ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/פר העלם דבר של ציבור
 | |
| יש להביא פר לקרבן העלם דבר של ציבור | |
| מקרא | ספר ויקרא, פרק ד', פסוקים י"ג–כ"א |
|---|---|
| משנה | מסכת הוריות, פרק א' |
| תלמוד בבלי | מסכת הוריות, פרק "הורו בית דין" |
| משנה תורה | הלכות שגגות, פרקים י"ב-ט"ו |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ס"ח ספר החינוך, מצווה ק"כ |
פר העלם דבר של ציבור הוא קרבן חטאת אותו מביאים הסנהדרין והציבור, במקרה שהסנהדרין טעו בפסיקת הלכה, והתירו עשיית דבר אסור שהעונש עליו במזיד הוא כרת או מיתת בית דין, ועל ידם הוכשל רוב הציבור היהודי שמתגורר בארץ ישראל[1] באותו חטא בשוגג. במקרה כזה, על הציבור או בית הדין[2] להביא פר להקרבה, ואם ההוראה השגויה גרמה לקהל לעבור על איסור עבודה זרה, יש להביא בנוסף גם שעיר לקורבן עולה.
המקור בתורה[עריכת קוד מקור]
פר העלם דבר של ציבור נשנה בשני מקומות בתורה:
וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. יד וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. טו וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה' וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה'. וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. יז וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. יח וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יט וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. כ וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. כא וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.
וְכִי תִשְׁגּוּ, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה', וָהָלְאָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה, וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה', וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט, וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִסְלַח לָהֶם, כִּי שְׁגָגָה הִוא, וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.
מהי הוראה[עריכת קוד מקור]
הוראת בית דין המחייבת הבאת קרבן זה, צריכה לעמוד בתנאים הבאים:
- ההוראה הייתה מפורשת, לא די בכך שבית הדין יאמרו "מותרים אתם", אלא על בית הדין לומר בפירוש לציבור שמותר לעשות את המעשה הספציפי - "מותרים אתם לעשות"[3].
- ההוראה נעשה במעמד כל חברי הסנהדרין, ובצירוף ה"מופלא" שבבית הדין. המופלא הוא חבר בית הדין, שבקי בחכמה ובהלכה יותר מכולם. מכיוון שבית הדין לא המתינו לו בפסקם, למרות שייתכן שכאשר יבוא, יחזרו בהם מדבריהם, לפי חכמתו, אין ההוראה נחשבת למושלמת.
- על ההוראה להיות הוראה שניתן לשגות בה, ולא הוראה שמקורה בבורות. הסימן לכך הוא, כל הוראה שמנוגדת לדעת הצדוקים והיא אכן שגויה, אינה נחשבת להוראה, שכן כת זו מפרשת את מילות התורה לפי פשוטם, ללא המידות שהתורה נדרשת בהן, ואת אשר הם יודעים, יודע כל ילד הלומד אצל רבו בבית הספר[4]. כך למשל, אם הורו בית הדין שמותר לבוא על נידה, אין ההוראה נחשבת להוראה, שכן האיסור, כתוב בתורה בפירוש, אפילו אם הורו בית הדין שהעראה לבדה מותרת, או שביאה שלא באופן הרגיל מותרת גם באופן שיחסים רגילים אסורים, גם זו היא הוראה מוטעית, שכן כתוב בתורה ”משכבי אשה” לשון רבים, כדי לרבות כל אופן של שכיבה. האופן היחיד בו ההוראה אינה נחשבת למוטעית, וייתכן שבית הדין יטעו בה, היא העראה בנדה שלא כדרכה.
- מכיוון שבפסוק כתוב "מכל מצוות ה'", מובן כי הוראה שעוקרת כליל מצווה, אינה נחשבת להוראה, כך למשל אם עקרו בית הדין את מצוות שבת מכול וכל, אין הוראה כזו נחשבת להוראה.
לעומת זאת, אם פירשו בית הדין את הפסוק ”בחריש ובקציר תשבות” בצורה האומרת שמצוות שבת קיימת רק בשנה רגילה, בה מותרת חרישה וזריעה בשדה, אבל בשנת השמיטה בה אסורה חרישה וזריעה, ייתכן שהוראה כזו נחשבת לעקירה חלקית של המצווה, שכן אין היא עוקרת כליל את מצוות שבת. רבי זירא[5]. מסתפק מה תהיה ההלכה בנידון כזה, שכן ייתכן שמצוות שבת אינה מצווה נפרדת המוכפלת מדי יום שביעי בשבוע, אלא היא מצווה יחידה כללית שזמנה יום אחד בשבוע[6].
הבאת הקרבן[עריכת קוד מקור]
קיימת מחלוקת גדולה בין חכמי הגמרא, על מי מוטלת מצוות הבאת הקרבן[7].
למחלוקת זו, שמקורה בפירוש הפסוק ” וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל” ישנם שני יסודות: האחת, בפירוש המילה "כל עדת ישראל", שפירושה לפי חכמי האמוראים - סנהדרין גדולה ורק לפי רבי יהודה ישנה חובת הבאת קרבן גם אם בית הדין הפרטי של אחד מהשבטים הורה, בנוסף, ישנה מחלוקת מה פירוש המילה "הקהל", אם הכוונה היא לבית הדין עצמם, או לציבור.
שיטת רבי יהודה היא, שכונת התורה במילה "הקהל", היא לכל שבט בנפרד, שכן כל שבט נחשב לקהל נפרד. לפי זה, כל שבט שחטא מביא קרבן בנפרד, ובנוסף, ההוראה אינה צריכה ליעשות על ידי סנהדרין גדולה שכל כל עם ישראל והשוכנת בהר הבית, אלא גם אם ההוראה נעשתה על ידי הסנהדרין קטנה הפרטית של השבט, חלה מצוות הבאת הקרבן על השבט.
בנוסף, אם רוב העם חטא, כלומר שבעה שבטים (מתוך שנים עשר השבטים) חטאו, יש להחשיב זאת כאילו כל העם חטא, וזאת על פי הכלל הידוע רובו ככולו, ואז צריכים כל שנים עשר השבטים להביא קרבן, כל אחד ואחד בנפרד.
שיטת רבי מאיר היא, שהמילה "הקהל" הכוונה היא לבית הדין הגדול של עם ישראל, ולכן רק אם רוב העם חטא, כך שניתן להחשיב את העבירה לכל עם ישראל על פי הכלל רובו ככולו, רק אז יש לבית הדין להביא קרבן - אחד.
שיטת רבי שמעון היא שמילת "הקהל" מתייחסת הן לבית הדין והן לכל שבט ושבט, ולכן על כל שבט להביא קרבן בנפרד, וכן על בית הדין להביא קרבן חטאת בנפרד.
חישוב רוב העם[עריכת קוד מקור]
חכמי המשנה נחלקו בדעתו של רבי מאיר, מה היא כמות האנשים או השבטים הנדרשת לכך שיחשב שרוב העם עבר על החטא, ובכך לחייב את בית הדין להביא פר. הגישה הידועה היא, שנדרשים דווקא שבעה שבטים לשם כך. רבי שמעון בן אלעזר מסר משמו של רבי מאיר, שדי בשישה שבטים, אם הם רוב הציבור בסכום האנשים, או לחלופין בשבעה שבטים, גם אם כמות האנשים שחטאו אינם רוב הציבור.
גם לפי שיטת רבי שמעון בן אלעזר, נותן רבי מאיר, עדיין, עדיפות לכמות השבטים. שכן כאשר רוב השבטים חטאו, יש להביא קרבן חטאת בכל מקרה, גם אם מדובר בחלק קטן מהעם לפי סכום האנשים. לעומת זאת, אם רוב האנשים בעם חטאו, יש להביא קרבן דווקא אם סכום השבטים אינו מנוגד לרוב, וישנם לפחות ששה שבטים - מחצית מהעם, אך אם רוב השבטים לא חטאו, וישנם חמשה שבטים ומטה בלבד שחטאו, אין להביא קרבן אף על פי שרוב האנשים חטאו.
ייתכן שלפי שתי השיטות, נחשב רוב העם לפי סכום השבטים בלבד, ודרוש רוב מיוחס מקרב השבטים עצמם, כלומר שבעה שבטים. אלא שאת מחצית מהעם ניתן להחשיב במידה מסוימת לכל העם, לפי הכלל מחצה כרוב, האומר כי לפעמים למחצה ישנו כוח שווה לרוב וכוחו ככל הדבר, והטיית המחצה הגורמת להחשיב את המחצית ככל העם, נוצרת על ידי הטיה צדדית, שמקורה ברוב האנשים מתוך הציבור.
תהליך ההקרבה[עריכת קוד מקור]
הקרבת פר העלם דבר של ציבור כוללת כמה שלבים, שרובם אינם מיוחדים דווקא לקרבן זה, ובבסיסם הם זהים עם תהליך הקרבת קרבן חטאת, וכדלהלן:
- סמיכה - מספר דיינים (שלושה[8] או חמישה[9]) מהסנהדרין מניחים את ידיהם על ראש הפר, תוך כדי אמירת וידוי על החטא. סמיכה היא פעולה הנעשית בכל קרבן חטאת יחיד, אך אינה קיימת בדרך כלל בקרבן בציבור. סמיכה זו היא אפוא חריגה בקרבנות ציבור.
- שחיטה - שוחטים את הפר בצפון העזרה, שהוא השטח בו נשחטים כל הקרבנות שהם "קדשי קדשים".
- קבלת הדם - כהן מצמיד כלי (המכונה "מזרק") לצוואר הפר, במקום שנשחט, ובכך מקבל את דם הפר הנשפך מצווארו אל הכלי.
- הולכת הדם - כהן הולך עם הדם למקום הזייתו.
- מתן הדם -
- שפיכת השיריים - הכהן שופך את הדם שנותר על יסוד מזבח החיצון, בחלקו המערבי שמול פתח האולם. הדם היה מתנקז לנקב המצוי בסמוך לפינה המערבית-דרומית של היסוד. מקום שפיכה זה קיים רק בחטאות פנימיות[10].
- הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות ועוד), ומעלה אותם לראש מזבח החיצון, שם הוא משליך אותם לתוך אש המערכה הגדולה. פעולה זו זהה לכל קרבן חטאת.
- שריפת הבשר - יתר בשר הפר היה נלקח לבית הדשן, שהוא מקום מיוחד מחוץ לירושלים, שהיה מכונה גם "בית השריפה". בבית הדשן היו מבתרים את הפר לאיברים ושורפים אותם עד שנהיים אפר. פעולת השריפה הייתה קיימת בכל החטאות הפנימיות[11].
- הנושאים את בשר הפר אל מקום השריפה, וכן אלו השורפים אותו, נטמאים מדאורייתא למשך אותו היום - עד לטבילתם והמתנתם לצאת הכוכבים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ מסכת הוריות, דף ג', עמוד א'.
- ^ ראו מחלוקת התנאים #הבאת הקרבן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף ב', עמוד א'.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף ד', עמוד א'.
- ^ מסכת הוריות, דף ד', עמוד ב'.
- ^ לפי פירוש רבי יוסף רוזין בסוגיה. מובא ב"אוצר הפירושים" על מסכת הוריות.
- ^ מסכת הוריות, דף ה', עמוד א'.
- ^ רבי שמעון במשנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה א'.
- ^ רבי יהודה במשנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה א'.
- ^ בחטאות חיצונות, לעומתן, מקום השפיכה היה בחלקו הדרומי של היסוד.
- ^ קרבנות אחרים היו נאכלים על ידי הכהנים או גם על ידי הבעלים של הקרבן, או שהיו מוקטרים על גבי המזבח; לפי סוג הקרבן.
| הקורבנות ביהדות | ||
|---|---|---|
| סוגי הקורבנות | ||
| סוגי הקורבנות היסודיים | עולה • מנחה • שלמים • חטאת • אשם • בכור • מעשר | 
|
| קורבנות ציבור | קורבן התמיד • קורבן מוסף • לחם הפנים • מנחת העומר • שתי הלחם • קורבנות יום הכיפורים • קיץ המזבח • פר העלם דבר של ציבור | |
| קורבנות יחיד במועדים | עולת ראייה • שלמי חגיגה • שלמי שמחה • קורבן פסח • חגיגת ארבעה עשר • פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים | |
| קורבנות יחיד נוספים | קורבן עולה ויורד • קורבן תודה • קורבן יולדת • קורבן גר • קורבן עוף • מנחת חינוך • קורבנות נזיר • קרבן מצורע • מחוסר כיפורים | |
| הקרבת הקורבנות | ||
| תהליך ההקרבה | לבישת בגדי כהונה • קידוש ידיים ורגליים • סמיכה • שחיטה • מליקה • קבלה • הולכה • זריקה • מליחה • הגשה • קמיצה • תנופה • הקטרה • נסכים | |
| איסורים ופסולים | פיגול • נותר • טומאה • תמורה • מעילה • בעל מום • טרפה • ממשקה ישראל • בעבודת חבירו | |
| מקום ההקרבה | במות • בית המקדש • מזבח העולה • המערכה הגדולה • חידוש עבודת הקורבנות בימינו • ריכוז הפולחן | |
קטגוריה:תרי"ג מצוות קטגוריה:קורבן חטאת קטגוריה:בעלי חיים ביהדות קטגוריה:פרשת ויקרא