סמיכה (קורבן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סמיכה (קרבן))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמיכה

ביהדות, סמיכה על הקורבן היא הנחת ידיו של בעל הקורבן על ראש הקורבן, לפני תחילת הקרבתו, תוך הישענות עליו. בזמן הסמיכה אומר בעל הקורבן דברים המביעים את הסיבה להבאת קרבנו: ווידוי על חטא, או דברי שבח לבורא העולם על חסדיו[1].

הקרבנות שטעונים סמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל קרבנות היחיד מן הבהמה טעונים סמיכה, פרט לבכור, מעשר בהמה, וקורבן פסח. קרבנות הציבור אינם נסמכים, פרט לשעיר המשתלח ביום הכיפורים, עליו סומך הכהן הגדול, ופר העלם דבר של ציבור, שנסמך על ידי חכמי הסנהדרין[2].

הבדל זה בין קרבנות היחיד לקרבנות הציבור מוסבר בכך, שהסמיכה נועדה לבטא את הקשר בין הקרבן לבעליו ורצונו בהבאת הקרבן, מה שמתאים לקרבן יחיד בלבד[3]. קרבנות הציבור שבהם יש סמיכה - השעיר והפר שהוזכרו - הם אלו שיש בהם גם חובת וידוי (בשעיר המשתלח - וידוי כללי על כל חטאי ישראל, ובפר העלם דבר - על חטאם של הסנהדרין בהוראת הלכה שגויה), ומכאן מתבקשת גם הסמיכה.

בבכור ומעשר אין צורך לסמוך, מפני שקדושתם נובעת מלידת הבכור והפרשת המעשר, ואין זו החלטה אישית של האדם להקדיש ולהקריב בהמה מסוימת. לגבי קרבן הפסח, אפשר שהתורה פטרה אותו מן הסמיכה מפני שהוא נחשב כעין קרבן ציבור, שהרי הוא מובא על ידי כל ישראל ביחד. נימוק אפשרי נוסף: מצוות הסמיכה עליו תחייב את נוכחות כל השותפים בקרבן, והדבר יגרום עומס רב ובלתי אפשרי במקדש. לעומת זאת בהיעדר חובת סמיכה די בנוכחות נציג אחד מכל חבורה האוכלת את הקרבן.

בקרבן העוף אין סמיכה. ממילא, גם אין הכרח שבעל קרבן זה יהיה נוכח בשעת ההקרבה. הנוהל המקובל במקדש היה, שאדם שחייב קרבן עוף מניח כסף כמחיר העוף בקופה מיוחדת שנועדה לכך, והכהנים מקריבים עבורו את הקרבן גם ללא נוכחותו[4].

האישים הסומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק בעל הקרבן סומך על קרבנו, ואין הוא יכול למנות שליח שיעשה זאת עבורו, אפילו הוא בן משפחתו[5]. הלכה זו מדגישה את חשיבותה של הסמיכה להראות את הקשר בין הקרבן לבין בעליו, ולגרום לבעלים לבוא באופן אישי למקדש.

יש אישים שגם כאשר הם מביאים קרבן - אינם סומכים עליו[6]:

1. מי שאינו בר דעת - פטור מלסמוך[7].

2. אשה - פטורה מלסמוך. הלכה זו נובעת, ככל הנראה, מן ההלכה על מקום הסמיכה, שעליה להיות בעזרה דווקא (ראו להלן). מכיוון שכך, לא רצתה התורה לחייב את הנשים להיכנס לעזרה, כי הדבר היה יוצר תערובת גברים ונשים במידה המנוגדת לערכי הצניעות[8]. המקור להלכה זו הוא מהפסוק "דבר אל בני ישראל.. וסמך", בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. דעה זו היא דעתו של רבי יהודה. קיימת דעה אחרת, שאף על פי שהנשים פטורות מלסמוך נתונה בידן הרשות לסמוך, וזו היא דעתן של רבי יוסי ורבי שמעון, אך להלכה נפסק כרבי יהודה[9].

במדרש תורת כהנים[10] ובתלמוד[11] מסופר על רצונן של נשים לסמוך בכל זאת, ועל הפתרון שנמצא לדבר:

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הַנָּשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אָמַר לִי אַַבָּא אֶלְעָזָר: הָיָה לָנוּ עֵגֶל זִבְחֵי שְׁלָמִים, וְהוֹצֵאנוּהוּ לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים, וְסָמְכוּ עָלָיו הַנָּשִׁים. וְכִי יֵשׁ סְמִיכָה בְעֶזְרַת הַנָּשִׁים? אֶלָא מִפְּנֵי נַחַת רוּחָן שֶל נָשִׁים.

במפרשים קיים דיון האם אשה הרוצה לסמוך מקיימת מצווה, או שזוהי פעולת רשות חסרת משמעות הלכתית[12].

3. נכרי - פטור מלסמוך, ואף אינו רשאי להיכנס לעזרה, אלא רק להר הבית, עד ה"חיל" המקיף את העזרה.

4. עוור - פטור אף הוא מסמיכה. מסתבר שהלכה זו נועדה להקל עליו, שיוכל להביא קרבנות על ידי שליחתם לבית המקדש בלי להתייצב במקום באופן אישי. הסבר אחר: החובה להתייצב במקדש נועדה גם לעורר באדם את הרושם הדרוש מראיית המקדש ועבודתו, ובכך להביאו ליראת שמים. העוור, שמוגבל ביכולתו להתרשם כראוי מהמקדש, אינו חייב לבוא לשם כך[13].

צורת הסמיכה, זמנה ומקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמיכה נעשית בהנחת שתי ידיו של האדם על הקרבן[14], ו"בכל כוחו", כלומר, בהישענות על הקרבן[15]. וכן שהסומך צריך להיות טהור[16]

הסמיכה צריכה להיות צמודה לשחיטת הקרבן, מבחינת הזמן והמקום[17], ואין להזיז את הקרבן בין סמיכתו לשחיטתו[18]. הלכה זו נקראת: "תיכף לסמיכה - שחיטה".

הסמיכה צריכה להיות דווקא בעזרה, ואם הקרבן נסמך מחוצה לה - יש לשוב ולסמוך בפנים[19]. יש אומרים שהלכה זו נועדה למנוע שהיית זמן בין הסמיכה לשחיטה[20], ויש אומרים שזהו דין בפני עצמו שהסמיכה חייבת להיות במקום מקודש הראוי להקרבה[21].

הקרבה ללא סמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבן שטעון סמיכה והוקרב ללא סמיכה - כשר[22]. עם זאת, לכתחילה אין להקריב קרבן בלא סמיכה. לפיכך, תושב חוץ לארץ ששלח את קרבנו למקדש - הקרבן לא יוקרב עבורו, עד שיבוא ארצה ויסמוך על קרבנו[23]. לעומת זאת, במצבים מיוחדים שבהם לבעלים אין אפשרות לסמוך קיים היתר להקריב עבורו את הקרבן גם ללא סמיכה[24]. במפרשים קיים דיון נרחב על הגדרת הגבולות בין המקרים, אימתי ניתן להקריב גם ללא סמיכה[25], ויש מתירים להקריב עבור חולה שאינו יכול לבוא[26].

המחלוקת על הסמיכה בחגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המחלוקת אודות הסמיכה בחג

במשנה במסכת חגיגה[27] מופיעה מחלוקת יחידה במינה בנושא הסמיכה, מחלוקת שהתמשכה במשך דורות רבים:

יוסי בן יועזר אומר: שלא לסמוך; יוסי בן יוחנן אומר: לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר: שלא לסמוך; ניתאי הארבלי אומר: לסמוך. יהודה בן טבאי אומר: שלא לסמוך; שמעון בן שטח אומר: לסמוך. שמעיה אומר: לסמוך; אבטליון אומר: שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם - נכנס שמאי. שמאי אומר: שלא לסמוך; הלל אומר: לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אב בית דין.

הקשר המשנה, מסכת חגיגה העוסקת בקרבנות שמביא כל אדם בשלוש הרגלים, מלמד שהסמיכה המדוברת כאן היא סמיכה על קרבנות החג. כך גם נאמר במשנה הבאה:

בית שמאי אומרים: מביאין שלמים, ואין סומכין עליהם... ובית הלל אומרים: מביאין שלמים... וסומכין עליהם.

הנושא הנדון הוא השאלה האם ביום טוב, שאסור במלאכה, צריך לסמוך על הקרבנות. ברקע הדיון עומדת ההלכה, שאסור לרכב על בעלי חיים ביום טוב, וזהו איסור מדרבנן[28]. מכיוון שהסמיכה כרוכה בהישענות על בעלי חיים, האסורה בשבת ויום טוב כמו רכיבה, היו שסברו שאסור לסמוך ביום טוב. אולם לדעת המתירים, המצווה לסמוך גוברת על האיסור מדרבנן בהישענות על בעל חיים. על כך אמר רבי יוחנן[29]: "לעולם אל תהא שבות[30] קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור". דיון זה הוא אחד המקורות לקדמותם וחשיבותם של הדינים מדרבנן.

זהו הפירוש המקובל למחלוקת זו[31]. בתלמוד הבבלי למסכת ביצה[32] מובאים שני פירושים נוספים: רבי יוסי בן חלפתא סובר, שהדעה האוסרת לסמוך מתכוונת שתהיה סמיכה על הקרבנות הללו, אך לא בחג אלא ביום שלפניו, ולדעתם אין צורך שהסמיכה תהיה צמודה להקרבה. רבי יוסי ברבי יהודה פירש, שלדעה שאין צורך לסמוך - אין כל חובה לסמוך על קרבנות היחיד שבאים בחג, ואפילו בחול המועד שאין בו איסור רכיבה, מפני שמצוות הסמיכה נאמרה בתורה רק על שלמים הבאים בנדבה, ולא על שלמי חובה.

האישים המוזכרים במשנה זו כשותפים לדיון אינם מוזכרים כמעט בששת סדרי המשנה. הסיבה לכך היא, שבדרך כלל מחלוקות מעין אלו הוכרעו על פי הצבעה, ככתוב: "אחרי רבים להטות"[33], ולאחר השגת ההכרעה הועברה ההלכה לדורות הבאים ללא איזכור שמות החכמים שהיו שותפים לה. מחלוקת זו לא הוכרעה במשך כמה דורות, מסיבה שלא הובררה לגמרי. יש אומרים שלנשיא או לאב בית דין יש "זכות וטו" על ההצבעה, ומכיוון שנחלקו בה הנשיאים עם אבות בתי הדין - לא הושגה הכרעה[34].

על ההכרעה הסופית במחלוקת מספרת הגמרא[35]:

מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו?... ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ו, עמוד א' ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה יד.
  2. ^ משנה מסכת מנחות פרק ט משנה ז. בתורה הוזכרה הסמיכה בקרבן יחיד של עולה שלמים וחטאת, ולא באשם, וחיוב הסמיכה באשם נלמד בתלמוד (מסכת זבחים דף מח עמוד א) מפסוק שיש בו השוואה ("היקש")כללית בין אשם לבין חטאת.
  3. ^ ראו בהרחבה בפירוש רש"ר הירש לויקרא א, ד, שם מופיעים מרבית הנימוקים להלן לפרטי מצווה זו.
  4. ^ משנה מסכת שקלים פרק ו משנה ה
  5. ^ משנה מסכת מנחות פרק ט משנה ח
  6. ^ הפירוט במשנה במנחות, שם
  7. ^ בלשון המשנה שם: "חרש שוטה וקטן". ה"חרש" המדובר הוא הנקרא כיום חרש-אילם (משנה מסכת תרומות פרק א משנה ב: "חרש שדברו בו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר", מפני שבהיעדר תקשורת עם הסביבה היה ב"פיגור סביבתי". לדיון על מעמדו של חרש-אילם בימינו, עם התפתחות אמצעי התקשורת עמו, ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, הערך: חרש.
  8. ^ שיטה מקובצת, מנחות דף סא עמוד ב אות י. אמנם אין איסור על אשה להיכנס לעזרה, ונשים נכנסו לה מדי פעם לקיום מצוות שונות (עיין קידושין דף נב עמוד ב ובתוספות ד"ה וכי אשה), אבל חיוב הסמיכה היה מגדיל את היקף כניסתן הרבה יותר.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף צ"ו, עמוד ב'.
  10. ^ ויקרא, דיבורא דנדבה, פרשתא ב, ב
  11. ^ מסכת חגיגה דף טז עמוד ב
  12. ^ לדעת הראב"ד בפירושו לספרא הרי זו מצווה, ואילו התוספות בערובין דף צו עמוד ב חולקים.
  13. ^ טעם זה משתמע מדברי רבי מאיר שמחה מדווינסק, בספרו "אור שמח", הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ח.
  14. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א
  15. ^ תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב. בדרך כלל אסור להישען על בהמת קרבן, שכן זוהי "עבודה בקדשים", כעין רכיבה על הבהמה, ורק המצווה לסמוך היא המתירה את ההישענות. לפיכך, במקרה שיש ספק האם קרבן מסוים טעון סמיכה או לא - ההכרעה היא שלא לסמוך, כדי שלא להישען על הקרבן במקרה שאין זו מצווה (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פט עמוד א).
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג', הלכה י"א ואם היה טמא הסמיכה כשרה
  17. ^ משנה מסכת מנחות פרק ט משנה ח
  18. ^ "רש"י כתב יד" מנחות דף צג עמוד א ד"ה במקום
  19. ^ תורת כהנים ויקרא דיבורא דנדבה פרק ד, א
  20. ^ רש"י זבחים דף לב עמוד א ד"ה דכתיב
  21. ^ תוספות שם ד"ה מאי שנא. לדעה זו, שהיית זמן איננה מחייבת לסמוך מחדש.
  22. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף ה עמוד א
  23. ^ תלמוד בבלי מסכת גיטין דף כח עמוד ב
  24. ^ תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סב עמוד א
  25. ^ תוספות זבחים דף עד עמוד ב ד"ה והא בעי סמיכה, ומקבילותיו. רמב"ן רשב"א וריטב"א בגיטין דף כח עמוד ב.
  26. ^ ערוך השולחן העתיד סימן קלא סעיף לד
  27. ^ פרק ב משנה ב
  28. ^ משנה מסכת ביצה פרק ה משנה ב
  29. ^ תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב
  30. ^ איסור דרבנן בהלכות שבת ויום טוב.
  31. ^ במחקר האקדמי יש שהסבו את המחלוקת לנושאים אחרים לגמרי, כמו הסמיכה לרבנות, ועוד. על כך ראו בפירושו של אלבק למשנה שם, ובהשלמות שבסוף הכרך.
  32. ^ דף כ עמוד א
  33. ^ שמות כג, ב
  34. ^ הרב ראובן מרגליות, "יסוד המשנה ועריכתה", בירורים, ד.
  35. ^ תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד א