ואדי חסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפל הגיר בוואדי חסא

ואדי חסה הוא הדרומי בין שלושת הנחלים האיתנים הזורמים אל ים המלח ממזרח (שני האחרים הם ואדי זרקא-מעין ונחל ארנון - ואדי אלמג'יב). זוהה על ידי חלק מהחוקרים כנחל זרד המקראי.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנחל נביעות של מים מתוקים ומעיינות חמים. תחילתו של הנחל בהרים שממזרח לדרך בין מעאן (בדרום) לכרכ (בצפון), ליד הכפר אלחסא, וסופו ליד הכפר א-צאפי (המזוהה עם העיר צוער) שלחוף החלק הדרום-מזרחי של ים המלח. שטח אגן הניקוז של הנחל הוא כ-2,500 קמ"ר. הנחל מתחתר ויוצר קניון עתיר מים וצמחייה, וההליכה בו היא בתוך מים ברוב הדרך. בתוך הנחל צמחייה מרובה הכוללת קנה, סוף, קנה סוכר והרדוף הנחלים.

החוקר יוסף ברסלבי הביא תיאור של ואדי חסא כפי שנתגלתה לחוקרים בשנות הארבעים של המאה העשרים[1]:

"ארכו של נחל זרד הוא 80 ק"מ בקירוב. במחציתו המזרחית, עד לדרך קיר מואב (כרכ) - תופל (טפילה), החוצה אותו בגובה של 845 מ' מעל פני ים המלח, משופעים ההרים היורדים אליו משני עבריו ומרחב בהם למרעה וחקלאות, והעמק משני עברי הערוץ שטוח במקומות שונים ואדמתו טובענית, ביצתית ומכוסה שיחים לרוב. מן הדרך קיר-מואב-תופל יורד הנחל כ-44 ק"מ עד שהוא משתפך אל הפינה הדרומית-המזרחית של ים-המלח. ב-10-12 הק"מ הראשונים מן הדרך מערבה, עדיין עמקו של הנחל וצלעותיו המשופעות מעובדות פה ושם, אולם ב-20-25 הק"מ האחרונים, הוא הופך קניון אדיר, בדומה לזה של נחל ארנון. בפתחו של הקניון מצד בקעת-צוער, מתגלות התצורות הקדומות של העידן הטרום-קמברי (פרי-קמבריון), כגון הגרניט, הגנייס, הפורפיר וכיוצא בהם. הלאה לאורך הנקיק עצמו, שולטים מרבצי אבן החול-הנובית (או הקמברית) התחתונה, בעובי של 70 מ' לפחות. מעל מרבציה של האבן האדומה יש שכבות של קמבריון ימי מן העידן הפפליאוזואי, מעל אלה- ספסלי דולומיט קשים, ומעליהם רובדי טין צפחני, אבן חול ודולומיטים דקים. בשכבות המעבר מאבן חול נובית התחתונה אל הקמבריון הימי, נראים פה ושם ריכוזי מנגנז שחורים וקטנים. בדולומיטים ובגיר הדולומיטי מפוזרים עורקים וכתמים של גלנית (מחצבי עופרת ומלכית (מחצב נחושת)".

רוחבו של הנחל בסופו הוא כ-5-10 מטר ועמקו 15-65 ס"מ. המים צלולים, ועל שם צלילותם וטעמם זכתה צוער (עיר מקראית) ההיסטורית לשם הערבי א-צאפיה, היינו: הצלולה, הזכה. חלקו המערבי של הנחל ידוע בשם "סיל אל-קורהי"[2].

לאורך הקניון של הנחל ונקיקי יובליו מצויות קבוצות קבוצות של מעיינות מים חמים (40-44 מעלות צלזיוס) וכן מעיינות מים קרים. המעינות החמים פורצים בשלוש שרשראות, לאורך 12 ק"מ בקירוב. מימיהם החמים מעידים על עליה מעומק רב, אך בניגוד לרוב המעיינות החמים של ארץ ישראל עניים הם עניות מרודה בכלור ובמלחים מינרליים אחרים, חסרים מימן גופרתי לחלוטין, ודומים בהרכבם לרוב המעיינות הקרים לאורך הנחל. כל המעיינות החמים יחד שופעים כ-36-37 מטר מעוקב לדקה, או כ-2,220-2,160 ממ"ק לשעה, שהם כ-60%-70% מכל המים הנובעים לאורך הנחל".

התיישבות, ניצול ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המשערים שואדי חסה היוותה את הגבול בין מואב ואדום. נלסון גליק זיהה מערכת ביצורים מתקופת הברזל לאורך הנחל, עובדה המובאת כחיזוק להיות הנחל גבול בין אדום למואב[2]. לאורך הנחל נמצאו שרידי יישובים רבים מתקופת הברונזה, תקופת הברזל, מהתקופה הנבטית ומהתקופה הרומית[3].

בסוף המאה ה-19 היו גדות האזור המערבי של ואדי חסה מעובדות באופן אינטנסיבי[4]. לעומת זאת, באזור בו דרך המלך חוצה את הנחל פעלו שודדים שארבו לעוברים בדרך המלך. העות'מאנים בנו במקום מבנה משמר והציבו בו כח משמר. בימי המנדט הבריטי בטל המשמר, ואת הנחל עברו רק בשיירות[5].

בשנת 1939, חמש שנים לאחר הקמת מפעל המלח בסדום, ניתן למפעל זיכיון לנצל את מימי ואדי חסה. על ואדי חסה הוקם סכר ותעלת בטון נמתחה מהנחל אל בריכות האידוי של המפעל, לצורך שטיפת הבריכות[6][7].

בשנת 1942 ציידה חברת אשלג ארץ-ישראלית משלחת מדעית לשם ברור שפיעת מימיו של ואדי חסא, דרכי הגברתה וריכוזה לצורכי המפעל מדרום לים המלח. בראש המשלחת עמדו פרופ' יהודה ליאו פיקרד מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומהנדס המים אברהם דה ליאו. בזכות משלחת זו, הראשונה בתולדות חקירת ארץ ישראל שעברה את הנחל לכל מלוא אורכו עד דרך כרכ, נתגלו פרטים רבים מאוד על הנחל[8][9][10].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף ברסלבי, "הידעת את הארץ - ים המלח סביב-סביב", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, 1956, כרך ג', פרק 5: הנהרות ומעינות המים ממזרח לים המלח, פרק משנה ד': נחל זרד, עמ' 128-136
  2. ^ 2.0 2.1 A. H. Van Zyl, the Moabites, Leiden, 1960, pages 47-48, 56 and 62
  3. ^ יורם צפריר, נחל זרד, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', עמ' 812
  4. ^ ד"ר אנדרלינד, עבודת האדמה בסוריה בכלל ובארץ ישראל בפרט, הצבי, 2 ביולי 1886
  5. ^ יוסף ברסלבי, בעבר הירדן ובאדום, דבר, 22 בספטמבר 1926
  6. ^ יהודה קופילביץ, אחרי מטתו של קולונול טולוק, דבר, 25 בפברואר 1946
  7. ^ בנאות מדבר, הצופה, 1 בפברואר 1952
  8. ^ משה נובומייסקי, "תוצרת האשלג העולמית וים המלח, שנתון פלניוס לכלכלה של א"י, תל אביב, 1936
  9. ^ יהודה אלמוג (קופלביץ), ב. צ. ונסקי (אשל), "חבל סדום: צוער, ים המלח והכיכר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה ב', תש"ט, 1949, פרק: "במעלה נחל זרד מפי טייל", עמוד 102-114
  10. ^ א. דה-ליאו, "מספר נתונים על ים המלח", עתון אגודת האינג'נרים, שבט, תש"ו, 1945