ירידת מפלס ים המלח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השינויים בים המלח במחצית השנייה של המאה ה-20

החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נרשמת ירידה מתמשכת במפלס ים המלח, שהצטברה לאורך התקופה לכדי קרוב לארבעים מטרים.

ירידת המפלס גרמה לייבוש האגן הדרומי של הים וגורמת לתופעות כמו נסיגת חופים, בולענים ופגיעה בתשתיות ובסביבה. הירידה נבעה בעבר בעיקר מהקטנת זרימת המים לים המלח, בעיקר בנהר הירדן, עקב שימוש מוגבר במים אלה לצריכה שוטפת ולהשקיה במדינות הנמצאות באגן הניקוז של ים המלח. לאחר התייבשות האגן הדרומי הרחיבו מפעלי האשלג שלחוף ים המלח את הייצור, ובנו באגן המיובש בריכות אידוי למי הים. את המים הם שואבים מהים באגן הצפוני. שאיבת המים ואיוד המים בבריכות תורמים היום תרומה משמעותית לירידת מפלס הים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלס מי ים המלח היה נתון לתנודות גדולות בהיסטוריה. עדויות לכך הם קווי חופים קדומים המופיעים בצוקים בצדדי הים. מאז 1930 יש מדידות תקופתיות של מפלס מי הים. במחצית הראשונה של המאה העשרים היה המפלס יציב, סביב 390 מטרים מתחת לפני הים. יציבות זו נבעה מאיזון בין כניסת מים אל הים מאגן הניקוז שלו, ובעיקר מנהר הירדן, לבין ההתאדות הטבעית של מים. שעורי ההתאיידות הגבוהים בים המלח נובעים ממיקומו של הים באזור של אקלים מדברי צחיח, חם ויבש. באותה תקופה היה נפח המים הנכנסים לים 1500-2000 מיליוני מ"ק[1] דומה לנפח המים שהתאדו ממנו מדי שנה. (מספרים אלה הם בגדר הערכה, הואיל וחלק גדול מהנתונים לא נמדדו באופן סדיר באותה תקופה).

ירידת המפלס בעשורים האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת בשל חוסר איזון בין כמויות המים הנכנסות והיוצאות. נקודת המפנה התרחשה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת עם הפעלת המוביל הארצי בישראל ותעלת עבדאללה בירדן. מתחילת המדידות ועד שנת 1997 ירד המפלס ביותר מ-21 מטרים. בשנות השמונים של המאה העשרים הגיעה הירידה השנתית לכ-70 סנטימטר בממוצע. בעשור הראשון של המאה ה-21 גדל קצב הירידה השנתי עד כדי מעט יותר ממטר לשנה[2][3], ובשנים מסוימות אף התקרב לכ-1.5 מטר לשנה. כתוצאה מירידת המפלס הצטמצם שטח פני ים המלח לאורך המאה ה-20. ב-1930 היה שטחו 1,015 קילומטר רבוע (קמ"ר), ב-1966 930 קמ"ר ובסוף 2012 605 קמ"ר בלבד. אורכו של הים הצטמצם מ-85 ק"מ בשנת 1930 ל-51 ק"מ בשנת 2010. רוחבו עומד כיום על כ-18 ק"מ (הנתונים מתייחסים לאגן הצפוני, אחר שהאגף הדרומי התייבש).[3]

הקמת מפעלי מים גדולים כמו מפעל המוביל הארצי בישראל, תעלת עבדאללה בירדן וסכרים על הירמוך בסוריה והקטנת כמות המשקעים באגן גרמו להקטנת זרימת המים בנהר הירדן בכ- 90%. הקטנת הזרימות בירדן גרעה למעלה ממיליארד מטרים מעוקבים של מים לשנה ממאזן המים של הים. האקלים מדברי החם והיבש באזור ים המלח גורם לאידוי רב באגן הים. כמויות האידוי באגן תלוי במספר גורמים שהעיקריים שבהם: שטח הים, שטח בריכות האידוי של המפעלים הכימיים, התנאים האקלימיים ובמיוחד אחוזי הלחות באוויר, ורמת המליחות של המים. הירידה בשטח הים, העלייה בשטח בריכות האידוי של המפעלים, ירידת אחוזי הלחות באוויר ועליית רמת המליחות של הים הביאו במשך השנים, בסיכומו של דבר, ליציבות בהיקף ההתאיידות באגן בהיקף של למעלה ממיליארד מטרים מעוקבים בשנה. הירידה בכניסת המים לים, הגדלת שאיבת המים לאידוי בבריכות, והעלייה בהיקף האידוי בבריכות ובים, הביאו לירידה מתמשכת במפלס הים ושטחו.

הגרעון השנתי במאזן המים של ים המלח הוא ההפרש בין נפח המים הנכנסים לימה (ללא התמלחת של המפעלים הכימיים) של כ-350 מיליון מטר מעוקב בשנה, לנפח מי הים היוצאים מהים על ידי התאדות בים ובבריכות של כ-1,050 מיליון מ"ק בשנה, כלומר הגירעון הנגרם כתוצאה מההתאידות הוא כ-700 מיליון מ"ק בשנה. הגירעון החריף עם הזמן בגלל הקטנת כמות המשקעים באגן, עצירת שאריות המים הנכנסים לים והגברת השאיבה נטו של מי ים לאידוי בבריכות המפעלים. קצב ירידת המפלס הוכפל מכחצי מטר לשנה בין 1977 ל-1997, לכמטר אחד בשנה בין 1997 ל-2010, ועלה לכ-1.4 מטרים בשנת 2012. ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים ביניהם: פגיעה בגוף המים של הים באגן הצפוני על ידי הצטמצמות נפחו ועליית המליחות בו, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע.

באגן ים המלח שני אגנים מחוברים: האגן הדרומי ובו בריכות המפעלים, שהוא שטוח ברום כ-402 מטר מתחת לפני הים, והצפוני, שבו גוף המים של הים שעומק המים המרבי בו עמוד על כ-380 מטר ושקרקעיתו נמצאת ברום ממוצע של כ-730 מטרים מתחת לפני הים, והרום המקסימלי כ-810 מתחת לפני הים.[3] עד שנת 1976 היו שני האגנים מחוברים ביניהם. בשל הירידה המתמשכת במפלס התייבש האגן הדרומי שהיה רדוד, ונבנו בו בריכות המפעלים וכתוצאה מכך פחת שטחו של הים במידה ניכרת. כאמור, רוחבו של הים באגן הצפוני של ים המלח בנקודה המקסימלית הוא 18 קילומטר ואורכו 51 קילומטרים (2010).[3]

כיום, מדידות מפלס ים המלח מתבצעות תחת אחריות השירות ההידרולוגי ברשות המים והביוב.

1972, 1989, 2011 השוואת מראות ים המלח מהחלל[4]

סיבות לירידת המפלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה המרכזית לירידת המפלס בעבר הייתה ירידה חדה בכמות המים הנכנסים אליו, בעיקר מנהר הירדן, לאחר שסכר דגניה שמווסת את זרימת המים מהכנרת אליו נסגר, ולאחר שנהר הירמוך שמזרים אליו מים הוטה לצורך הספקת מים לירדן. סיבה נוספת לירידת היקף זרימות המים הנכנסים לים המלח היא הירידה בהיקף המשקעים באגן ההיקוות של הים. על פי ההערכות, בנהר הירדן זרמו בעבר כ-1100-1300 מלמ"ק מדי שנה, בעוד שכיום זורמים בו בשנה לא גשומה כ- 40-100 מלמ"ק בלבד. המדינות הגובלות משתמשות כמעט בכל הזרימה השנתית בנהרות האחרים, וכתוצאה מכך כמויות המים המגיעות לים המלח הן נמוכות ביותר (כ-350 מיליון מטרים מעוקבים לשנה). בנוסף, אקלים מדברי חם ויבש באזור ים המלח, שגורם לאידוי רב של מי הים, יחד עם שאיבת מי הים על ידי מפעלי האשלג השוכנים לחופיו, בצד הישראלי והירדני, יצרו מצב שבו חסרים מים לייצוב מפלסו של ים המלח.

הרחבת הייצור במפעלים הכימיים חייבה הקמת בריכות תעשייתיות גדולות באגן הדרומי לצורך אידוי המים וייצור אשלג על ידי מפעלי האשלג בישראל ובירדן. מערכת של מפעלי שאיבה ותעלות מספקת מים מהאגן הצפוני לבריכות. היקף השאיבה השנתי של המפעלים מוערך ב-600 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה[1]. בסיום תהליך הייצור בברכות מוחזרים לים כ- 270 מיליוני מטרים מעוקבים של תמלחת. ההפרש בין נפח השאיבה של מי הים ובין התמלחת המוחזרת מיצגת את נפח ההתאיידות של המים בבריכות המפעלים, שקיעת המלח בבריכות האידוי והעברת מלחים לעיבוד במפעלים. סך התאיידות המים באגן ים המלח מוערכת ב-1,050 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה. ההתאיידות בבריכות שבאגן הדרומי היא 33% מסך ההתאיידות באגן. ירידת מפלס הים נובעת ממאזן שלילי של הכניסות והיציאות של מים מהאגן. המאזן השלילי בין היציאות והכניסות של מים מהאגן ואליו הוא כ-730 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה. יש המשווים את גריעת המים הנובעת מפעילות המפעלים הכימיים לגרעון במאזן המים באגן (45%).

נזקי ירידת המפלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולען שנפער בעקבות ירידת מפלס מי הים

ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים ביניהם: שינויים ניכרים בגוף המים של האגם הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע. השינויים הבלתי הפיכים בגוף המים של האגם הצפוני נגרמים מעליית המליחות של הים עקב ירידת המפלס, מהשקעה גוברת של מלח בקרקעית הים, מהזרמת כמויות גדולות של תמלחת בעלת הרכב כימי שונה על ידי המפעלים, מהזרמה בעתיד של המלח מקציר המלח בבריכה 5 ומזרימת ביוב ומים מליחים מהירדן ומקורות נוספים. יצירת הבולענים נגרמת עקב ירידת מפלס מי התהום הגורמת להמסה של שכבות מלח תת-קרקעיות ויצירת חללים. החללים התת-קרקעיים גורמים להתמוטטות הקרקע מעליהם. תופעת הבולענים גורמת לנזקים תשתיתיים ותיירותיים בפגיעתה במטעים, במבנים, בשטחי חניה ובכבישים, צינורות ובתי מלון. המכון הגאולוגי הכין מיפוי של האזורים עם סיכון גבוה של היווצרות בולענים. ירידת המפלס גורמת לנסיגת החופים וחשיפת משטחי בוץ גדולים בעיקר בצפון ומערב הים. בצד המזרחי קו המצוקים הוא קרוב יותר לים ולכן ירידת המפלס היא יותר אנכית. נסיגת החופים גורמת לקשיים בנגישות לים והפעלת חופי רחצה. הפגיעה בתשתיות נגרמת עקב התחפרות הנחלים. ההתחפרות נובעת משינוי זווית הזרימה של הנחלים עקב ירידת המפלס. ההתחפרות גרמה להתמוטטות גשרים ליד עין גדי. נזק גדול נגרם לשמורות הטבע שהיו ליד חופי הים הקודמים. ירידת מפלס מי התהום, התרחקות קו החוף ושינוי זווית הזרימה של הנחלים גרמו לשינוי לא הפיך בצורה ובתפקוד השמורות. נגרמת פגיעה בחי והצומח של השמורות.
בנוסף לנזקים המוחשיים שנגרמים באזור יש פגיעה גם בערכים הבלתי מוחשיים של הנוף וההופעה הכללית של אגן ים המלח. יש כמה אומדנים לגבי הנזקים הנגרמים בעקבות ירידת המפלס וקיים ויכוח בין כלכלנים לגבי שיטת החישוב של נזקי הפגיעה בסביבה עקב ירידת המפלס. יש המחשבים רק את הנזקים המוחשיים הנגרמים לתשתיות ונסיגת החופים המגיעים לכמה עשרות מיליוני דולר בשנה ויש המחשבים גם את הנזקים הלא מוחשיים בנוף ובסביבה ומגיעים להיקף של כמה מאות מיליוני דולר לשנה.

נסיגת החופים בים המלח. מראה קרקעית הים הנסוג משמורת עינות צוקים ("עין פשח'ה")
Magnify-clip.png
נסיגת החופים בים המלח. מראה קרקעית הים הנסוג משמורת עינות צוקים ("עין פשח'ה")

האגן הדרומי ובריכות המפעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום מהחלל של דרום ים המלח, 1989

הירידה במפלס הביאה להתייבשותו של האגן הדרומי של ים המלח. ב-1976 התנתקו שני האגנים, שהיו מחוברים ברצועת ים ("מיצר לינץ'") זה מזה. עם ייבושו של האגן הדרומי הקימו בשטחו מפעלי האשלג של ישראל וירדן בריכות אידוי לצורך הפקת האשלג, והחלו לשאוב מי ים מהאגן הצפוני לצורך אידויים בבריכות שבאגן הדרומי והפקת מלחים. לאחר השקעת המלחים המשמשים בתהליכי הייצור במפעלים מועברת התמלחת מהבריכות בחזרה לאגן הצפוני. ההפרש בין הכמויות הנשאבות מהים והתמלחת המוחזרת הוא האידוי, שקיעת מלחים בבריכות והפקת מלחים לעיבוד בהיקף של כ- 300-250 מלמ"ק לשנה בבריכות.

בניגוד למפלס הים עצמו, מפלס הבריכות באגנו הדרומי של ים המלח דווקא הולך ועולה, בעשרים סנטימטרים מדי שנה. הסיבה לעליית מפלס ברכות האידוי הוא שקיעת מלח (בעיקרו מלח בישול) על קרקעיתן בתהליך האידוי. הגבהת קרקעית הבריכה חייבה הגבהת הסוללות המקיפות את הבריכות. במשך השנים הסוללות הלכו וגבהו והחלו להתעורר בעיות של חדירת מי תהום ליסודות המלונות וחשש מפני פריצת הסוללות במקרה של רעידות אדמה. לאחר מחקרים רבים על ידי החברה הממשלתית להגנות ים המלח ודיונים ארוכים הוחלט שמפעלי ים המלח יבצעו קציר מלח מהבריכות. ביולי 2012 נחתם הסכם, במסגרתו סוכם כי המפעלים הם שיבצעו את קציר המלח ויממנו אותו[5]. קציר המלח יתבצע על ידי שלוש דוברות ענק שיגרדו את המלח מקרקעית הבריכה, והמלח עצמו יועבר באמצעות מסוע באורך של 36 קילומטרים לשיקוע בעומק האגן הצפוני בעזרת ספינות.

תמונה פנורמית של בריכות מפעלי ים המלח באגנו הדרומי של ים המלח
Magnify-clip.png
תמונה פנורמית של בריכות מפעלי ים המלח באגנו הדרומי של ים המלח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 משרד התשתיות הלאומיות והמשרד לאיכות הסביבה, מסמך מדיניות - אגן ים המלח - הערכת מצב ומשמעויות לעתיד בתנאים של המשך ירידת מפלס הים, 2006
  2. ^ נתוני השירות ההידרולוגי על גובה מפלס ים המלח מובאים באתר קיבוץ עין גדי
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 ים המלח בנתוני רשות המים.
  4. ^ The Dead Sea 1972-2011 - NASA Earth Observatory, April 6, 2012
  5. ^ יובל אזולאי, ‏מפעלי ים המלח מקימה חטיבה שתנהל את קציר המלח, באתר גלובס, 2 באפריל 2012