וילה די קסטלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וילה די קסטלו
Villa medicea di Castello
Villa Castello Florence Apr 2008 (37).JPG
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2013, לפי קריטריונים 2, 4 ו-6
חלק מתוך הווילות והגנים של משפחת מדיצ'י בטוסקנה
מידע כללי
סוג וילה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר קסטלו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליהאיטליה  איטליה
בעלים לורנצו דה מדיצ'י עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע על ההקמה
אדריכל ניקולו טריבולו עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 8.33 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 43°49′10″N 11°13′41″E / 43.819444°N 11.228167°E / 43.819444; 11.228167
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הלונטה של הווילה שצייר ג'וסטו אוטנס ב-1599
הגן היה מלא בפסלונים המקשרים בין המידות הטובות של רומא העתיקה עם כוחו ומידותיו הטובות של שליט פירנצה

וילה מדיצ'י די קסטלואיטלקית: Villa medicea di Castello), היא וילה השוכנת על אזור הגבעות המכונה קסטלו סמוך לעיר פירנצה במחוז טוסקנה שבמרכז איטליה. הווילה הייתה המשכן הכפרי של קוזימו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה (1519–1574). הגנים, המלאים במזרקות, פסלונים ומערה מלאכותית (גרוטו), התפרסמו ברחבי אירופה. בווילה היו גם כמה מאוצרות האמנות הגדולים של פירנצה, כולל יצירות המופת מהרנסאנס של סנדרו בוטיצ'לי: "הולדת ונוס" ו"פרימוורה". גני הווילה השפיעו בצורה עמוקה על עיצוב גן הרנסאנס האיטלקי והגן הצרפתי הפורמלי המאוחר יותר.

הווילה היא אחת מ"הווילות של משפחת מדיצ'י", אתר מורשת עולמית שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2013. הווילה והגנים נמצאים כיום בבעלות המדינה ושוכנת בה האקדמיה ללשון האיטלקית (Accademia della Crusca).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילה די קסטלו שוכנת למרגלות הגבעות מצפון-מערב לפירנצה, בסמוך לעיירה ססטו פיורנטינו (Sesto Fiorentino). הווילה שכנה בסמוך לאמת מים רומית, ומקור שמה ממכלי המים ("קסטלה") בסמוך לאתר.

בניין מבוצר עמד באתר מאז לפחות בשנת 1427, ונרכש בשנת 1477 על ידי האחים לורנצו וג'ובאני די פיירפרנצ'סקו דה מדיצ'י (Giovanni di Pierfrancesco de' Medici). רכישה זו בוצעה שנה אחרי שאביהם נפטר בגיל 46, והשאיר את הנערים הצעירים לאפוטרופסות של בן דודם לורנצו דה מדיצ'י (המכונה "המפואר"), מהסניף הבכיר של משפחת מדיצ'י ושליט פירנצה "דה פקטו".

הם שיקמו את הבניין הישן והוסיפו חצר, אכסדרה, מטבחים ואורוות. את הבית ירש שכיר חרב (באיטלקית קונדוטיירי) מפורסם, ג'ובאני דלה בנדה נרה (Giovanni dalle Bande Nere) ואשתו, מריה סלוויאטי, ההורים של קוזימו דוכס טוסקנה לעתיד, שנולד בשנת 1519, והתגורר בבית בילדותו.

הווילה נבזזה והוצתה במהלך המצור על פירנצה (1529–1530), כמו כמעט כל המבנים האחרים מחוץ לחומות העיר, אך בהשוואה לווילות האחרות בכפר, היא ספגה נזק קל.

בשנת 1537 נרצח אלסנדרו דה מדיצ'י, הדוכס מפירנצה בן ה-26, וקוזימו, אף על פי שהיה רק בן שבע עשרה וחבר לא מוכר יחסית במשפחת מדיצ'י, נבחר על ידי הגברים רבי ההשפעה של פירנצה שיחליף אותו. הם היו תחת הרושם שהם יכולים לשלוט בו, אך הם טעו. בשנת 1537 התמודד קוזימו הצעיר עם מרד של סיעה שרצתה להשיב את משטר רפובליקת פירנצה. הוא הביס אותם בקרב מונטמורלו, וביסס את מעמדו כשליט העיר הבלתי מעורער.

תכנון ובניית הגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגע שמעמדו היה מובטח, התחיל קוזימו לבלות יותר זמן בווילה שלו בקסטלו. כפי שכתב האדריכל והסופר ג'ורג'ו וזארי, "במקום זה החל הדוכס החל לבנות באיטיות, דבר זה אחר זה, במטרה שהוא עשוי להתגורר שם בצורה מרווחת יותר, הוא וחצרו".

קוזימו הזמין את המהנדס פיירו דה סן קסצ'יאנו (Piero da San Casciano) לבנות מערכת אמות מים כדי להביא מים לווילה ולגניה, ואת הפסל ניקולו טריבולו (Niccolò Tribolo) ליצור מזרקות, פסלים וגנים, ואת האדריכל ג'ורג'ו וזארי לשפץ ולהגדיל הווילה.

ראשית, בניהולו של פיירו דה סן קסצ'יאנו, נבנתה אמת מים ממאגר המים במעלה המדרון של מונטה מורלו (Monte Morello) למאגר קטן שהוא בנה על הגבעה שמעל הווילה. מאוחר יותר, כאשר היה צורך במים נוספים, נבנתה אמת מים שנייה ממעיין אחר בפטראיה.

העיצוב של טריבולו לגן תואר בפירוט רב בחיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר של ג'ורג'ו וזארי. הגן הוקם באתר המקורי של גינה מוקפת חומה, שהשתרעה מהווילה במעלה המדרון המתון לעבר ההר. על צלע הגבעה שמעל לקיר האחורי של הגן, שם היה מאגר המים, יצר טריבולו "בוסקו" (bosco), או יער טבעי מדומה, המופרד מהגן על ידי קיר תמך גבוה. מתחת לבוסקו, הוא חילק את הגן הישן המוקף חומה לשניים על ידי קיר אחר, ובנה טרסה עליונה קטנה וטרסה תחתונה גדולה, המחוברים על ידי שני גרמי מדרגות מקושטים. בגן העליון הקטן יותר הוא נטע עצי תפוז ולימון, שהותאמו לגדול במעלה הקירות. הוא הכיל גם במרכז הקיר האחורי את הכניסה למערה המלאכותית, מערה קטנה שקירותיה דמויי מערה טבעית, עשירה בעיטורים ובפסלים.

הגן התחתון הגדול יותר היה מחולק לריבועים, כמו חדרים קטנים, מחולקים בשבילים וגובלים בגדרות ושורות של עצי ארז וזית, ומלא בערוגות פרחים. במרכז הטרסה היה מבוך עגול של עצי ברוש שביניהם שיחי דפנה, הדס וורדים. במרכז המבוך יש מזרקה שבראשה פסל ונוס. מזרקה שנייה וגדולה יותר, שבראשה פסל ברונזה של הרקולס המנצח את אנטאיוס, נמצא בין המבוך לווילה.

מערכת המים בגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת ההידראולית של הגן הייתה אחד מפלאי הרנסאנס העליון, וגם מילאה תפקיד חשוב בסמלים של הגן. במרכז המאגר מעל הגן, ב"יער הקדוש", היה פסל של אפנינו, המסמל את הרי טוסקנה, המוצג כזקן רועד, עם מים נשפכים מעל ראשו. מים זרמו מהמאגר במורד צינורות ארד והגיחו בשתי מזרקות שנבנו בקיר התמך משני צידי המערה המלאכותית, המייצגות את שני נהרות פירנצה. מים זרמו גם לתוך המערה, נוזלים לאורך הקירות. שני "הנהרות" זרמו בתעלות דרך הגן, ואילו צינורות אחרים הובילו מים לשתי המזרקות.

כל המזרקות בתקופת הרנסאנס היו תלויות בכוח הכבידה, והגבהת מקור המים מעל המזרקה, כדי לגרום למים לזנק כלפי מעלה. מכיוון שמקור המים למזרקת הרקולס ואנטאיוס היה על צלע הגבעה גבוה מעל המזרקה, פרץ ממנה סילון מים בגובה שלושה מטרים.

לאחר שעברו במזרקות, המים זרמו בשתי תעלות נפרדות לשני גנים פרטיים קטנים משני צדי הווילה, ואז נכנסו לשתי בריכות דגים גדולות מול הווילה. לאחר מכן, המים שימשו להשקיית השדות והגנים שמתחת.

הגן הכיל גם סדרה של "ג'וקי ד'אקווה" (giochi d'acqua, "משחקי מים") מחוכמים, כדי לבדר את הדוכס ואת אורחיו. המערה תוכננה כך שעל ידי סיבוב מפתח השער ינעל את האורחים בתוך המערה, והם יירטבו עד לשד עצמותיהם ממים שניתזו מצינורות נסתרים. מזרקת הרקולס הייתה אמורה להיות מוקפת במעגל עצים, וגם על ידי צינור נסתר. על ידי סיבוב מפתח נוסף, היו צופים המתבוננים במזרקה מרוססים במים מחרירים מוסתרים. היה גם בית על עץ קטן ששכן בענפי עץ אלון עצום, ממש ממזרח לגן. אל הבית אפשר היה להגיע בגרם מדרגות, והוא כלל שולחן שיש ומזרקה שהוזנה על ידי צינורות מהמאגר.

הסמלים בגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרקת פירנצה, במקור בווילה די קסטלו, כיום בוילה לה פטראיה

הגן תוכנן להעביר מסר פוליטי ברור. אחרי תקופה ארוכה של לוחמה וסבל, קוזימו עמד להוביל את פירנצה לתור הזהב החדש, הכולל שלום, שגשוג והרמוניה. טריבולו הציב מסרים סמליים בכל רחבי הגן. מזרקת הרקולס ואנטאיוס הראתה כיצד קוזימו, כמו הרקולס, הביס את אויביו בחוכמה, ולא רק בכוח פיזי. מזרקת ונוס הייתה מחווה לוונוס, אחד מסמליה של פירנצה. זו הייתה גם תזכורת לכך שוונוס שלטה על האי של ההספרידות. ונוס זכתה לכבוד גם בתוך הווילה, שם תלה קוזימו את הציור המפורסם של סנדרו בוטיצ'לי: "הולדת ונוס". טריבולו המשיך את המסר באמצעות פסלונים ברחבי הגן. גרמי המדרגות עוטרו בפרוטומות של השליטים הקודמים מבית מדיצ'י, בתלבושות רומיות. טריבולו תכנן להציב פסלים אחרים סביב הגנים המייצגים את ארבע העונות, ואת מעלותיו של בית מדיצ'י: צדק, חמלה, גבורה, אצילות, חוכמה, וחופשיות.

הגן בתקופת שושלת מדיצ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגן לא היה רק סוג של תיאטרון פוליטי. זה היה גם גן לתענוגות. במכתביו של קוזימו נכתב כי הוא בילה בגן בזמן אחר הצהריים הארוך בקיץ עם משפחתו, נהנה מקרירות הצל והמזרקות. אורחים חשובים שביקרו בפירנצה ביקרו גם בגנים, ותהילתם התפשטה ברחבי אירופה.

לרוע המזל, לא הספיק טריבולו להשלים את כל הפרויקט שלו, מכיוון שכפי שכתב וזארי, "שהיה עסוק יותר מדי בענייני הדוכס". הוא הצליח לגמור את שתי המזרקות הגדולות, ואת שני הנהרות, אך לא את שאר העבודות. הוא מת בשנת 1550, ואת הפסלים למזרקות גמר תלמידו, אנטוניו די ג'ינו (Antonio di Gino).

העבודה על הווילה והגנים נמשכה כעשרים שנה, ולקוזימו היו תוכניות שאפתניות יותר, כולל פרויקט לווילה שנייה, גדולה כמו הראשונה, שקשורה אליה באמצעות לוג'יה, אך פרויקט זה מעולם לא החל. הדוכס היה עסוק בפרויקטים אחרים. הוא החל לבנות דירות חדשות בפאלאצו וקיו, והוא רכש את פאלאצו פיטי בשנת 1549, והחל בהקמת גני בובולי, עם יותר מזרקות ומערה מלאכותית גדולה עוד יותר, מעוטרת בפסלים של מיכלאנג'לו. לאחר מותם של אשתו ושניים מבניו ממלריה, פרש שבור מהחיים פוליטיים, העביר את השלטון ליורשו, פרנצ'סקו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, ובילה את עשר השנים האחרונות לחייו בווילה והגנים.

קוזימו נפטר בשנת 1574, ורצף ארוך של בני מדיצ'י אחרים התגוררו בווילה. פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, השלים את הווילה במתכונתה הנוכחית, בין 1588 ל-1595, הגדיל את האגף המזרחי, חידש את החזית והוסיף כניסה חדשה בצד דרומי. דון לורנצו דה מדיצ'י הזמין את הצייר איל וולטרנו (Il Volterrano) לקשט את הווילה בפרסקו "ערנות ושינה" בשנת 1640. קוזימו השלישי דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, שהתעניין מאוד בבוטניקה, הביא מין נדיר מאוד של צמח היסמין, המכונה "מוגרינו" (mugherino), בשנת 1688, ובנה חממה מיוחדת להגנתו בחורף. במהלך שנות שלטון בית מדיצ'י, ביקרו בווילה מטיילים זרים רבים, כולל המסאי והפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן והבוטנאי פייר בלון, וכתבו תיאורים שהפכו אותה למפורסמת ברחבי אירופה. הגן של הווילה היווה השראה לגנים אירופיים אחרים שנועדו להמחיש את פארו, חוכמתו וכוחו של השליט.

שנים מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נכחדה שושלת מדיצ'י בשנת 1737, עברה הווילה בירושה לשושלת הבסבורג-לורן. הבעלים החדשים ראו את הווילה והגן כמפעל מעשי ולא כסמל פוליטי; הם הרחיבו את אוסף עצי ההדרים ובנו שני חממות הדרים (אורנז'רי), אך במקביל הם פירקו כמה מזרקות, ניתקו את המים למערה והשמידו את מבוך העצים. בשנת 1788 הם העבירו את המזרקה של פירנצה לווילה לה פטראיה השכנה, והעבירו את המזרקה המונומנטלית של הרקולס ואנטאיוס לאמצע הגן. הסמלים של בית מדיצ'י של שני הנהרות שהתאחדו, והסמלים המתארים את מעלותיהם הקלאסיות של שליטי מדיצ'י נמחקו.

מספר ציורי קיר נאו-קלאסיים צוירו בווילה בתקופת נפוליאון בונפרטה, אך לאחר מכן נכנסו הווילה והגן לתקופה ארוכה של הזנחה והתנוונות. היא נתרמה למדינה האיטלקית בשנת 1919, ושימשה לחלופין כמעונות לגננים, בית ספר ובית חולים. הבית הפך לרכוש של אקדמיה דלה קרוסקה (Accademia della Crusca, האקדמיה ללשון האיטלקית), שבבעלותה כיום. הגן הפך למוזיאון לאומי בשנת 1984.

הווילה נתנה את שמה ל"מפת קסטלו" (Castello Plan), מפת עיר קדומה של מנהטן תחתית (ניו יורק) משנת 1660, שנמצאה בווילה בשנת 1900 והודפסה בשנת 1916.

רכיבי הגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרקת הרקולס ואנטאיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרקת הרקולס ואנטאיוס, שעוצבה על ידי ניקולו טריבולו, הייתה נקודת ציון הדרך הבולטת והמפורסמת ביותר של הגן. היא ממחישה את האגדה מהמיתולוגיה היוונית על אנטאיוס, ענק שאתגר מטיילים בדרך להילחם בו, והרג אותם. לבסוף אתגר אותו הרקולס, שהבין שכוחו של אנטאיוס נבע ממגעו עם האדמה. הרקולס הרים את אנטאיוס מהאדמה ומחץ אותו למוות. הפסל סימל את ניצחונו של קוזימו דה מדיצ'י על אויבי פירנצה, ובמיוחד על המורדים שניסו להדיח אותו בחודשים הראשונים לאחר שהפך לדוכס.

טריבולו קישט את המזרקה מלמעלה למטה בפסלי שיש וברונזה. לבריכת השיש שאליה נשפכו המים היו שמונה צדדים, וכך גם לבסיס המזרקה. מסביב לבסיס היו פסלי שיש של ילדים, בגודל טבעי ובתבליט מלא, מוגנים על ידי הטצה (tazza), האגן מלמעלה, כאילו הם מוצאים מחסה מפני הגשם. האגן, לדברי וזארי, "הוריד גשם יפה מאוד, כמו טפטוף של גג". סביב שפת הטצה היו דמויות ברונזה רבות יותר, המחזיקות מחרוזות של מוצרים מהים. הטצה הקטנה יותר שמעל נתמכה גם היא על ידי פסלי ילדים. ארבעה ראשים של יעל האלפים, אחד מסמלי משפחת מדיצ'י, הביטו למטה מהאגן העליון. מעל אגן זה עוטר כן עם דמויות נוספות של פסלי ילדים. בראש הכן הוצב פסל הרקולס ואנטאיוס,

בחלקו העליון נמצא הפסל של הרקולס ואנטאיוס, שעוצב על ידי טריבולו, אך בוצע על ידי ברטולומאו אמאנטי. וזארי כתב: "הוא התכוון שמפיו של אנטאיוס זה במקום נשמתו יפלטו מים בשפע רב דרך צינור, כפי שאכן קרה". מכיוון שהמאגר שמספק את המים למזרקה היה ממוקם גבוה מעל לגן העליון, נשפכו המים מפיו של אנטאיוס בסילון שגובהו שלושה מטרים, שנראה לעין סביב הגן.

למזרקה היה גם רכיב נוסף: צינור נסתר עם חרירים קטנים הקיף את המזרקה. על ידי סיבוב מפתח ניתן היה לשחרר את המים ולהרטיב את הצופים במזרקה בסילוני מים דקים.

מזרקת פירנצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטון שצולם במערה המלאכותית

מזרקת פירנצה הייתה במקור בחלק העליון של הגן, קרוב יותר למערה המלאכותית, והיא הוקפה במבוך של ירק. היא נוצרה כדי להשלים את מזרקת הרקולס ואנטאיוס, נמוך יותר בגן. את המזרקה הכינו טריבולו ועוזרו, פיירינו דה וינצ'י, ובראשה הוצב פסל של דמות המייצגת את האלה ונוס או את העיר פירנצה, בעיצוב ג'אמבולוניה. דמות ונוס-פירנצה התייחסה לאלה ששלטה בגנים המיתולוגיים של ההספרידות, ולניצחון שהשיג קוזימו על שאר הערים בטוסקנה. בשנת 1788 הועברה המזרקה מווילה די קסטלו לווילה לה פטראיה השכנה, גם היא בבעלות משפחת מדיצ'י, שם ניתן לראות אותה היום.

המערה המלאכותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד החלקים הידועים ביותר בגן היה המערה המלאכותית של בעלי החיים (הידועה גם בשם מערת המבול), מערה שהכניסה אליה דרך דלת בקיר העליון של הגן. קירות המערה חופו באבני גיר המעוצבות בדומה למערה טבעית, משובצים באבנים, פסיפס וצדפים. בשלוש גומחות בחלל המערה היו קבוצות של פסלי ציפורים ובעלי חיים, עשויים ברונזה ושיש ססגוניים. בכל גומחה היה גם אגן שיש מפוסל גדול. כאשר המערה פעלה זרמו מים מהתקרה והקירות אל אגני השיש. במרכז המערה היה במקור פסל של אורפיאוס עם לירה. החיות האזינו למוזיקה שלו. המערה הכילה גם רכיב נסתר המבוסס על משחקי מים. ניתן היה לסגור את השער, ובסיבוב מפתח, היו המבקרים במערה נרטבים בסילוני מים דקים מצינורות וחרירים נסתרים.

גן ההדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווילה התפרסמה במיוחד בזכות אוסף עצי ההדרים הננסיים, ובמיוחד עצי הלימון, שגדלו בגיגיות עץ גדולות וכוסו בחורף. גידול עצי הדר באירופה החל באמצע המאה ה-15, ובוצע בקנה מידה גדול בווילה די קסטלו. אוספי עצי הדר, שוכנו לימים בחממות מחוממות בשם אורנז'רי או בתי לימון, והפכו למאפיין של ארמונות ברחבי אירופה.

האורטצ'ו או גן צמחי התבלינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האורטצ'ו (ortaccio) הוא גן נפרד מוקף חומה מזרחית לגן הראשי, בו גודלו צמחי מרפא וצמחי תבלין ארומטיים, יחד עם מיני פרחים אקזוטיים. בגן עומד פסל מהמאה ה-16, המייצג אלוהות כפרית או את הסתיו. ייתכן שזו הייתה אחת הדמויות המקוריות בגן הגדול יותר כאשר נוצרה לראשונה על ידי טריבולו. בסמוך לאורטצ'ו נמצאת חממה קטנה בסגנון קלאסי, שנבנתה בסוף המאה ה-18 כדי לאכלס פרחים אקזוטיים, ובמיוחד מין היסמין (Jasminum sambac) הכפול הנדיר מגואה בהודו, אותו הביא קוזימו השלישי דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, שהתעניין מאוד בבוטניקה, בשנת 1688. פרח זה היה ידוע בשם המוגרינו של הדוכס הגדול של טוסקנה, והחממה נקראה Stufa di mugherini, או הכיריים של המוגריני.

הווילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרסקו "הבשורה", המיוחס לרפאלינו דל גרבו

הווילה די קסטלו היא מבנה ארכיטקטוני המורכב מבניין קדמי ובניין אחורי, שניהם בתכנון מלבני, המחוברים זה לזה על ידי שני מבנים מרובעים. יחד, ארבעת הבניינים הנסמכים זה על זה תוחמים את החצר הפנימית של הווילה שצורתה מלבנית. המתחם האדריכלי כולו מחולק לשני מפלסים.

לווילה חזית נאה עם אלמנטים של פשטות רגועה, ועם זאת של אלגנטיות רבה: שער גדול באבן חול וחלונות רוכנים (finestre inginocchiati, כלומר עם אדן הנתמך על ידי שני עמודים מפוסלים הדומים לרגליים כורעות) בקומת הקרקע, וחלונות פשוטים עם אדנים ומשקופים מאבן בקומה הראשונה, וחלונות מחולקים בעליית הגג. חלק מהחלונות צבועים בטרומפ-לויל, במיוחד בקומת הביניים. סדרת החלונות בקומת הקרקע מספקת אור למרתפים.

החלק המרכזי של הווילה הוא החצר מהמאה השש-עשרה, עם שני לוג'יות בצדדים הקטנים יותר. מהציורים המקוריים מהמאה השש-עשרה של הווילה, נותר רק ציור "הבשורה", פרסקו בתוך הלונטה בראש גרם המדרגות, המיוחס לרפאלינו דל גרבו (Raffaellino del Garbo).

בקומת הקרקע יש גם אולם גדול עם ציורי פרסקו של נוף מהמאה התשע-עשרה, המשמש היום לוועידות ולישיבות פומביות של האקדמיה דלה קרוסקה. ציורי הקיר מתארים את הגבעות סביב פירנצה וכמה נופים דמיוניים עם חורבות הממוסגרות על ידי עמודים מצוירים, כאילו ליצור מחדש את הרושם של אכסדרה המשמשת כשער לגן הווילה הסמוך.

צמודה אליו קפלה קטנה הקרויה אולם המלתחה (Sala degli armadi), שמה נגזר מהמדפים על קירותיה. על התקרה יש פרסקו של העונות.

הווילה כיום מאכסנת שני מוסדות הקשורים לשפה האיטלקית "אקדמיה דלה קרוסקה" ו"אופרה דל ווקבלריו איטליאנו".

בקומת הקרקע נמצא גם "אולם האתים" (Sala delle Pale), שמקור שמה הוא 153 ציורים עתיקים על "אתים" התלויים בקפידה על הקירות. כל אחד מהם מייצג חבר אקדמיה ומעוטר על ידי שם העט המשמש באקדמיה (לעיתים קרובות שם תואר הקשור לעיבוד לחם), מוטו ותיאור הצבוע כשלט אצולה, והכל על את חפירה מעץ כמו אלה שהיו נהוגים באותה עת בטיפול בדגנים. שני הציורים שנשמרו כאן חשובים במיוחד להיסטוריה של האקדמיה: אלגוריה מאת פיליפו בלדינוצ'י, אקדמאי, ודיוקן זנביוס הקדוש שנבחר כקדוש מגן של המוסד. אפילו הגב של שמונה-עשר הדרגשים היחידים המוצבים בצידי החדר הוא בצורת את. סמל האקדמיה הוא כלי הדומה למסננת ששימש בימי קדם כדי להפריד בין הקמח לסובין.

ההשפעה של וילה די קסטלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גני וילה די קסטלו השפיעו רבות על גן הרנסאנס האיטלקי, ובהמשך על גן הרנסאנס הצרפתי ועל הגן הפורמלי הצרפתי. באיטליה העתיק ניקולו טריבולו כמה מהמרכיבים של וילה די קסטלו, כולל המערה המלאכותית, מזרקות וסדרת מדרגות מונומנטליות בתוכניותיו לגני בובולי בפירנצה. טריבולו עיצב גם את הגן הבוטני בפירנצה, השלישי בעולם, על פי דפוס גאומטרי דומה, מסודר סביב מזרקה מרכזית.

לווילה די קסטלו הייתה השפעה גם על וילות מדיצ'י המאוחרות יותר, כמו וילה די פראטולינו, שנבנתה על ידי פרנצ'סקו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה בין 1569 ל-1581. הגנים בווילה זו, כמו וילה די קסטלו, נבנו על צלע הר, וכללו פסל של אפנינו, מאת ג'אמבולוניה, מערות מלאכותיות רבות, מזרקות וסילוני מים נסתרים כדי להרטיב את המבקרים. לרוע המזל הם נהרסו ברובם בשנת 1820.

סגנון הגנים האיטלקי היה ידוע כבר בצרפת לפני וילה די קסטלו. פרנסואה הראשון, מלך צרפת הזמין את טריבולו להכין פסל למזרקת גינה שבנה לטירתו בפונטנבלו, אך הפופולריות של הגנים האיטלקיים גדלה מאוד לאחר שקוזימו בנה את וילה די קסטלו. המערה המלאכותית הראשונה בצרפת נבנתה בפונטנבלו בשנת 1541.

סגנון הגן האיטלקי קודם מאוד על ידי שתי קרובות משפחה של קוזימו: קטרינה דה מדיצ'י (1519–1589), אשתו של אנרי השני, מלך צרפת, ומארי דה מדיצ'י (1575–1642), אשתו של אנרי הרביעי, מלך צרפת. לאחר שקטרינה הפכה לעוצרת בשנת 1560, היא החלה לבנות ארמון חדש ואת גני טווילרי בסגנון האיטלקי. בגן החדש, שהושלם בשנת 1564, הייתה מערה מלאכותית עם חיות ודמויות עשויות מחרס, מבוך, וערוגות פרחים שהוצבו לאורך ציר מרכזי בדפוסים גאומטריים.

מארי דה מדיצ'י, שנולדה בפאלאצו פיטי הסמוך לגני בובולי, בנתה העתק של פאלאצו פיטי, שנקרא ארמון לוקסמבורג, ואת גני לוקסמבורג המקיפים אותו בסגנון איטלקי. היא הביאה מפירנצה משפחה של יצרני מזרקות מיומנים, בראשות טומאסו פרנצ'יני, לבנות את מזרקת מדיצ'י, עם מערה מלאכותית. כמה דורות של משפחת פרנצ'יני יצרו מזרקות לגנים ולארמונות צרפתיים עד סוף המאה ה-18.

את ההשפעה של וילה די קסטלו ניתן היה לראות בגנים הבארוקיים של המאות ה-17 וה-18. המזרקות של גני ארמון ורסאי, עם פסליהם הממחישים את כוחו והדרו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ומשחקי המים בגנים של מתחם הארמונות והגנים בפטרהוף סמוך לסנקט פטרבורג, שנבנו על ידי פיוטר הגדול, חיקו את אלו שבגנו של קוזימו דה מדיצ'י.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ballerini, Isabella. (2003). The Medici Villas: The Complete Guide. Florence: Giunti. ISBN 978-88-09-02995-8. 
  • Attlee, Helena (2006). Italian Gardens - A Cultural History (paperback). London: Frances Lincoln. עמ' 240 pages.. ISBN 978-0-7112-3392-8. 
  • Pozzana, Mariachiara (2011). The Gardens of Florence and Tuscany- Complete Guide (paperback). Florence: Giunti. ISBN 978-88-09-75952-7. 
  • Sophie Bajard; Rafaello Bencini (1992). Villas et jardins de Toscane. Paris: Terrail. ISBN 978-2-87939-057-4. 
  • Impelluso, Lucia (2007). Jardins, potagers et labyrinthes. Paris: Editions Hazan. 
  • Allain, Yves-Marie & Christiany, Janine (2006). L'art des jardins en Europe. Paris: Citadelles and Mazenod. 
  • Jacquin, Emmanuel, Les Tuileries, Du Louvre à la Concorde, Editions du Patrimoine, Centres des Monuments Nationaux, Paris (ISBN 978-2-85822-296-4)
  • Giorgio Vasari, Lives of the Most Eminent Painters, Sculptors and Architects, Translated by Gaston Du C. De Vere, Gutenberg online edition

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וילה די קסטלו בוויקישיתוף
  • הקישורים להלן באיטלקית