואר אחד בדור מספיק". רונלד רייגן תמך בגולדווטר באופן פעיל.

ג'ונסון מיצב את עצמו בתור אדם מתון והצליח להציג את גולדווטר כקיצוני. גולדווטר נטה להצהיר הצהרות עמומות על כלכלה, מלחמה ונשק גרעיני. מטה הבחירות של ג'ונסון שידר ב-7 בספטמבר תשדיר בחירות מפורסם שנקרא "תשדיר החרצית", בו תמונה של ילדה קטנה סופרת עלי כותרת של חרצית מתחלפת לספירה לאחור לקראת שיגור פצצה גרעינית, בתגובה למשפט של גולדווטר שתמך בשימוש מסוים בנשק גרעיני בוייטנאם. תשדיר אחר קישר את גולדווטר לקו קלוקס קלאן. המצביעים החלו לראות בגולדווטר מועמד ימני יותר ויותר קיצוני, והסלוגן שלו, "In your heart, you know he's right" (בלבכם, אתם יודעים שהוא צודק), היה מושא ללעג מצד מחנה ג'ונסון, שהמציא את הגרסאות In your guts, you know he's nuts" (בתוככם, אתם יודעים שהוא מטורף), "In your heart, you know he might" (בליבכם, אתם יודעים שהוא יכול [ללחוץ על הכפתור הגרעיני]), וגם "In your heart, he's too far right" (בלבכם, הוא יותר מדי ימני).

הדאגה הכי גדולה של מטה ג'ונסון הייתה בנוגע לאחוזי הצבעה נמוכים במדינות גדולות. לכן, כל התשדירים של ג'ונסון נגמרו במשפט "הצביעו לנשיא ג'ונסון ב-3 בנובמבר. הסיכונים גבוהים מכדי להישאר בבית".

מסע הבחירות הופסק לשבוע לאחר מותו של הנשיא לשעבר הרברט הובר ב-20 באוקטובר.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות נערכו ב-3 בנובמבר. ג'ונסון ניצח את גולדווטר בקלות, כשהוא זוכה ל-61% מהקולות, האחוז הגבוה ביותר מאז שאחוזי הקולות פורסמו ב-1824. גולדווטר זכה רק במדינת מגוריו, אריזונה, וב-5 מדינות דרומיות שהתנגדו למדיניות הדמוקרטית בנוגע לזכויות האזרח. גולדווטר הצליח בדרום יותר מכל מועמד רפובליקני אחר מאז תקופת השיקום. במיסיסיפי, מדינה בה פרנקלין דלאנו רוזוולט זכה בכמעט 100% מהקולות ב-1936, גולדווטר זכה ב-87% מהקולות. כיוון שמדינות כמו מיסיסיפי ואלבמה לא תמכו ברפובליקני מאז תקופת השיקום, וכיוון שג'ורג'יה מעולם לא בחרה במועמד הרפובליקני, היה זה שלב חשוב בהפיכת הדרום למעוז רפובליקני. למרות זאת, ב-11 המדינות שהיו בעברן בקונפדרציה, ג'ונסון זכה ב-51% מהקולות בממוצע.

זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה מאז התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית, ולפיכך הראשונה עבור מחוז קולומביה.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
לינדון ג'ונסון דמוקרטית טקסס 486 יוברט האמפרי מינסוטה 486
ברי גולדווטר רפובליקנית אריזונה 52 וויליאם מילר ניו יורק 52
אריק האס העבודה הסוציאליסטית ניו יורק 0 הנינג בלומן מסצ'וסטס 0
קליפטון דברי העובדים הסוציאליסטית אילינוי 0 אד שו מישיגן 0
ארל מאן האיסור מישיגן 0 מארק שו מישיגן 0
ג'ון קספר זכויות המדינות ניו יורק 0 ג'.ב סטונר ג'ורג'יה 0
ג'וזף לייטבורן החוקה מערב וירג'יניה 0 תיאודור בילינגס 0
לא מחויבים 0

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהפסיד בבחירות, מומחים טוענים שגולדווטר הניח את היסודות למהפכה השמרנית. בשנות ה-80, השמרנים בראשות רונלד רייגן השתלטו על המפלגה הרפובליקנית.

ג'ונסון הצליח להעביר חוקי רווחה וחוקים למניעת אפליה גזעית במתן זכות בחירה. אך הפופולאריות שלו נפגעה בגלל מלחמת וייטנאם. ב-1968, הוא היה כל כך לא פופולארי עד שלא רץ שוב לנשיאות. מבין 11 מערכות הבחירות לאחר מערכת בחירות זאת, הדמוקרטים ניצחו רק 4 פעמים.

לאחר מערכת בחירות זאת, הלבנים הדרומיים עברו מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית, ואילו האוכלוסייה השחורה עברה במהירות למפלגה הדמוקרטית.

נקודות לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבחירות הללו הן הפעם הראשונה מאז תקופת השיקום שמועמד רפובליקני זכה באלבמה, מיסיסיפי וקרולינה הדרומית. זאת הייתה הפעם הראשונה שג'ורג'יה בחרה במועמד רפובליקני. במערכות בחירות עתידיות, יותר מדינות דרומיות תמכו ברפובליקנים.
  • הבחירות הללו הן הפעם הראשונה שהדמוקרטים ניצחו בורמונט, והפעם הראשונה שהם ניצחו במיין עם רוב מוחלט ולא רוב פשוט.
  • זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה שבה מועמד זכה ב-80% מהקולות במדינה מסוימת (חוץ ממחוז קולומביה)- ג'ונסון קיבל 81% מהקולות ברוד איילנד וגולדווטר זכה ב-87% מהקולות במיסיסיפי.
  • מערכת בחירות זאת הייתה הפעם האחרונה שהמדינות: אלסקה, איידהו, קנזס, נברסקה, צפון דקוטה, אוקלהומה, דרום דקוטה, ויומינג ויוטה בחרו במועמד דמוקרטי. עד שבחרו בברק אובמה ב-2008, גם וירג'יניה ואינדיאנה נכללו ברשימה זו. זאת גם הייתה הפעם היחידה שאלסקה בחרה במועמד דמוקרטי. זאת גם הייתה הפעם האחרונה עד ל-1988 שאורגון ואיווה בחרו במועמד דמוקרטי.
  • זאת הייתה הפעם האחרונה עד 1992 בה אחת מהמדינות הבאות תמכה במועמד דמוקרטי: קליפורניה, קולורדו, אילינוי, מונטנה, נבדה, ניו המפשייר, ניו ג'רזי, ורמונט וניו מקסיקו.
  • 1964 הייתה הפעם האחרונה שמועמד דמוקרטי זכה ברוב המצביעים הלבנים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg