הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1940

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1936 ארצות הבריתארצות הברית 1944 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1940
5 בנובמבר 1940

בסך הכל היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 62.5%
  FDRoosevelt1938.png WendellWillkie.png
מועמד פרנקלין דלאנו רוזוולט ונדל וילקי
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא ניו יורק אינדיאנה
סגן הנרי וולאס צ'ארלס מקנרי
אלקטורים 449 82
מדינות 38 10
מספר הקולות 27,313,945 22,347,744
אחוזים 54.7% 44.8%
ElectoralCollege1940.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: פרנקלין דלאנו רוזוולט

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1940 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-39 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ב-5 בנובמבר 1940. הבחירות נערכו בצִלה של מלחמת העולם השנייה באירופה, כשארצות הברית מתאוששת לאיטה מהשפל הגדול. הנשיא המכהן, פרנקלין דלאנו רוזוולט מהמפלגה הדמוקרטית, שבר את המסורת ורץ לתקופת כהונה שלישית, דבר שהיה נושא מרכזי במערכת הבחירות. המועמד הרפובליקני המפתיע היה איש העסקים ונדל וילקי, "סוס שחור" שיצא כנגד מה שלדבריו היה חוסר הצלחתו של רוזוולט לסיים את השפל וכנגד תשוקתו, לכאורה, ליציאה למלחמה. רוזוולט, שהיה מודע לחוזקה של התנועה הבדלנית בארצות הברית, הבטיח שאם יבחר מחדש, הוא לא יתערב במלחמות מחוץ לגבולות ארצות הברית. וילקי ניהל מסע בחירות אנרגטי והצליח להעיר את בסיס התמיכה הרפובליקני במערב התיכון ובצפון-מזרח ארצות הברית. אך רוזוולט זכה בניצחון נוח, בגלל התמיכה החזקה שקיבל מאיגודי העובדים, מהערים הגדולות, מהמיעוטים ומהדרום הדמוקרטי. הוא הפך לנשיא הראשון והיחיד שנבחר לכהונה שלישית מלאה.

רוזוולט נבחר מחדש ב-1940 בעזרת ניצחונות בהפרשים גדולים בערים הגדולות. בצפון, הערים עם אוכלוסייה של מעל 100,000 אזרחים העניקו לרוזוולט 60% מהקולות, והערים הקטנות יותר, הכפריות והפרוורים תמכו בוילקי בשיעור של 52%.

העברת התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית ב-1947 קבע את מערכת בחירות זו בתור מערכת הבחירות היחידה בה נבחר נשיא אמריקני לכהונה שלישית. רוזוולט נבחר גם לכהונה רביעית במערכת הבחירות הבאה.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חורף, אביב וקיץ 1940, היו שמועות שרוזוולט מתכנן לשבור את המסורת ולרוץ לתקופת כהונה שלישית. מסורת של שתי כהונות, למרות שלא עוגנה בחוקה, הייתה מקובלת מאז שג'ורג' וושינגטון בחר לא לרוץ לכהונה שלישית, ולמרות ששני נשיאים שכיהנו שתי כהונות (יוליסס סימפסון גרנט ותיאודור רוזוולט) ניסו להיבחר לכהונה שלישית, שנים מספר לאחר שסיימו את כהונתם, אף נשיא מכהן לא ניסה לעשות זאת. רוזוולט לא אישר זאת ואפילו רמז לכמה דמוקרטים שהוא יפרוש ושכדאי שהם ינסו להתמודד. אך כשמערב אירופה נכבש בידי גרמניה הנאצית ובריטניה אוימה בידי הנאצים באביב ובקיץ, החליט רוזוולט שרק הוא יכול לנווט את האומה בבטחה מול האיום הנאצי. מנהיגי המפלגה גם חששו שאין דמוקרט אחר שיצליח לנצח את וילקי.

בוועידה הדמוקרטית בשיקגו בחודש יולי, רוזוולט ניצח בקלות את פרלי וגארנר, סגן הנשיא שלו. גארנר היה שמרן מטקסס שלא חיבב את מדיניותו הכלכלית והחברתית של רוזוולט. לכן רוזוולט בחר בהנרי וולאס מאיווה, מזכיר החקלאות וליברל מובהק, בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא. אך כמה שמרנים במפלגה ראו את וולאס כיותר מדי רדיקלי ומוזר- הוא תמך בניו אייג' והתכתב עם הגורו הרוסי ניקולאי רוריך. רוזוולט התעקש לשים את וולאס בתפקיד ואלינור רוזוולט באה לשיקגו כדי לתמוך בוולאס בעצמה, והנרי וולאס נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא עם 626 קולות מול 329 לדובר בית הנבחרים, ויליאם בנקהד.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון המועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
פרנקלין דלאנו רוזוולט 946 הנרי וולאס 626
ג'יימס פרלי 72 ויליאם בנקהד 329
ג'ון גארנר 61 פול מקנאט 68
מילארד טיידינגס 9 אלבה אדמס 11
קוראל הול 5 ג'יימס פרלי 7
ג'סי ג'ונס 5
ג'וזף או'מקהוני 3
אלבן ברקלי 2
פרנטיס בראון 1
לואיס ג'ונסון 1
סקוט לוקאס 1
באסקומב טימונס 1
דיוויד וולש 1

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים שלפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית בפילדלפיה ב-1940, הייתה המפלגה הרפובליקנית חלוקה בין בדלנים, שרצו להתרחק מהמלחמה בכל מחיר, לחסידי ההתערבות, שהרגישו שבריטניה ובעלות הברית צריכות את עזרתם כדי למנוע מהגרמנים לשלוט באירופה. כל שלושת המועמדים המובילים - הסנאטור רוברט טאפט מאוהיו, הסנאטור ארתור וונדנבורג ממישיגן והתובע המחוזי תומאס דיואי מניו יורק - היו בדלנים בדרגות שונות. טאפט היה המנהיג של האגף השמרני, הבדלני, שכוחו היה במערב התיכון ובחלקים מהדרום. דיואי, התובע המחוזי של מנהטן, עלה לגדולה בזכות כך ששלח לכלא כמה דמויות מפורסמות מהמאפיה, ובעיקר את לאקי לוצ'יאנו. הוא זכה ברוב הבחירות המקדימות באביב 1940, והגיע לוועידה ביוני עם המספר הגבוה ביותר של צירים, אך עדיין לא הגיע למספר שנזקק לו כדי לנצח. וונדנבורג, הרפובליקני המבוגר ביותר בסנאט, היה מועמד שנתמך בעיקר במישיגן ונחשב למועמד פשרה אם דיואי או טאפט ייכשלו. הנשיא לשעבר הרברט הובר נחשב למועמד פשרה גם כן. אך לכל אחד מהם הייתה חולשה שאפשר היה לנצלה: הבדלנות של טאפט והתנגדותו לכל מעורבות במלחמת העולם, שכנעה את מנהיגי הרפובליקנים שלא יזכה בבחירות הכלליות, במיוחד לאחר נפילת צרפת במאי 1940 והאיום הגרמני על בריטניה. גילו הצעיר של דיואי (38) וחוסר הידע שלו במדיניות חוץ גרמו למועמדותו להיחלש עם עלייתם של הנאצים. ב-1940, וונדנבורג גם היה בדלן (עד ששינה את מדיניותו במלחמת העולם השנייה) ומסע הבחירות העצל והמנומנם שלו לא הלהיב את הבוחרים. הובר עדיין נחשב למי שהיה אחראי לנפילת הבורסה ב-1929 ולשפל הגדול. לכן היה מקום למועמד לא מוכר להתגלות ולתפוס את תפקיד המועמד.

כפתור למען ונדל וילקי.

תעשיין מוול סטריט בשם ונדל וילקי, שמעולם לא רץ למשרה ציבורית לפני כן, היה למועמד המפתיע. וילקי, יליד אינדיאנה ודמוקרט לשעבר שתמך ברוזוולט ב-1932, נחשב לבחירה בלתי סבירה. וילקי הגיע לתודעת הציבור כשביקר את ניסיונותיו של רוזוולט להילחם במונופולים בתעשיית החשמל. וילקי היה המנכ"ל של חברת חשמל שסיפקה כוח חשמלי ל-11 מדינות. ב-1933, רוזוולט יצר את רשות עמק טנסי, שהבטיחה שליטה על שיטפונות ולספק כוח חשמלי זול לאוכלוסייה החלשה בעמק טנסי. אך רשות עמק טנסי התחרתה בחברה של וילקי וגרמה לוילקי להפוך למבקר חריף של התוכנית. הוא אמר שלממשלה יש יתרונות לא הוגנים מול בעלי חברות פרטיות, ולכן הממשלה לא יכולה להתחרות נגדם באופן ישיר. אך וילקי לא ביקר את כל תוכניות הרווחה, ולמעשה הוא תמך באלו שהאמין שמתקנות כשלים במערכת השוק החופשי. זאת ועוד, בניגוד למועמדים המובילים, וילקי תמך במתן עזרה לבריטים במלחמה ללא התערבות מעשית במלחמה, וכך זכה בתמיכת רפובליקנים מהחוף המזרחי שלא אהבו את עמדת מנהיגי מפלגתם. רבים מהרפובליקנים האמינו שוילקי יוכל למשוך מצביעים, ואילי התקשורת הרפובליקנים תמכו בו. אך נראה היה שוילקי לא יצליח, כיוון שסקרים הראו שדיואי יקבל 67% מהקולות ואילו ווילקי 3% בלבד.

הכיבוש הגרמני המהיר של צרפת במאי 1940 זעזע את דעת הקהל האמריקנית, אפילו כשטאפט אמר לקהל בקנזס שאמריקה צריכה לטפל בבעיות פנים כדי למנוע מרוזוולט להשתמש במלחמה כתירוץ להרחבת הסוציאליזם. וונדנבורג ודיואי התנגדו לכל עזרה לבריטניה שתוביל למלחמה עם גרמניה. אך האהדה לבריטניה גברה מיום ליום, וחיזקה את מועמדותו של וילקי. שבוע לפני הוועידה, סקרים הראו שדיואי מתנדנד במקום הראשון, ושוילקי עלה למקום השני. המדיניות הפרו-בריטית של וילקי זכתה בצירים, וכשהצירים התכנסו בפילדלפיה, דווח שדיואי השיג 47%, וילקי 29%, ואילו טאפט, וונדנבורג והרברט הובר השיגו 8%, 8% ו-6% בהתאמה.

מאות אלפי, ואולי מיליוני מברקים נשלחו והודיעו על תמיכה בוילקי. מיליונים חתמו על עצומות. בוועידה הלאומית, הרולד סטאסן, שהיה מושל מינסוטה, הכריז על תמיכה בוילקי. מאות תומכי וילקי נכנסו אל אולם הוועידה. הרעננות שלו משכה את הצירים ואת הבוחרים. רבים מהצירים לא נבחרו בבחירות מקדימות אלא בידי מנהיגי המפלגה מכל מדינה, והם ידעו על דעת הקהל. הסקרים הראו שוילקי יזכה ב-44% מהצירים. הצירים החלו להצביע. דיואי הוביל בסיבוב הראשון אך איבד כוח במהירות בעוד שוילקי וטאפט קיבלו כוח בכל סיבוב. בסיבוב הרביעי היה ברור שוילקי וטאפט הם המובילים. בסופו של דבר, הצירים מהמדינות הגדולות כמו ניו יורק, מישיגן ופנסילבניה תמכו בוילקי, והבטיחו את ניצחונו בסיבוב השישי.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי סיבוב שישי לפני החילופים סיבוב שישי אחרי החילופים
וונדל וילקי 105 171 259 306 429 655 998
רוברט טאפט 189 203 212 254 377 318 -
תומאס דיואי 360 338 315 250 57 11 -
ארתור וונדנברג 76 73 72 61 42 - -
ארתור ג'יימס 74 66 59 56 59 - -
ג'וזף מרטין 44 26 - - - - -
הנפורד מקניידר 34 34 28 26 4 - -
פרנק גנט 33 30 11 4 1 1 -
הרברט הובר 17 21 32 31 20 10 -
סטיילס ברידג'ס 28 9 1 1 - - -
נמנעים 40 29 11 11 11 5 2

זכייתו של וילקי נחשבת לאחד מהרגעים הדרמטיים בוועידות הפוליטיות. כיוון שוילקי לא חשב על מי שיבחר בתור מועמד לתפקיד סגן הנשיא, הוא נתן לרפובליקנים לבחור זאת בעצמם, ומי שנבחר היה מנהיג המיעוט בסנאט, צ'ארלס מקנרי מאורגון, למרות שמקנרי התנגד למועמדותו של וילקי.

מועמד לסגנות נשיאות סיבוב ראשון
צ'ארלס מקנרי 848
דיואי שורט 108
סטיילס ברידג'ס 2

הבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר של גאלופ חזה בדיוק את תוצאות הבחירות, אולם נמנע מלהכריז על התוצאות בגלל סטיית התקן של ארבעה אחוזים. הסקרים טענו שללא מלחמה, וילקי היה מנצח.

מסע הבחירות בסתיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות לפי מחוזות. הגוונים הכחולים הם לרוזוולט, והאדומים לוילקי.

וילקי יצא כנגד רצונו של רוזוולט לשבור את מסורת שתי הכהונות, וטען שיש להחליפו. אפילו כמה דמוקרטים תומכי רוזוולט התנגדו לכך שרוזוולט ירוץ לתקופת כהונה נוספת, וגרמו לכך שוילקי יקווה שיוכל לזכות בקולותיהם. וילקי גם ביקר את מה שהיה, לדעתו, בזבוז כספים במסגרת הניו דיל, והציע את ייעול התוכניות. אך הרבה אמריקאים האשימו את מנהיגי העסקים בשפל הגדול, והעובדה שוילקי ייצג את אותם אנשים פגעה בו בקרב הפועלים. וילקי לא חשש לבקר במקומות שבהם התמיכה ברוזוולט הייתה גבוהה במיוחד, מקומות שבהם האשימו את הרפובליקנים בשפל הגדול, למרות שהמון זועם התפרע כשראה אותו וזרק עליו פירות וירקות רקובים.

וילקי גם אמר שרוזוולט משאיר את האומה לא מוכנה למלחמה, אך עניין זה נפתר כשרוזוולט סיפק נשק לבריטים במסגרת תוכנית החכר והשאל. וילקי מיד אמר שרוזוולט מתכנן להכניס את האומה למלחמה. לאחר שזה פגע בתמיכה ברוזוולט, רוזוולט הצהיר שלא ישלח ילדים אמריקנים להילחם במלחמות זרות, הצהרה שיתחרט עליה. הבריטים התערבו בבחירות כנגד הבדלנות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט הוביל בכל הסקרים בהפרשים משתנים. ביום הבחירות, ה-5 בנובמבר, רוזוולט קיבל 27 מיליון קולות לעומת 22 מיליון לוילקי, וניצח אותו בחבר האלקטורים עם 449 אלקטורים לעומת 82. וילקי היה מועמד רפובליקני יותר טוב מקודמיו, השיג שישה מיליון קולות יותר מאלף חנדון והיה חזק במערב התיכון, כשהשיג 57% מקולות החקלאים. רוזוולט, לעומת זאת, ניצח בערים הגדולות עם 61%. בדרום, הוא השיג 73% מהקולות. בשאר המדינה, השיג וילקי 53%. בערים, מעמדות הביניים תמכו בוילקי, ואילו הפועלים תמכו ב-FDR. בצפון, השיג רוזוולט 87% מקולות היהודים, 73% מהקתולים ו-61% מהקולות הלא מפלגתיים. הפרוטסטנטים תמכו בוילקי.

נכון ל-2016, הייתה זאת הפעם האחרונה בה המפלגה הדמוקרטית זכתה בנשיאות יותר מפעמיים רצופות.

רוזוולט ניצח ב-1,947 מחוזות ואילו וילקי ב-1,147.

רוזוולט הפך לנשיא השני מבין שלושה בהיסטוריה שנבחר מחדש עם תמיכה נמוכה יותר מצד האלקטורים והציבור, כשלפניו היה ג'יימס מדיסון ב1812, ואחריו ברק אובמה ב2012. אנדרו ג'קסון ב1832 וגרובר קליבלנד ב-1892 השיגו יותר אלקטורים אבל פחות קולות, ואילו וודרו וילסון ב-1916 קיבל יותר קולות אולם פחות אלקטורים.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
פרנקלין דלאנו רוזוולט דמוקרטית ניו יורק 449 הנרי וולאס איווה 449
ונדל וילקי רפובליקנית ניו יורק 82 צ'ארלס מקנרי אורגון 82
נורמן תומאס סוציאליסטית ניו יורק 0 מיינרד קרוגר אילינוי 0
רוג'ר באבסון איסור מסצ'וסטס 0 אדגר מורמן אילינוי 0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]