היסטוריה של הדתות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההיסטוריה של הדתות מתייחסת לרישומים כתובים של חוויות ורעיונות אנושיים דתיים. תקופה זו של ההיסטוריה של הדת מתחילה עם המצאת הכתב לפני כ-5,200 שנה (3500 לפנה"ס) במזרח הקרוב. התקופה הפרהיסטורית של הדתות מתייחסת למחקר אודות אמונות דתיות שקדמו להמצאת הכתב. ציר הזמן של הדתות הוא כרונולוגיה השוואתית של הדתות.

היסטוריית המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 התאפיינה בגידול דרמטי בידע אודות תרבויות ודתות, וביסוס ההיסטוריה של ההתקדמות החברתית והכלכלית. לימודי היסטוריית הדתות, ביקשו להסביר את גיוון הדתות כתופעה המקושרת למצבים כלכליים וחברתיים בקבוצה מסוימת.

לימודי היסטוריית הדתות נקרא בגרמנית Religionsgeschichtliche Schule. שם זה הוא שמו של בית ספר גרמני בן המאה ה-19, אשר לימד לראשונה באופן מערכתי לימודי דתות, כתופעה חברתית תרבותית. הדת תוארה כהשתלשלות והמשך ישיר לתרבות האנושית מפוליתאיזם "פרימיטיבי" למונותאיזם "מוסרי".

ה-Religionsgeschichtliche Schule הופיע בו בזמן שבגרמניה ובמקומות נוספים, פרחה האקדמיזציה של לימודי היסטוריית הביבליה והנצרות. לימודי היסטוריית הדתות חשובים משום שהדת עיצבה לעיתים קרובות את החוקים וקודי ההתנהגות המקובלים בתרבויות שונות, את המבנים החברתיים, האומנות והמוזיקה.

מבט כולל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי הדתות נחלקות בתהליך התפתחותן לשלבים, מחברות פשוטות למורכבות, ובמיוחד מפוליתאיזם למונותאיזם, וממאולתרות למאורגנות. עם זאת קיימות דעות, כי הטיעון אודות השתלשלות הדתות מפוליתאיזם למונותאיזם מוטל בספק[1]. את הדתות ניתן לחלק לנימולות ושאינן כאלו, וכן למסיונריות ושאינן כאלו. דתות רבות חולקות אמונות משותפות.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצאים הקדומים ביותר לרעיונות דתיים מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התיכונה. רוב הארכאולוגים מסכימים שחלק מאוכלוסיות האדם הניאנדרטלי והאדם הנבון קברו את מתיהם בתקופה זאת, כממצא המראה על רעיונות דתיים לפני כ-100,000 שנים. בנוסף נמצאו חפצים סמליים (כחרוזים ופריטים עם חריתות) בישראל ובדרום אפריקה, באתרים מאותה תקופה[2][3]. עם זאת הפרשנות אודות הממצאים מהתקופה הפלאוליתית התיכונה נותרה במחלוקת, בהקשר של כיצד הם קשורים לרעיונות דתיים. בתקופה העוקבת, התקופה הפלאוליתית העליונה, קיימת הסכמה רחבה כי ממצאי קבורה ואמנות מייצגים רעיונות דתיים. דוגמאות בולטות מתקופה זו הם, ארי-אדם ממערת שטאדל, צלמיות ונוס, ציורי מערות ממערת לאסקו בצרפת, והקבורה המפוארת מסונג'יר ברוסיה.

במאה ה-19 פותחו תאוריות שונות בהקשר למוצא הדתות, ואשר החליפו את טענות הנצרות הקודמות על urreligion. תאורטיקנים מוקדמים כאדוארד טיילור והרברט ספנסר הציעו את תפיסת האנימיזם, בעוד הארכאולוג ג'ון לובוק השתמש במושג פטישיזם. בינתיים מקס מילר טען כי הדת התחילה בהדוניזם, והפולקלוריסט ויליאם מנהרדט הניח שהדת החלה מתוך מתן פרשנויות מיתולוגיות לאירועים טבעיים[4]. כל תאוריות אלו בוקרו באופן רחב, ואין הסכמה גורפת אודות מקורות הדת.

דת במהפכה הנאוליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הנאוליתית

במשך רוב תולדותיו המין האנושי חי כציידים-לקטים בקבוצות נוודים קטנות. ניתן לזהות את מקור ההופעה של דתות מורכבות ומאורגנות בתקופה הנאוליתית בה נטשו האנשים את אורח החיים הנוודי ויצרו כפרי קבע המתפרנסים מחקלאות, שהתפתחו לאחר מכן לערים ומדינות. המעבר מקבוצות המחפשות מזון למדינות ואימפריות, הביא לתוצאה של דתות ייחודיות יותר, ופיתח תצורות של דתות שהיוו השתקפות של הסביבה החברתית והפוליטית החדשה. קבוצות ושבטים קטנים, החזיקו באמונות על-טבעיות, ואלו הותאמו לאוכלוסיות קטנות.

דתות נאוליתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתות אנשי התקופה הנאוליתית, מהוות את הממצאים הקדומים ביותר לדתות מאורגנות. ההתיישבות הנאוליתית בצ'טלהויוק שבטורקיה, הייתה מקום מגוריהם של כ-8000 אנשים, והיא ההתיישבות הגדולה ביותר שנמצאה מהתקופה. ג'יימס מלארט, ארכאולוג שחפר באתר, טוען כי צ'טלהויוק הייתה המרכז הרוחני של מרכז אנטוליה[5]. בין הממצאים שנמצאו בצ'טלהויוק הן צלמיות נשיות. בנוסף טוען מלארט, כי הצלמיות שניכר שנעשו בזהירות, ופוסלו משיש, גיר חום וכחול, צפחה, קלציט, בזלת, אלבסטר וחימר, מייצגות את האלה מסוג אלת אם. אף על פי שנמצאו גם אלים גבריים, "...פסלים של אלות נשיות עלו במספרם בהרבה על פני האלים הגבריים, ויתרה מכך הם אינם מופיעים כלל אחרי רמת VI"[6]. נכון להיום שמונה עשרה רמות כבר זוהו. הצלמיות העדינות התגלו לראשונה באזורים שמלהרט מאמין שהיו בעבר מקדשים. למרות זאת צלמית אחת מפוארת, בדמות אלה היושבת על כס מלכות כששני אריות משני צידיה, נמצאה בתיבת תבואה, ומלהרט מניח שמשמעות ההנחה במקום זה הייתה להצלחת הקציר, או באופן כללי שתשרה הברכה במזון[7].

כתבי הפירמידות ממצרים העתיקה נחשבים לאחד מהטקסטים העתיקים ביותר הידועים, והם מתוארכים ל-2400-2300 לפנה"ס[8][9]. הכתיבה שיחקה תפקיד חשוב בעיצוב דתות מאורגנות על ידי קביעת כעין תקן לרעיונות הדתיים בהתייחס למקום ולזמן.

ערכי דתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתות מאורגנות הופיעו כאמצעי לספק ביטחון כלכלי וחברתי לאוכלוסיות גדולות[דרוש מקור] בדרכים הבאות:

  • דתות מאורגנות שימשו להצדקת אוטוריטה מרכזית, המחזיקה בזכויות לאיסוף מיסים, אשר כתמורה דאגה לשירותים חברתיים וביטחוניים למדינה. האימפריות של מצרים העתיקה ומסופוטמיה, היו תיאוקרטיות עם צ'יפים, מלכים, וקיסרים, אשר שימשו פעמים רבות הן בתפקיד פוליטי והן בתפקיד רוחני. למעשה לכל משטרי הצ'יפים, והחברות החיות במדינה, בכל העולם, היה מבנה פוליטי דומה בו הישויות הפוליטיות הוצדקו על ידי אישור דתי.
  • דתות מאורגנות אשר שימשו כאמצעי לתחזק שלום בין יחידים, קבוצות ושבטים, שאינם קשורים זה לזה. מדינות יכולות להיות בנות מספרי אזרחים גדולים בהרבה, ואף הן מקשרות בין בני אדם שאינם קשורים. ג'רד דיאמונד טוען כי הדת משמשת כדבק בין אנשים שאילולי הדת, היו נוטים להיות אויבים אלו לאלו. לדבריו סיבת המוות הנפוצה ביותר שהייתה בחברות הציידים-לקטים הייתה רצח[10].

עידן הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עידן הציר

התקופה בין 900 ל-200 לפני הספירה תוארה על ידי היסטוריונים כעידן הציר, מונח שנטבע על ידי הפילוסוף הגרמני קרל יאספרס. על פי ג'ספרס, זוהי התקופה בהיסטוריה בה "היסודות הרוחניים האנושיים נבנו באופן מקביל ועצמאי... ויסודות אלו מהווים גם כיום את בסיס הדתות". ההיסטוריון האינטלקטואל פטר ווטסון, סיכם את התקופה ככזו שבה יוסדו רבות ממסורות הפילוסופיות המשפיעות ביותר, הכוללות את המונותאיזם בפרס וכנען, הפלאטוניזם ביוון, הבודהיזם והג'ייניזם בהודו, והקונפוציאניזם והטאואיזם בסין. רעיונות אלו הפכו לממוסדים במהלך הזמן, ודוגמאות לכך הם תפקידו של אשוקה בהפצת הבודהיזם או הנאופלטוניזם הנוצרי בעת היווסדות הנצרות.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתות העולם דהיום ביססו עצמן בימי הביניים באירואסיה על ידי התהליכים הבאים: המיסיון הנוצרי באירופה, המסיון הבודהיסטי במזרח אסיה, שקיעת הבודהיזם בתת-היבשת ההודית, והתפשטות האסלאם במזרח התיכון, מרכז אסיה, צפון אפריקה, וחלקים מאירופה והודו.

במהלך ימי הביניים המוסלמים היו בסכסוך עם הזורואסטרים במהלך הכיבוש המוסלמי של פרס; הנוצרים היו בסכסוך עם המוסלמים במהלך המלחמות ערביות-ביזנטית, מסעי הצלב, הרקונקיסטה, המלחמות העות'מאניות באירופה והאינקויזיציה; השמאנים היו בסכסוך עם הבודהיסטים, הטאואיסטים, המוסלמים והנוצרים במהלך הפלישות המונגוליות; ושוב המוסלמים היו בסכסוך עם ההינדואיסטים והסיקים במהלך הכיבושים המוסלמיים ביבשת ההודית.

תנועות דתיות בנות ימי הביניים הדגישו במידה רבה את המיסטיקה, כמו הקתרים ותנועות דומות במערב, היהדות בספרד[11] תנועת הבהקטי בהודו, והסופיזם באסלאם. המונותאיזם לבש צורה מוחלטת בכריסטולוגיה הנוצרית, ובתווחיד באסלאם. רעיונות מונותאיסטים הינדואיסטים של ברהמן, גם כן גיבשו את צורתם הקלאסית לאחר פרשנותו של שנקרה.

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולוניאליזם האירופאי במהלך המאות ה-14 עד 19 לספירה, הביא להתפשטות הנצרות לאפריקה שמדרום לסהרה, לאמריקות, לאוסטרליה, ולפיליפינים. המצאת מכבש הדפוס במאה ה-15 שיחקה תפקיד משמעותי, בהתפשטות המהירה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, תחת מנהיגים כמרטין לותר וג'ון קלווין. מלחמות הדת המשיכו, והגיעו לשיאן במלחמת 30 השנים, אשר הרסה את התרבות האירופית בשנים 1618–1648. במאה ה-18 החל תהליך חילון באירופה, וצבר תאוצה לאחר המהפיכה הצרפתית.

מגוון גדול של תנועות דתיות חדשות צצו במאה ה-20, ורבות מהן מציעות סינקרטיזם של רעיונות מדתות קיימות. המשיכה לתנועות אלו הייתה ועודנה מוגבלת, ועמדה על מעל 2 אחוז בעשור שנות ה-2000. במקביל התגבש המונח תנועות דתיות חדשות[12], המתייחס לאמונות דתיות, מוסריות, רוחניות, או פילוסופיות, אשר מקורן מהשנים האחרונות, והן אינן חלק מכנסייה, זרם, או גוף דתי כלשהו. בשנת 2005 שיעור המאמינים מכל הדתות הקלאסיות יחד הגיעו לשיעור של למעלה מ-75 אחוז מכלל אוכלוסיית העולם, ושיעור המאמינים בדתות שבטיות ילידיות ירד לכ-4 אחוז.

חוסר דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים רבים מתחומים שונים כמו קארל מרקס, מקס וובר או אמיל דורקהיים העריכו שעם התחזקות המדע והתעשייה, המדע והטכנולוגיה יהפכו לנפוצים במדינות העולם וידחקו את מקומה של הדת, מכיוון שהדת יוחסה על ידם לפתרון שנועד לתקופה בה החיים היו מלאי סכנות, אובדן וחוסר וודאות, והדת אפשרה לאנשים לחוש שיש להם דרך להשפיע על המציאות. גם אם אכן התחולל תהליך של חילון במדינות אליהן הגיעה הקידמה המדעית, בפועל התוצאה הייתה מורכבת יותר, ובוודאי שלא התממשה התחזית במהירות שהעריכו, בין היתר מכיוון שהיחס לדת רגשי יותר מאשר קוגניטיבי. במקביל, מנהיגים רוחניים שונים הביעו חשש שאם תחלש מידת הדתיות בחברה, הדבר יוביל לאבדן היציבות בחברה ולעלייה בפשיעה ובשחיתות. כאשר נחלשה מידת הדתיות במדינות רבות התברר שהקורולציה הפוכה, ובדרך כלל המדינות הפחות דתיות היו אלו בהן שיעורי השחיתות והפשיעה נמוכים משמעותית, ככל הנראה מכיוון שהמדיניות העניות יותר נוטות להיות גם דתיות יותר וגם מושחתות ומסוכנות יותר[13].

במאה ה-20 משטרי הגוש המזרחי הקומוניסטי, וסין הקומוניסטית, היו אנטי-דתיים. התפרקות ברית המועצות לקראת סוף המאה גרמה לעליה מסוימת במידת הדתיות במדינות שהיו חלק מהגוש הסובייטי בשנים לאחר ההתפרקות, עליה שמיוחסת במידה מסוימת לירידה בביטחון הכלכלי והפסיכולוגי שלווה לנפילת המשטר הקומוניסטי. מגמה זו, ועלייתו של האסלאם הפוליטי - שהגיע לשיא השיח העולמי באסון התאומים בשנת 2001 - הובילו לתפיסה מקובלת שצפתה את התחזקות הדת במאה ה-21. ניתוח סקרים שבוצעו בין השנים 2007-1981 ב-49 מדינות המאכלסות כ-60% מאוכלוסיית העולם, ובדק את מידת החשיבות שמייחסים תושבים לדת ולאלוהים, אמנם לא מצא התחדשות אוניברסלית של עליית הדתיות, אך העלה ממצאים מורכבים לפיהם ב-33 מבין המדינות הייתה עליה יחסית במידת הדתיות - במיוחד במדינות המתפתחות ובמדינות קומוניסטיות לשעבר. במקביל, מרבית המדינות בעלות הכנסה גבוהה יותר לנפש חוו ירידה במידת הדתיות, אם כי לא כולן - ממצא שהחליש את התפיסה לפיה התפשטות התיעוש והידע המדעי בהכרח מובילים לירידת מידת הדתיות[13].

בהמשך המחקר, בו נותחו סקרים בשנים 2019-2007 באותן 49 המדינות הראה תמונה שונה, לפיה תושביהם של 43 מבין המדינות שנסקרו הפכו לפחות דתיים בממוצע. בשנים אלו היחלשות הדתיות נצפתה גם במדינות מתפתחות רבות וגם בחלק מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר. השינוי הגדול ביותר בהיחלשות הדת נמדד בקרב הציבור של ארצות הברית - מדינה שמתייחסים אליה בדרך כלל בתור הדוגמה המובהקת לכך שניתן לקיים מדינה מפותחת עם אוכלוסייה דתית. בין הסיבות שמציעים לשינוי המגמה הוא הגעתם של כמות הלא-דתיים למסה קריטית בקרב קבוצות מסוימות של האוכלוסייה שיוצרת נטייה קונפורמית להתרחקות מהדת, וכן עלייה משמעותית שנמדדה במחקר לגבי עוצמתן של תפיסות ליברליות שקוראות תגר על התפיסות הדתיות השמרניות[13].

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Marshall, Peter. "(Re)defining the English Reformation," Journal of British Studies, July 2009, Vol. 48#3 pp 564–586
  • Schultz, Kevin M.; Harvey, Paul. "Everywhere and Nowhere: Recent Trends in American Religious History and Historiography," Journal of the American Academy of Religion, March 2010, Vol. 78#1 pp 129–162
  • Wilson, John F. Religion and the American Nation: Historiography and History (2003) 119pp

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

*Armstrong, Karen. A History of God: The 4,000-Year Quest of Judaism, Christianity and Islam (1994)‏ חיפוש קטעים וטקסט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הדתות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיית Man, Myth & Magic ע' 1763 1995
  2. ^ Vanhaeren, M., d'Errico, F., Stringer, C. B., James, S. L., Todd, J. A., and Mienis, H. K., 2006, Middle Paleolithic shell beads in Israel and Algeria, Science, 312, 1785–8.
  3. ^ Henshilwood, C. S., d'Errico, F., Yates, R., Jacobs, Z., Tribolo, C., Duller, G. A., ... & Wintle, A. G. (2002). Emergence of modern human behavior: Middle Stone Age engravings from South Africa. Science, 295(5558), 1278-1280.
  4. ^ "Religion". Encyclopedia Universal Ilustrada Europeo-Americana, 70 vols. Madrid. 1907-1930.
  5. ^ "The Dorak Affair" מיכאל בלטר (2005) The Goddess and the Bull: Catalhöyük: An Archaeological Journey to the Dawn of Civilization. ISBN 0-7432-4360-9.
  6. ^ Mellaart, James (1967). Catal Huyuk: A Neolithic Town in Anatolia. McGraw-Hill. p. 181.
  7. ^ Mellaart (1967), 180.
  8. ^ An Introduction to Ancient Egyptian Literatureע' 9 ISBN 0-486-29502-8
  9. ^ The Ancient Egyptian Pyramid Texts ISBN 1-58983-182-9
  10. ^ Diamond, Jared. "chapter 14, From Egalitarianism to Kleptocracy, The e". Guns Germs and Steel. מסת"ב ISBN 0-393-03891-2
  11. ^ ראו הזוהר
  12. ^ המונח נקרא באנגלית "New Religious Movement" ובקיצור מקובל NRM
  13. ^ 1 2 3 Ronald F. Inglehart, Giving Up on God, Foreign Affairs