הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1888 ארצות הבריתארצות הברית 1896 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892
8 בנובמבר 1892

בסה"כ היו 444 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 223 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 77.5%
  StephenGroverCleveland.png Pach Brothers - Benjamin Harrison.jpg
מועמד גרובר קליבלנד בנג'מין הריסון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא ניו יורק אינדיאנה
סגן עדלי סטיבנסון וייטלו ריד
אלקטורים 277 145
מדינות 23 16
מספר הקולות 5,556,918 5,176,108
אחוזים 46.0% 43.0%
ElectoralCollege1892.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה.
הזוכה: גרובר קליבלנד

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1892 נערכו ב־8 בנובמבר 1892. הנשיא לשעבר גרובר קליבלנד ניסה להיבחר מחדש והתמודד מול הנשיא היוצא, בנג'מין הריסון שגם ניסה להיבחר מחדש, בשחזור של הבחירות הקודמות. קליבלנד ניצח את הריסון, וכך נעשה האדם היחיד בהיסטוריה האמריקנית שנבחר לשתי תקופות כהונה לא רצופות כנשיא. קליבלנד, שזכה במירב הקולות בשנת 1888, הפסיד בספירת הקולות האלקטורלית ולכן לא נבחר מחדש. בבחירות הללו הוא זכה גם במירב הקולות וגם ברוב האלקטורים. קליבלנד גם הפך לאדם האחרון שניצח בקרב חוזר מול נשיא מכהן. המפלגה הפופוליסטית החדשה, שנוצרה בידי "ברית החוואים" ותומכי איגודי עובדים, גם התמודדה. הם הצליחו במערב, וזכו בחמש מדינות וב-22 אלקטורים.

מסע הבחירות התמקד במדיניות המוניטרית. קליבלנד תמך בתקן הזהב, ואילו הרפובליקנים והפופוליסטים תמכו בשילוב הכסף בדולר. קליבלנד גם תמך בהורדת מכסי המגן (לעומת הרפובליקנים שתמכו במכסים גבוהים) והתנגד להצעת הרפובליקנים למנות מפקחים מטעמם לבחירות.

קליבלנד הפך למועמד היחיד מבין שניים (השני הוא אנדרו ג'קסון) שזכה במירב הקולות שלוש פעמים ברציפות. פרנקלין רוזוולט עקף אותם ב-1944 כשזכה ברוב הקולות בפעם הרביעית. קליבלנד הוא גם הדמוקרט הראשון שנבחר בידי מפלגתו שלוש פעמים, הישג שרק ויליאם ג'נינגס ברייאן ורוזוולט השיגו.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות רפובליקנית

ממשל הריסון לא היה אהוד, ולכן תומאס פלאט (מנהיג המפלגה בניו יורק) הנהיג תנועה שתמכה בג'יימס בליין. בליין היה המועמד ב-1884 והפסיד לקליבלנד. הריסון עצמו לא רצה להיות המועמד, אולם לא רצה שבליין יזכה, והסכים לרוץ נגדו. בליין עצמו לא רצה להתמודד בעוד קרב ולהילחם שוב מול קליבלנד. שלושה מילדיו מתו, והוא לא היה בקו הבריאות. הריסון דרש מבליין להתפטר מתפקיד מזכיר המדינה או לדחות את ההצעה להתמודד. בליין החליט להתפטר לפני הועידה, ורבים קיוו שיהפוך למועמד.

גם הסנאטור ג'ון שרמן מאוהיו נחשב למועמד מוביל. אולם גם הוא לא רצה להתמודד בבחירות. בתגובה, בחרו הצירים מאוהיו במושל, ויליאם מקינלי, שהתנגד להריסון והיה אהוד בקרב הרפובליקנים. לאחר שבליין והריסון נחלשו, מקינלי סבר שיבחר כמועמד פשרה. למרות תמיכה מצד מארק האנה, מקינלי סירב להתמודד באופן פתוח כדי לא לזכות להתנגדות מתומכי בליין והריסון. בנוסף, הוא הרגיש שהרפובליקנים לא יזכו בבחירות.

רוב הצירים כבר התאחדו מאחורי הריסון בזמן הוועידה, שהתרחשה במיניאפוליס בין ה-7 ל-10 ביוני. ריצ'רד תומאס מאינדיאנה מסר את נאום ההתמודדות של הריסון, שנבחר כבר בסיבוב הראשון עם 535.17 קולות לעומת 182.83 לבליין ו־182 לוויליאם מקינלי, כששאר הצירים פיזרו את הצבעותיהם. מקינלי מחה על כך שהצירים מאוהיו תמכו בו למרות שלא התמודד באופן רשמי. כוחו של מקינלי, שעל הנייר היה אמור לקבל תמיכה רק בקרב המשלחת מאוהיו, הפתיע פרשנים פוליטיים. וייטלו ריד, עורך עיתון "New York Tribune" והשגריר בצרפת, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. גם לוי פ. מורטון זכה לתמיכה מצד הצירים בהתמודדות לעוד כהונה כסגן הנשיא, אולם הוא לא חפץ בעוד כהונה. הנשיא הריסון גם לא תמך בו.

המצע הרפובליקני תמך במכסי מגן גבוהים, בדו מתכתיות (הצמדת הדולר לזהב ולכסף), בהקשחת חוקי ההגירה, בהקמת תעלה לכיוון מרכז אמריקה, והביע סימפתיה כלפי המאבק של האירים בבריטניה למען עצמאות, ותמיכה ביהודים הנרדפים ברוסיה הצארית.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
בנג'מין הריסון 535.17
ג'יימס בליין 182.83
ויליאם מקינלי 182
תומאס ריד 4
רוברט לינקולן 1
מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
וייטלו ריד 906

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרובר קליבלנד, נשיא לשעבר מניו יורק
  • דיוויד היל, סנאטור מניו יורק
  • הוראס בויס, מושל איווה
  • ארתור גורמן, סנאטור ממרילנד
  • ג'ון פלמר, סנאטור מאילינוי
כרזת בחירות דמוקרטית

בסוף כהונתו של הריסון, רוב האמריקנים היו מוכנים לחזור אל מדיניותו הנוקשה של קליבלנד. כשהדמוקרטים התאספו בשיקגו ביוני, קליבלנד היה המועמד המוביל אך הוא היה צריך אופוזיציה חזקה. עיתונאים רבים התנגדו למועמדותו, אולם היו מעטים שיכלו לאתגר אותו. קליבלנד שתק בנוגע להצמדת הדולר לכסף או לזהב, אולם כשהדמוקרטים תמכו בהטבעה חופשית של כסף, קליבלנד גינה זאת, וטען שזה רעיון מסוכן. רבים טענו שבכך בידל את עצמו מהדמוקרטים הדרומיים והמערביים, אולם קליבלנד העדיף את עמדתו. לאחר מכן, קליבלנד התמקד במכסי המגן, וקיווה שנושא הכסף החופשי יעלם.

מי שאיתגר אותו היה דיוויד היל, מושל לשעבר וסנאטור מניו יורק. הוא תמך בדו-מתכתיות וברפורמה במכסי המגן, כך שהיה מקובל על שני הצדדים. היל היה מקושר לטמאני הול ולמנגנונים המפלגתיים, ורבים לא חשבו שיוכל לנצח את קליבלנד. בנוסף, קליבלנד זכה לתמיכת רוב המדינות בוועידה, למרות שניו יורק תמכה בהיל.

בניצחון קטן בסיבוב הראשון, קליבלנד זכה ב־617.33 קולות, 10 קולות יותר מהמינימום הדרוש, לעומת 114 למושל דיוויד היל, מועמד הטמאני הול, 103 למושל הוראס בויס מאיווה, פופוליסט ורפובליקני לשעבר, כששאר הצירים פיזרו את הצבעותיהם. אף על פי שתומכי קליבלנד העדיפו את אייזיק גריי מאינדיאנה בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא, הם התפשרו על עדלי סטיבנסון מאילינוי. כתומך לשעבר של מפלגת גרינבק, ותומך ברעיונות הכסף החופשי כדי לגרום לאינפלציה שתקל על המצוקה הכלכלית במחוזות הכפריים, סטיבנסון איזן את קליבלנד, שהיה מועמד שתמך בכסף יציב ובתקן הזהב. בנוסף, רבים קיוו שהצירים מניו יורק יתמכו במפלגה הדמוקרטית אם סטיבנסון יהיה הסגן של קליבלנד.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
גרובר קליבלנד 617.33
דיוויד היל 114
הוראס בויס 103
ארתור גורמן 36.5
עדלי סטיבנסון 16.67
ג'ון קרליסל 14
ויליאם מוריסון 3
ג'יימס קמפבל 2
רוברט פטיסון 1
ויליאם ראסל 1
ויליאם וויטני 1
נעדרו 0.5
מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון לפני החילופים סיבוב ראשון אחרי החילופים
עדלי סטיבנסון 402 652
אייזיק גריי 343 185
אלן מורס 86 62
ג'ון מיטשל 45 10
הנרי ווטרסון 26 0
ויליאם קוקרן 5 0
הוראס בויס 1 0
למברט טרי 1 0
נעדרו 1 1

מועמדים מהמפלגה הפופוליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס וייבר, חבר קונגרס לשעבר מאיווה
  • ג'יימס קייל, סנאטור מדרום דקוטה
כרזת בחירות פופוליסטית

ב־1891, חברים מברית החוואים נפגשו עם חברי איגודי עובדים וכוחות שתמכו ברפורמה בסינסינטי, והחליטו ליצור מפלגה חדשה. הם יצרו את מפלגת העם, שנהייתה ידועה בתור המפלגה הפופוליסטית, שנה מאוחר יותר בסנט לואיס.

בוועידה הלאומית הפופוליסטית הראשונה באומהה ביולי, ג'יימס וייבר נבחר להיות המועמד לנשיאות בסיבוב הראשון. ג'יימס פילד מוירג'יניה נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. לוייבר היו עניינים רבים שעמדו לו לרועץ, והוא גם נחשב ללא ידידותי כלפי הדרום בגלל השתתפותו במלחמת האזרחים. המצע הפופוליסטי קרא להלאמת תעשיות הטלגרף, הטלפון והרכבות, מטבעות כסף חופשיים, מס הכנסה פרוגרסיבי והקמת בנקים לתבואה.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
ג'יימס וייבר 995
ג'יימס קייל 265
אחרים 3
מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
ג'יימס פילד 733
בן טארל 554

מועמדים ממפלגת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון בידוול, חבר קונגרס לשעבר מקליפורניה
  • גדעון סטיוארט, יושב ראש סניף המפלגה מאוהיו
  • ויליאם דאמורסט, עורך מגזין מניו יורק
האסיפה של מפלגת האיסור

הועידה הלאומית השישית של מפלגת האיסור התרחשה בסינסינטי. בוועידה היו 972 צירים מכל המדינות מלבד לואיזיאנה ודרום קרולינה.

לפני שהועידה התרחשה, שני דברים קרו: ראשית, כמה חברי מפלגה הביעו רצון להתאחד עם הפופוליסטים. בזמן הועידה היה ברור שהאיחוד לא יקרה.

שנית, מדינות דרומיות שלחו כמה צירים שחורים. מלונות סירבו להגיש ארוחות לצירים לבנים ושחורים באותו זמן ולפעמים סירבו לשרת שחורים.

הועידה בחרה בג'ון בידוול מקליפורניה בסיבוב הראשון. ג'יימס קרנפיל נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא בסיבוב הראשון, עם 417 קולות לעומת 351 לג'ושוע מרלינג ממרילנד ו־45 לאחרים.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
ג'ון בידוול 590
גדעון סטיוארט 179
ויליאם דמורסט 139
קליי באסקום 3

מועמדים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת העבודה הסוציאליסטית ניסתה להיבחר לבית הלבן בפעם הראשונה ובחרה בסימון ווינג בתור המועמד לנשיאות ובצ'ארלס מאטשט בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מכסי המגן שלט במסע הבחירות. הריסון הגן על מיסוי מקינלי הפרוטקציוניסטי, שמקינלי חוקק במהלך כהונתו. קליבלנד, שהבטיח לבוחרים שהוא מתנגד לסחר חופשי מוחלט, המשיך לדרוש את הורדת המכס. קליבלנד גם גינה את החוק של הרפובליקנים שנועד להגן על זכויות ההצבעה של השחורים בדרום. ויליאם מקינלי ניהל מסע בחירות נרחב לטובת הריסון, והכין את הקרקע להיבחרו כעבור ארבע שנים.

מסע הבחירות קיבל תפנית קודרת כאשר באוקטובר, הגברת הראשונה, קרוליין הריסון, מתה. למרות בריאותה הירודה, היא ליוותה את בעלה לכל סיור רשמי. בסיור בקליפורניה באביב 1891, היא התקררה והתברר שהיא חולה בשחפת. היא מתה שבועיים לפני הבחירות, ולאחר מותה כל המועמדים הפסיקו את מסע הבחירות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרש הניצחון של קליבלנד היה 400,000, הכי גדול מאז 1872. הדמוקרטים הצליחו להשתלט על שני בתי הקונגרס ולזכות בנשיאות. הנשיא הריסון הפסיד לחלוטין. קליבלנד השיג פחות תומכים מאשר בשתי התמודדויותיו הקודמות.

הרפובליקנים לא זכו לתמיכה רחבה כמו הדמוקרטים. הרפובליקנים זכו במזרח, במערב התיכון, במערב ובכלל לא בדרום.

הרפובליקנים הפסידו במערב התיכון, בעקבות הכעס כלפי המשבר הכלכלי. בנוסף הם היו מקושרים עם נייטיביזם, מה שהרחיק מהם מהגרים שתמכו בדמוקרטים. קליבלנד זכה בויסקונסין ובאילינוי, בפעם הראשונה מאז 1856.

ג'יימס וייבר הפופוליסט, שקרא לאמץ מדיניות של כסף חופשי ומדיניות מוניטרית אינפלציונית, זכה בתמיכה חזקה במיוחד במערב ונהיה המועמד היחיד שלא היה מבין המפלגות הגדולות, בין 1860 (מפלגת האיחוד החוקתי) ל־1912 (המפלגה הפרוגרסיבית) שזכה במירב הקולות במדינה מסוימת. הפופוליסטים השיגו 22 אלקטורים בבחירות אלו.

מועמדי מפלגת האיסור גרפו 270,879 קולות, או 2.2% מהקולות. זאת הייתה כמות הקולות הגדולה ביותר שמפלגת האיסור קיבלה.

וויומינג העניקה זכות בחירה לנשים. בנוסף לכך, שש מדינות השתתפו לראשונה במערכת הבחירות.

האלקטורים ממישיגן נבחרו לפי הבחירות לקונגרס: הזוכה בכל מחוז זכה בקול אחד של אלקטור, והזוכה במדינה זכה לשני אלקטורים. דבר זה גרם לכך שתשעה אלקטורים תמכו בהריסון וחמישה בקליבלנד.

באורגון, האלקטורים נבחרו ישירות, כששלושה תמכו בהריסון ואחד בוייבר.

בקליפורניה, האלקטורים נבחרו ישירות, כששמונה תמכו בקליבלנד ואחד בהריסון.

באוהיו, האלקטורים נבחרו ישירות, כש-22 תמכו בהריסון ואחד בקליבלנד.

בדקוטה הצפונית, שני אלקטורים מהשילוב בין הדמוקרטים לפופוליסטים ניצחו יחד עם אלקטור רפובליקני אחד. שלושת האלקטורים תמכו כל אחד במועמד אחר.

הבחירות הללו, יחד עם אלו שלפניהן, היו הבחירות הראשונות שבהן הנשיא היוצא הוחלף פעמיים ברציפות. זה לא יקרה שוב עד ל־1980.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
גרובר קליבלנד דמוקרטית ניו יורק 277 עדלי סטיבנסון אילינוי 277
בנג'מין הריסון רפובליקנית אינדיאנה 145 וייטלו ריד ניו יורק 145
ג'יימס וייבר פופוליסטית איווה 22 ג'יימס פילד וירג'יניה 22
ג'ון בידוול האיסור קליפורניה 0 ג'יימס קרנפיל טקסס 0
סימון ווינג העבודה הסוציאליסטית מסצ'וסטס 0 צ'ארלס מאטשט ניו יורק 0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]