הבית שבו מת מרטין לותר
 | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| סוג |
בית מגורים, מוזיאון  | ||||||
| על שם |
מרטין לותר | ||||||
| מיקום |
אייסלבן | ||||||
| מדינה |
גרמניה | ||||||
| הקמה ובנייה | |||||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות גותית | ||||||
| מידות | |||||||
| שטח |
1.37 הקטאר | ||||||
| קואורדינטות | 51°31′41″N 11°32′39″E / 51.5281°N 11.5443°E | ||||||
  | |||||||
.JPG)
הבית שבו מת מרטין לותר (בגרמנית: Martin Luthers Sterbehaus) הוא מבנה השוכן באנדראסקירכפלאץ (Andreaskirchplatz, "כיכר כנסיית אנדראס") בעיר אייסלבן במדינת סקסוניה-אנהלט שבגרמניה. הבית משמש כאנדרטת הנצחה לרפורמטור מרטין לותר, שנאמר כי מת בבית זה ב-18 בפברואר 1546. לעומת זאת, על פי מחקרים מודרניים, המקום בו הוא מת בפועל הוא מבנה מעל השוק בו שוכן כיום בית המלון "גרף פון מנספלד" (Graf von Mansfeld). הבית באנדראסקירכפלאץ משמש כיום כמוזיאון, ומ-1996 הוא אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו, חלק מהאתר אנדרטאות מרטין לותר באייסלבן ובוויטנברג. הוא נפתח מחדש ב-1 בפברואר 2013 לאחר שנתיים של עבודות שיפוץ ונוסף אליו בניין חדש. במקום אחר באייסלבן שוכן גם בית הולדתו של מרטין לותר.
אדריכלות והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבניין, שעליו נאמר כי בו מת לותר, ממוקם באנדראסקירכפלאץ מספר 7, ממש מול כנסיית זנקט אנדראס, שם העביר לותר הסמכה בפעם האחרונה לכמרים כמה ימים לפני מותו. הבניין נבנה לאחר שרפת העיר בשנת 1498, ושימש כבית מגוריו של פקיד העירייה (Stadtschreiber, בפועל מנהל העירייה). בית בסגנון גותי מאוחר בן שתי קומות, בעל גג משופע בתלילות. אגף צדדי צר הוקם בצד החצר בסביבות 1600.
בזמן מותו, היה לותר אורח של בני משפחת דרכשטדט (Drachstedt), שהיו מיודדים איתו. כבר במאה ה-17 הייתה קיימת הטענה השגויה שהבית ברשותו של בנו של ד"ר דרכשטדט הממוקם על אנדראסקירכפלאץ הוא כנראה בית שבו מת לותר. הבית האמיתי בו נפטר הוא ככל הנראה ארמון העיר (Stadtschloss, מרקט 56), בו ממוקם כיום מלון "גרף פון מנספלד". בנוסף לכיסא השייך לרפורמטור, ניתן לראות שם גם את חדר האמיתי שבו מת. בשנת 1863 רכשה פרוסיה את הבית באנדראסקירכפלאץ, שהניחו שהוא הבית בו נפטר, לצורך הקמת אנדרטה. בשנים 1863 עד 1868 שופץ הבניין על ידי פרידריך אוגוסט ריטר (Friedrich August Ritter). הדלתות והחלונות בקומה הראשונה שוחזרו והם בולטים עם קשת מחודדת והשער השקוע שגם הוא בנוי כקשת מחודדת. שניהם שוחזרו בסגנון גותי מאוחר. תוכנית הקומה המקורית עם מסדרון רחב, שני חדרים עם קמרונות נשמרה ברובה.
הקומה העליונה, שנבנתה בעבר כמבנה של מסבכי עץ, הורחבה בבנייה מסיבית ותוכנית הקומה שלה שונתה. גלריה שהתקיימה במקור בצד החצר הוסרה. בקומה העליונה ישנם חלונות מלבניים משולבים עם מסגרות. הסלון הגדול והחדר שנטען כי הוא חדר שבו מת לותר נמצאים בקומה העליונה. תקרת הקורות שם היא מקורית. חדר שינה קטן שנמצא שם עדיין כולל את הריהוט של המאה ה-16. חדר ישיבות נוסף לאגף צדדי. חלון המפרץ השטוח שוחזר. בשנים 1892 עד 1894 תוכנן פנים המבנה כך שיראה כביכול עתיק על ידי פרידריך ונדרר (Friedrich Wanderer) מנירנברג. שיקום נוסף בא בעקבותיו בשנים 1982–1983. מאז 1994 הבית שימש כולו כמוזיאון.
לאחר שנתיים של עבודות שיפוץ ותוספת של בניין חדש, נפתח המוזיאון מחדש ב-1 בפברואר 2013. התוכניות לעבודות שיפוץ ובנייה נרחבות בבניין הישן וכן ההרחבה הוכנו על ידי משרד האדריכלות VON M. Dealing משטוטגרט. ההתמודדות עם מרקם הבניין ההטרוגני ורמת הדרישות הגבוהה לשימור האנדרטה היוו אתגר אדריכלי.
עבודות האמנות במוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה שלאחר מותו של מרטין לותר הוצגו כמה עבודות אמנות בבית. התמונה ההיסטורית של הווידוי האחרון של לותר, שנוצר על ידי ויליאם פפה (גר') בשנת 1905, ממוקמת בסלון. יתר על כן מוצגת בחדרי התערוכה מצבת הקבורה של אליזבת פרנקה (Elisabeth Francke) משנת 1517, שנמצאה במקור בכנסיית זנקט אנדראס. המצבה מציגה את סצנת הקינה של ישו, כאשר ישו כ"איש מכאובות" (ישעיהו נ"ג ג') מראה את פצעיו, כמו גם את המשפחה שנתנה אותו. הציור, שנוצר בסביבות 1517–1518, הוא מעשה ידיו של הנס דרינג (אנ'). מצבת קבורה אחרת המצויה בבית נעשתה בשנת 1569 על ידי היינריך גדינג (Heinrich Göding) עבור משפחתו של המפקח הירונימוס מנצל (Hieronymus Menzel). הציור מציג את ההסמכה האחרונה שביצע לותר בכנסיית זנקט אנדראס.
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר עבודות השיפוץ וההרחבה זכה המוזיאון שעוצב מחדש בכמה פרסי אדריכלות, כולל פרס ממדינת סקסוניה-אנהלט בשנת 2013, פרס פריץ הויגר בזהב (Fritz-Hoeger-Preis) בשנת 2014,[1] הוקרה בפרס הלבנים הגרמניות (Deutschen Ziegelpreises)[2] ופרס הנס מאייר (Hannes-Meyer-Preis) בשנת 2015, ופרס האדריכלות הגרמני (BDA-Architekturpreis Nike) בקטגוריית האטמוספירה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Dehio, Handbuch der Deutschen Kunstdenkmäler, Sachsen-Anhalt II, Regierungsbezirke Dessau und Halle, Deutscher Kunstverlag München Berlin 1999, ISBN 3-422-03065-4, Seite 470
- Sabine Bree: Lutherstadt Eisleben. Stadtführer. Thedinghausen 1996, ISBN 3-9804949-0-X
- Burkhard Zemlin, Reinhard Feldrapp: Lutherstadt Eisleben, Bindlach 1993, ISBN 3-8112-0804-7
- Burkhard Zemlin: Stadtführer Lutherstadt Eisleben. Bindlach 1996, ISBN 3-8112-0833-0
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
