ימת הלשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בחום נראית צורתה של ימת הלשון הקדומה, ואילו בתכלת ניתן לראות את צורתם של ים המלח והכנרת.

ימת הלשון (שמות נוספים: אגם הלשון, ימת הירדן) הוא אגם שכיסה בעבר את בקעת הירדן והערבה. האגם השתרע מדרום הכנרת בצפון, ועד לאזור חצבה בדרום (נחל גדרון). אורכו היה כ-230 ק"מ ורוחבו המרבי כ-15 ק"מ. האגם קרוי בכינוי "לשון" על שם רובדי החוואר שהושקעו ב"לשון" ים המלח, המוגדרים כתצורה הגאולוגית - תצורת הלשון.

בתחתיתו של מצוק ההעתקים במדבר יהודה, אפשר לראות את קווי החוף הקדומים של ימת הלשון.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן האגם יצאו מפרצים ארוכים אל תוך קניוני הנחלים של מדבר יהודה. ראשיתו של האגם במימיו של מפרץ סדום - לשון ים שיצאה מהים התיכון בסוף תקופת הפלאוקן, וכיסתה את עמק יזרעאל וסביבותיו, ואת בקעת הירדן והערבה. מאוחר יותר התנתקה לשון הים מהים התיכון, ועם השנים התעצבה ימת הלשון. למעשה, הייתה ימת הלשון קיימת מלפני כ-60,000 שנה, עד לפני כ-15,000 שנה, בסוף תקופת הפליסטוקן. לאחר זמן זה, החלה ימת הלשון להתכווץ שוב, עקב שינויי האקלים, שהפך ככל הנראה להיות חם יותר ולח פחות. בסופה של התכווצות זו, נשארו ים המלח וים הכנרת כפי שאנו מכירים אותם כיום.

הרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גובהה של ימת הלשון היה כ-180 מטר תחת פני הים, גבוהה בכ-230 מטר מגובהו של ים המלח כיום. ימת הלשון הייתה עשירה במלחים, גיר וגבס, ששקעו במהירות גבוהה לקרקעית האגם. ריכוז המלחים בימה היה כ-17-20% (לשם השוואה, ריכוז המלחים בים המלח הוא כ-33%, ובים התיכון כ-4%).

אצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשקעי ימת הלשון נמצאים שרידי אצות צורניות. אצות אלה עמידות מאוד למליחות. בתצורת הלשון זוהו כ-300 מינים של אצות צורניות המסוגלות לחיות בתחום רחב של ריכוזי מליחות מים.