חוף לידו (ים המלח)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוף לידו
Zoltan Kluger. The Dead Sea with Potash Works on the left.jpg
החוף בשנת 1938 עם המבנים של חברת האשלג הארץ-ישראלית ובריכות האידוי
מידע
שם נוסף חוף קליה
מדינה ישראלישראל  ישראל
קואורדינטות 31°46′24″N 35°30′28″E / 31.773333°N 35.507778°E / 31.773333; 35.507778
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חוף קליה בשנות ה-30 של המאה ה-20, על סוכת המציל מונף דגל הממלכה המאוחדת וברקע נראה המזח של חברת האשלג
מפה של חוף קליה משנת 1940, בה מסומנים מיקומם של המבנים של חברת האשלג הארץ-ישראלית ומלון קליה
בית המלון הנטוש בחוף לידו בשנת 2010, מספר שנים לפני שנהרס
בריכת השחיה של המלון ולידה קו החוף המקורי שעליו הוקמה גדר מערכת. בפינה העליונה השמאלית של התמונה נראה מיקמו של חוף קליה החדש
חלק מהציור במסעדה

חוף לידו (או חוף קליה) הוא חוף שהשתרע לאורך המקום בו הייתה בעבר הגדה הצפון-מערבית של ים המלח, סמוך לצומת לידו. במקום מסעדה נטושה והריסות בית מלון, וכן שרידי מתקנים של חברת אשלג ארץ-ישראלית, מפגש דרכים ותחנת דלק, משרדיה של המועצה האזורית מגילות ושני מפעלים להפקת מלח. עם נפילת מפלס ים המלח, "חוף לידו" מרחוק כשלושה קילומטר מים המלח (נכון לשנת 2020).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1929 הוקם במקום מחנה עבודה ששימש את פועלי כריית המלח, שחיו במקום ועבדו במפעל חברת האשלג הארץ-ישראלית. בשנת 1932 החלה בסמוך הקמתו של בית מרחץ על חוף ים המלח, על ידי חברה שהייתה חברת בת של חברת האשלג בשם חברת ""קליה" שפת–ים ומבראה בע"מ" (באנגלית: "Kallia" Seaside and Health resort Limited), בשותפות עם האחים מייג'ר תומאס גרגורי טולוק וסטפאן טולוק, אנשי עסקים יהודים ואסמאעיל בק אל חוסייני, בנו של ראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל-חוסייני ואחיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני[1][2]. חברת קליה, על בסיס הסכם חכירה מהממשלה המנדטורית, קיבלה זיכיון על 966 דונם מצפון-מערב לים המלח, ליד מפעל האשלג הראשון. החברה הוסמכה להקים בתי מלון והבראה, מסעדות, מתקני רחצה, מעגנים ושיט. מייג'ר טולוק היה נשיא החברה. ב-30 באפריל 1933, חנכו את המבנה הראשון במקום, "בית רחצה" (מבנה של מלתחות לרוחצים בים המלח) ומסעדה[3][4][5]. כמו כן רכשו ספינה בשם "קלירו" והפעילו סיורים בין קליה לואדי זרקא-מעין ונחל ארנון בעבר הירדן המזרחי ועין גדי[6]. בשנת 1934 הוקמה במקום שכונת קבע ששימשה את פועלי חברת האשלג, בה 24 דירות ב-4 מבנים בני שלוש קומות[7]. ב-1935 עלתה על שרטון בסערה ה"קלירו" אך המשיכה בדרכה לואדי זרקא[8].

ב-16 בפברואר 1938 נפתח במקום מלון "קליה" בו 40 חדרים, בתכננו של האדריכל זאב רכטר[9][10]. ביוני 1938 נפטר מייג'ר טולוק, מנהל החברה בביתו ביריחו[11][12]. במלון "קליה" התארחו בין השאר הנציב העליון הרולד מקמייקל, דוד בן-גוריון, ארטורו טוסקניני, עבדאללה הראשון, מלך ירדן וראש ממשלת ירדן תאופיק אבו אל-הודא[13][14][15].

בתחילת מלחמת העולם השנייה הוקם במקום נמל התעופה הימי קליה כנמל תעופה רזרבי במטרה למנוע ריכוז גדול מדי של מטוסים במקום אחד. ב-1947 חברת British Overseas Airways Corporation הפעילה טיסות להודו ולמזרח הרחוק שעצרו לחניית ביניים בקליה[16].

בשלטון ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתקבלה תוכנית החלוקה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בה היה אזור צפון ים המלח חלק מהמדינה הערבית המוצעת, ועם תחילת מלחמת העצמאות, הוחלט בדצמבר 1947 לסגור את המלון[17]. 70 עובדי מלון עברו לעבוד במלון בסמוך לשדה התעופה לוד, שהיה בבעלות משותפת עם מלון קליה[18]. באפריל 1949 דווח כי המלון ומפעלי חברת האשלג נבזזו וניזוקו על ידי הערבים תושבי האזור[19]. שנתיים אחרי שננטש, בדצמבר 1949, לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות החכירה ממשלת ירדן את המלון ושכונת המגורים לאחים נזל, שהיו בעלי מלון ארמון החורף ביריחו ומלון פילדלפיה ברבת עמון, במטרה להקים מלון בעבור הצליינים שמגיעים לאתר הטבילה הסמוך קאסר אל-יהוד[20]. הם הקימו במקום מתחם תיירות ומלון חדש, שנקרא מונטאזת אל לידו. המלון נבנה במיקום שונה מהמבנה המקורי. המקום פעל שוב כאתר תיירות שכלל מלבד המלון, מסעדה, בריכת שחיה וחוף רחצה מוסדר. האתר בהמשך עבר לבעלות ממשלת ירדן. ממערב לו הוקם מחנה צבא ירדני והיפודרום בו נערכו מרוצי סוסים[21].

בשנת 1964 קיבל מהנדס כימי, ג'ורג עותמאן חלאק, זיכיון ממשלת ירדן להפיק מלח מבריכות על חוף לידו, המפעל ממשיך לפעול מאז. לאחר 1967 הוא מעביר את התמלוגים לממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, שירש את נכסי ממשלת ירדן בגדה[22].

לאחר 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים עבר האזור לשליטת מדינת ישראלי, ואת האחריות לאתר קיבלה יחידת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון. כבר באוגוסט 1967 דיווח עיתון "דבר" שיש כוונה להפעיל את המלון שוב[23]. בינואר 1968 דיווח עיתון "הצופה" שחברה ישראלית קיבלה את הזיכיון להפעיל את המלון[24]. ביוני 1969, פגעו בפגזים שנורו משטח ירדן בתיירים שביקרו במקום. והתוכנית להפעלת המלון בוטלה[25]. בתקופת המרדפים עבר המלון לחזקת צה"ל והפך לבסיס צבאי שקיבל את הכינוי "הילטון"[21]. במקום היו מגורי חיילים, מפקדה וצוות שהפעיל מכ"ם קשת, שנועד לגלות ניסיונות חדירה מכיוון ירדן בשעות הלילה.

בשנת 1971, קיבלה חברת תעשיות מלח לישראל מהממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש את הזיכיון להפעיל את בריכות האידוי שהקימה במקור חברת האשלג הארץ-ישראלית. תעשיות מלח לישראל מתפעלת אותם כבריכות אידוי להפקת מלח (במקור הם שימשו להפקת אשלג).

בשנת 1973 קיבלה חברה בשם "לידו יהודה" את הזיכיון להפעלת המסעדה במקום[26]. הצייר גרשון כוכבי, צייר ירושלמי שעבד בעסקיו של משה כרמל מבעלי המקום, ציור פנורמה של ארץ ישראל על-פי מפה צלבנית עתיקה[27]. המסעדה נסגרה לאחר שנים ספורות.

בתחילת שנות ה-80 יזמו אנשי העסקים מיכאל אלבין ומנחם עצמון את הקמתו של פרויקט תיירות ונופש במקום, באמצעות חברת "קיסריה מקרקעין ונופש", חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה של תל אביב, והייתה חלק מקבוצת חברות בבעלות איש העסקים שאול אייזנברג שאלבין ניהל[28]. במרץ 1981, רכשה 60% מהבעלות בחברת "לידו יהודה". לחברה היה הסכם עם המנהל האזרחי המרשה לה להחזיק בשטח של 17 דונם על חוף הלידו, אזור המסעדה וסביבתו. בו תיכנו להקים מתחם מלונות. החברה ביקשה להפוך את הסכם ההרשאה שבידה להסכם חכירה ל-98 שנה, ולחכור שטח נוסף של 50 דונם בסמוך. שר התיירות אברהם שריר, היה מקורב לאלבין והמנכ"ל שמינה למשרדו, רפי פרבר, עבד קודם בחברה שבבעלות אלבין. בינואר 1982 שלח פרבר מכתב למנהל המקרקעין, בו המליץ להחכיר לחברה את השטח שהיא מחזיקה בהסכם הרשאה וכן עוד 50 דונם והמליץ על הקצאת הקרקע ללא מכרז. על בסיס התוכנית ביצעה חברת "קיסריה מקרקעין" גיוס הון בבורסה[29]. אך ב-1982 קבע ועדה משותפת של משרדי התיירות והאוצר שאין לפתח מרכזי תיירות חדשים בים המלח, לפני שמתחמי המלונות הקיימים בעין בוקק וחמי זוהר יהיו מבוססים. ולא נתנה אישור לתוכנית[30]. ב-1984 נחקרו שריר ופרבר במשטרה, בחשד שקיבלו טובות הנאה בכדי לאשר את התוכנית[31][32].

במשך השנים התדרדר מצבו של מבנה המלון, עקב נסיגת מפלס המים באזור, הוא הוכרז כמבנה מסוכן וצה"ל עזב את הבניין[33]. ב-16 בינואר 2015 קרס מבנה המלון לחלוטין[34].

חוף קליה החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף קליה בשנת 2019, עם ירידת מפלס המים החוף נמצא בנקודה בה נחשף מצוק תלול

בשנת 1985 קיבלו שלושת קיבוצי צפון ים המלח אלמוג, בית הערבה וקלי"ה הרשאה לפיתוח חוף רחצה ואתר נופש על חוף הים, סמוך למיקום שבו עמד מלון קליה המקורי ובשטח המחנה הירדני הנטוש. הם הקימו במקום פארק מים בשם "אטרקציה" ומסלול קרטינג. בשנים הראשונות להקמתו זכה הפארק והחוף להצלחה רבה, והוא שווק "חוף הים של ירושלים". בעקבות האינתיפאדה השנייה, נסגר פארק המים ב-2001[35]. חוף הרחצה במקום המשיך לפעול, אך עם נסיגת קו המים, התברר כי יש צורך להזיז את המתקנים במקום ולהכשיר מחדש את הגישה לים מדי כמה שנים[36]. חוף זה הוא היחיד בים המלח שישראל מתירה לפלסטינים תושבי הגדה המערבית להיכנס אליו[37]. במקום פועלים שלושה חופים צמודים בתשלום. הצפוני שביניהם נקרא "חוף קלי"ה" ומפועל על ידי קיבוץ קלי"ה[38]. החוף הדרומי נקרא "חוף נווה מדבר" ויש בו גם חניון לילה ובריכת שחיה, ובין השניים נמצא "חוף ביאנקיני", שהוקם על ידי דינה דגן, שהייתה בעלת פאב הנושא אותו שם במרכז ירושלים. במקום גם כפר נופש ומסעדה מרוקאית[39].

בשנת 2019, הושלם בחוף פרויקט סביבתי-אומנותי, גלריה פתוחה של ציורי קיר וגרפיטי, על קירות של מבני הבטון הנטושים של מחנה הצבא הירדני. כמה מתושבי האזור הגו את הרעיון להפוך את המבנים לגלריית אמנות פתוחה, פרויקט שקיבל את השם "גלריה מינוס 430". היוזמים הצליחו לגייס בהתנדבות אמני גרפיטי וציירי קירות מישראל ומהעולם לצייר על הקירות, ציורים שמחלקם הגדול עולה מחאה גדולה על מצבו הנוכחי של ים המלח[40].

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מסעדת לידו בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלון לידו בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוף קליה בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גלריה מינוס 430 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפוליטיקה המצרית והוה"פ הערבי, דבר, 6 בדצמבר 1932
  2. ^ קאליה נבנת בחרם, דבר, 28 בספטמבר 1932
  3. ^ פתיחת המוסד למרפא "קליה" בים המלח, דואר היום, 1 במאי 1933
  4. ^ "קליה" - ים המלח - ב-12 באוגוסט עוד יאיר הירח - בא לנשף ריקודים ותלבושות, דואר היום, 8 באוגוסט 1933
  5. ^ חברת "קליה", דבר, 9 בינואר 1934
  6. ^ ימי שמש ודרור על שפת ים המלח-טיולים מיוחדים בסירת מוטור "קלירו", דבר, 22 בדצמבר 1933
  7. ^ נקודת יישוב על חוף ים המלח, דבר, 25 באפריל 1934
  8. ^ סירת קיטור עלתה על שרטון בסערה בים המלח, הארץ, 1 באפריל 1935
  9. ^ חנוכת בית המלון "קליה" החדש על חוף ים המלח, הבקר, 17 בפברואר 1938
  10. ^ מלון "קליה" נפתח, דבר, 17 בפברואר 1938
  11. ^ מייג'ור טולוק מת, הבקר, 10 ביוני 1938
  12. ^ יהודה צוקרמן, המיור תומס גריגורי טולוק, דבר, 28 ביוני 1938
  13. ^ ביקורי ה. מ. הנציב, הבקר, 29 בינואר 1940
  14. ^ האמיר עבדאללה ב"קליה", הצופה, 11 במרץ 1941
  15. ^ ישעיהו אביעם, מנהלו לשעבר של מלון "קליה", הארי לוי", מעלה זכרונות, מעריב, 3 ביולי 1967
  16. ^ נחנר קו טיסה ישיר לוד-פאריס, המשקיף, 9 בנובמבר 1947
  17. ^ מלון "קליה" נסגר, המשקיף, 18 בדצמבר 1947
  18. ^ עובדי מלון קליה ללוד, קול העם, 18 בדצמבר 1947
  19. ^ הערבים השמידו או שדדו רכוש מפעל אשלג ומלון קליה, חרות, 3 באפריל 1949
  20. ^ מלון קליה שנחרב - לאיכסון צליינים, מעריב, 14 בדצמבר 1949
  21. ^ 1 2 מנחם תלמי, כך חלפה תהחלת המקום, מעריב, 7 בספטמבר 1990
  22. ^ דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: נציב המלח של שטח C, באתר כלכליסט, 15 באוקטובר 2013
  23. ^ בוטלו כל חוקי החרם נגד ישראל שהיו קיימים באזור הגדה המערבית, דבר, 11 באוגוסט 1967
  24. ^ מלון "קליה" יופעל מחדש על־ידי חברה ישראלית, הצופה, 5 בינואר 1968
  25. ^ דליה שחורי, מה שקרה לא ימנע ממני לשוב לישראל, על המשמר, 18 ביוני 1969
  26. ^ לבקשת ראש הממשלה, דבר, 9 באפריל 1973
  27. ^ נופי הארץ בהשראת מפה צלבנית, הבלוג של ישראל נגלית לעין, 4 במרץ 2019
  28. ^ עמירם פליישר, קבוצת אייזנברג רכשה 60% מחברת נופש, מעריב, 5 בדצמבר 1982
  29. ^ הודעות בורסה, מעריב, 26 באוקטובר 1981
  30. ^ אייל ארליך, מלון טבע בים־המלח, כותרת ראשית, 26 באפריל 1984
  31. ^ אייל ארליך, זיגל חוקר תלונות נגד מנכ"ל התיירות, כותרת ראשית, 4 באפריל 1984
  32. ^ נחום ברנע, שריר למטה מכל חשד, כותרת ראשית, 25 בדצמבר 1985
  33. ^ ניר חסוןשקיעתו של המקום הנמוך בעולם, באתר הארץ, 9 באפריל 2015
  34. ^ היסטוריה שקרסה: התמוטט מלון "הילטון" הירדני בים המלח, באתר ‏מאקו‏‏, ‏16 בינואר 2015‏
  35. ^ אלמוג בן זכרי, נעה שפיגל, ניר חסון, המקומות בהם הקיץ אפילו לא התחיל, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2016
  36. ^ דרור פויר, ‏ים המלח - חופים נטושים, פאבים אופנתיים וזמן שנעצר, באתר גלובס, 3 באוקטובר 2009
  37. ^ גדעון לוי ואלכס ליבקרק הכבשים עצובות: בילוי משותף עם פלסטינים, ישראלים ותיירים בים המלח, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2019
  38. ^ יותם יעקבסון, ‏והלב יהרהר ויחמוד, באתר גלובס, 25 בנובמבר 2007
  39. ^ גילי מצא, ‏מרוקו זה כאן, באתר גלובס, 12 במרץ 2015
  40. ^ יותם יעקבסון, ‏בטון, גרפיטי וים המלח: ביקרתם כבר בגלריה הנמוכה בעולם?, באתר גלובס, 9 במרץ 2019