אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא מדויק בפרטים וקובע עובדות בצורה נחרצת ולא אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אוגדה 143
Logo-ugda-143.png
תג היחידה
סוג היחידה אוגדה
שייכות חיילית חיל השריון
מפקדים אריאל שרון
יחידות משנה חטיבה 14, חטיבה 421, חטיבה 600, אגד 214
אמל"ח עיקרי טנקים

אוגדה 143 היא אוגדת שריון במילואים שפעלה תחת פיקודו של אריאל שרון בחזית הדרומית במלחמת יום הכיפורים, מרגע שהגיעה בליל ה-8 באוקטובר 1973 ועד להסכם הפרדת הכוחות בפברואר 1974.

הרכב האוגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חטיבה 14 - בפיקודו של אל"ם אמנון רשף, זו הייתה חטיבת שריון סדירה שהשתייכה לאוגדה 252 של אלברט מנדלר.
  • חטיבה 247 - חטיבת צנחנים במילואים בפיקודו אל"ם דני מט. חטיבה זו שימשה כציידת חיילי קומנדו מצריים בימי ההמתנה (9-13 באוקטובר), כאשר חלקה הקריטי במלחמה הוא צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לגדה המערבית. בכך יצרו הצנחנים ראש גשר אליו יכלו חיילי צה"ל לעבור כאשר צה"ל ניסה להשיג הישגים טריטוריאליים במצרים, כתשובה לאלו שהמצרים השיגו בסיני.
  • חטיבה 421 - חטיבת שריון במילואים בפיקודו של אל"ם חיים ארז, הייתה חטיבת השריון הראשונה שצלחה את תעלת סואץ.
  • חטיבה 600 - חטיבת שריון במילואים (היחידה של טנקי מ-60) בפיקודו של אל"ם טוביה רביב.
  • אגד 214 - אגד ארטילרי בפיקודו של יעקב עקנין.

האוגדה ביום ראשון ה-7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שלא הייתה התראת מלחמה מספקת של 48 שעות לפני מלחמת יום הכיפורים ומכיוון שקו החזית בסיני היה רחוק מבסיסי האוגדה ומכיוון שלא היו מספיק מובילי טנקים ורק"ם, לקח לאוגדה לא מעט זמן להתארגן ולהגיע לאזור הכינוס בטסה. כוחות מאסיביים של למעלה מ-200 טנקים הצטברו רק בערבו של יום ה-7 באוקטובר מעט מאוחר יותר מאשר כוחותיה של אוגדה 162.

כדי להקל על תפיסת קו ההגנה, אוגדת סיני העבירה לאוגדה את חטיבה 14, שהגנה במרחב מפרוץ המלחמה, בתמורה העבירה האוגדה לאוגדת סיני את החטיבה הממוכנת שלה - חטיבה 875, שנפרסה להגנה במעברי הגידי והמיתלה.

בכל מקרה לא תוכננה מתקפת נגד ביום זה כיוון שחיילי המילואים מכול היחידות היו צריכים להתארגן, להזדווד וללמוד את תוכניות הקרב שתוכנן מראש לבוקרו של ה-8 באוקטובר וגם כך היה פחות מ-48 השעות המפורסמות של התייצבות מקריאה.

מתקפת הנגד של ה-8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין ה-7 ל-8 באוקטובר התקיימה פגישה של ראשי הפיקוד החזית הדרום במוצב הפיקוד העליון (להלן מצפ"ע) באום חשיבה. בישיבה נכחו הרמטכ"ל דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן, מפקד אוגדה 162 אברהם אדן, מפקד האוגדה הסדירה של סיני אברהם מנדלר וסגנו קלמן מגן. מפקד אוגדה 143 אריאל שרון, לא נכח בישיבה כיוון שהמסוק שהיה אמור להביא אותו ממפקדת האוגדה בטסה לא הגיע בזמן וכאשר הגיע לבסוף למצפ"ע, ראה את הנוכחים יוצאים לדרכם. שיחה קצרה עם דדו הבהירה לו כי אוגדתו לא תשתתף בהתקפת הנגד של בוקר המחרת וכי כוחותיו יתאספו בגזרה המרכזית בין האגם המר הגדול לבין אגם תמסח לתגבור במקרה הצורך.

ההתקפה החלה לפי המצופה וזמן קצר לאחר מכן נדמה היה למפקדת פיקוד דרום כי כוחותיו של אדן מתקדמים היטב וניתן לחצות את התעלה על אחד הגשרים המצרים. על סמך הערכה שגויה זו הורה גונן לאוגדה 143 לצאת למסע לאזור הפיתחות המערביות של מעברי הגידי והמיתלה כדי לבלום שם תנועה מצרית עליה דווח. הבלבול הגדול ששרר בשדה הקרב הסתיר את ממדי הכישלון. כוחותיו של אדן ניגפו כליל אל מול עוצמת אש הנ"ט המצרית ובסופו של היום נספרו למעלה מ-70 טנקים פגועים. גונן, שהחל להבין את המתרחש בשעות הצהריים, פקד על שרון לחזור ולהגיע עם כוחותיו לעזרתו של אדן. שרון שהיה מרוחק כבר מן הזירה, פנה על עקביו והחל לנסוע לכיוון הגזרה המרכזית של התעלה.

כאשר הגיעו כוחות אוגדה 143 אל קרבת החזית הם תקפו את עמדות "חמוטל" (חטיבה 421) ו"מכשיר" (חטיבה 600) בהן החזיקה האוגדה בבוקר והמצרים השתלטו עליהן בינתיים. שתי ההתקפות של חטיבות אוגדה 143 נכשלו.

מתקפות אוגדה 143 על ראשי הגשר המצריים ב-9 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שלישי ה-9 באוקטובר, פעלה אוגדת שרון במספר נקודות בגזרה המרכזית של התעלה. ריכוז כוחות מצרי גדול באזור אמיר-מיסורי משך את כוחותיה הקדמיים של האוגדה לקרב קשה. למרות שבפיקוד העליון, החליטו יום קודם לכן להמתין עד שהדיוויזיות המשוריינות ה-4 וה-21 יחצו את התעלה, בטרם יתחילו לתקוף, מחליט שרון בכל זאת לפעול כנגד ראש הגשר המצרי.

במהלך הקרבות חדר כוח של אוגדה 143 עד קו המים באזור מצמד (דוורסואר) וגלה כי אין כוחות מצריים באזור זה, היות שזהו תפר בין שתי הארמיות המצריות. הכוח שלא קיבל אישור לצליחה מגורודיש נסוג חזרה למפקדת האוגדה ללא הישגים פרט לגילוי התפר הנ"ל.

בסופו של אותו יום, לאחר קרבות מרים שאותם ניהלו חיילי אוגדת 143 עם הכוחות המצריים, נמנו כ-50 טנקים ישראלים פגועים והרוגים ופצועים רבים. זה היה יום המלחמה הראשון של אוגדה 143 במלחמת יום כיפור, כאשר לאחריו היא נכנסה להמתנה לצבירת כוח ולשינוי בשדה הקרב, שינוי שהתרחש רק כעבור 5 ימים עם מתקפת השריון המצרית.

המתנה וצבירת כוח 10-13 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקפות הנגד הכושלות במיסורי וטלוויזיה הבינו באוגדה 143 ובצה"ל כי ללא מהפך משמעותי בשדה הקרב, לא יהיה אפשרי לחדור את קווי ההגנה המצריים, בטח שלא בלי אבדות כבדות. אי לכך המתינו בצה"ל לאיתות על אופנסיבה מצרית אפשרית הייתה אמורה להתרחש על פי הדוקטרינה הסובייטית על פיה נלחמו המצרים, לאחר שהכוחות בראש הגשר יהיו חזקים מספיק.

מידע שהגיע אל אמ"ן ב-13 באוקטובר בישר כי מתקפת הנגד תתחיל ביום שלמחרת וששתי דיוויזיות משוריינות בסיוע חי"ר וכוחות ממוכנים, ינסו לפרוץ את קווי צה"ל ולהבקיע לעומק סיני.

קרב השריון של ה-14 באוקטובר והכנות לחציית התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב השריון של ה-14 באוקטובר היה אחד מן המהלכים המתוכננים היחידים במלחמה. בעקבות הידיעה שהתקבלה יום קודם לכן, נערכו כוחות מכל היחידות הלוחמות בחזית במארבים לשריון המצרי. הקרב שנערך לאורך רובו של היום היה מכריע, כוחות צה"ל שהיו עדיפים על השריון המצרי בתרחישים של תנועה ואש, חיסלו את ההתקפה המצרית לכל אורך החזית בהשמידם כ-250 טנקים מצריים. לאחר מכן היה ברור, כי לא נשארו כוחות שריון רבים בגדה המערבית (בשטח מצרים) וכי ניתן לבצע צליחה על מנת לכבוש שטח שיהיה קלף מיקוח מול השטח אותו החזיקו המצרים בגדה המזרחית (שטח ישראל).

מבצע אבירי לב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל יום ה-15 באוקטובר, החלו כוחות מחטיבת הצנחנים של דני מט לצלוח את התעלה בסירות גומי והחלו לאבטח ראש גשר במערב התעלה. פלוגת ההנדסה החטיבתית של חטיבת המילואים של הצנחנים 247, בפיקודו של רב-סרן אבישי (אביק) טמיר[1], נקבעה כראשונה לצלוח. מילת הקוד "אקוואריום" נקבעה לציון ירידת הצנחנים למים. עלייתם על הגדה שמנגד צוינה כ-"אקפולקו". הצליחה בוצעה באזור התפר שבין הארמייה השנייה לשלישית, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול, שהיה בתפר שבין הארמייה השנייה לארמייה השלישית, כך שלא היו כוחות מצריים היכן שאוגדת שרון החלה לצלוח ובעקבות כך המצרים כלל לא ידעו על המתרחש. בשעה אחת עשרים וחמש בלילה הורדה הסירה הראשונה למים, ובה כוח בפיקודו של סגן אלי כהן. חמש דקות אחר כך, לאחר שגמעו את מאה ושישים המטרים שהם רוחבה של התעלה, הגיעו הלוחמים לגדה השנייה שביבשת אפריקה. גדוד 565, בפיקודו של סא"ל דן זיו, צלח את התעלה לאחר מכן. מפקד החטיבה, דני מט, עבר לגדה המערבית של התעלה כעבור שעתיים וחבר לכוח הצנחנים שהחזיק בראש הגשר. לימים סיפר על הצליחה:

מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו לילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, הפיקוד, בוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת – "אקפולקו".‬

דני מט [2]

הזרמת אמצעי הצליחה הכבדים המיועדים לטנקים נתקלה בקשיים רציניים ביותר: גשר הגלילים אוחסן במרחק 17 קילומטרים מן התעלה (במקום עד 3 ק"מ כנדרש), ופלוגת המילואים שגררה אותו נתקלה בקושי רב בגרירת הגשר באזורי דיונות קשים שהגשר לא נבנה להיגרר בהם, וכל זאת בתוך ערבובית הכוחות הנעים לקרב החווה הסינית ולקרב הצליחה, אשר יצרו פקק תנועה אדיר לאורך הציר שלאורכו נגרר הגשר - ציר "עכביש". בסופו של דבר הגשר לא עמד בעומסים ובבוקר ה-16 לחודש נקרע והושבת. ממילא גם המשך ציר התנועה של הגשר אל התעלה - ציר "טרטור", טרם פונה בשלב זה מאויב. לעומת זאת הצליחו להגיע לאזור הצליחה דוברות "התמסח" המתנייעות, ובהמשך גם דוברות היוניפלוט שנגררו על ידי טנקים. אור ליום ה-16 באוקטובר צלחו 27 טנקים מחטיבה 421 את התעלה על גבי התמסחים, וכח זה ביצע פשיטה משוריינת להשמדת בסיסי טילים נגד מטוסים ומתקנים וכוחות אחרים של הצבא המצרי בעומק השטח שממערב לתעלה. בנוסף צלח גדוד הצנחנים 416 בפיקודו של צביקי נור וחבר לכוחות החטיבה[3]. בין לוחמי המילואים בחטיבת המילואים של הצנחנים היה גם משה יעלון. לאחר שצלחה את התעלה התמקמה פלוגתו של יעלון במוצב מצרי נטוש סמוך לקו המים. לימים סיפר יעלון כי- "לפתע ראינו שיירה מצרית מתקרבת. הם לא ידעו שאנחנו שם. חיסלנו כל מה שהיה בשיירה הזאת. אני יודע שאם לא הייתי הורג אותם, הם היו הורגים אותי. זה ההסבר שלי לעצמי, אבל זו עדיין מועקה לא קלה"[4].

חצר מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצרים לא נישארו לוטים בערפל זמן רב, עד מהרה גילו כי כוחות של צה"ל עברו את התעלה וכי הם מנסים להקים ראש גשר במערבה. מה-16 באוקטובר החלו הפגזות כבדות על אזור הצליחה של אוגדת שרון וחיילים רבים החלו להיפגע. במקום שיקרא לאחר מכן חצר מוות נהרגו עד סוף המלחמה למעלה מ-200 חיילים, דבר שסימן את הקושי הרב בו נאלצו כוחותיה הקטנים של אוגדה 143 לשרוד, עד אשר הוחלט במטכ"ל להעביר את מרבית הכוח בסיני אל מעבר לתעלה לשם כיתור הצבא המצרי.

אוגדה 143 בגדה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמדת סוללות הטילים ופתיחת המסדרון לחיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קטיעתו של מבצע תגר באיבו ולאחר כישלונו של מבצע דוגמן 5, החליטו בחיל האוויר לא ליזום מתקפות גדולות לחיסול מערכי הנ"מ של מצרים וסוריה. נכון שחל כירסום שיטתי במערכי הנ"מ אך לא בצורה מסיבית וכוללת.

כאשר חצו כוחותיה של אוגדה 143 את התעלה, הייתה להן הזדמנות פז לחסל את כל יחידות הנ"מ שבסביבתן וכך לפתוח מסדרון אווירי דרכו יוכל חיל האוויר להיכנס ולסייע לכוחות היבשה. החל מה-16 באוקטובר פעלו כוחות השריון בגדה המערבית בהשמדתן של סוללות הטילים והביאו לכך שחיל האוויר יכל לפעול בשטח מצרים ולהאיץ את קריסת הצבא המצרי.

קרב סרפאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרפאום, אזור ירוק וחקלאי במרכז תעלת סואץ, היה ב-17 באוקטובר בדרכו של צה"ל בהרחבת ראש הגשר הישראלי במערב התעלה. כוחות חי"ר קטנים שסיירו באזור, נתקלו במארב מצרי שהמתין בשטח בנוי, סמוך לתחנת הרכבת של סרפיאום. חיילי צה"ל בראשותו של אסא קדמוני, תפסו מחסה והשיבו אש למקורות הירי. הכוח ניסה להתארגן מחדש ולפגוע בתוקפים.

לאחר קרב מתיש, הגיעה לבסוף תגבורת לכוחותיו של קדמוני וסייעו בחילוץ הפצועים וההרוגים ופנו בחזרה לראש הגשר. קדמוני התבונן לאחר מעשה במצב התחמושת שלו וגילה כי נשארו לו 7 כדורים בלבד. לאחר המלחמה הוענק לו עיטור הגבורה על פעולתו בקרב זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חטיבת הצנחנים 247 במלחמת יום הכיפורים, ובפרט במבצע אבירי לב, אתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים.
  2. ^ כפיר, א. (2003). אחי גיבורי התעלה. תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד. עמ' 212-211.
  3. ^ ד"ר עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 174, "לאחר המלחמה שיתף אל"ם מט את הקהל בתחושותיו: 'למרות שמסביב היו הגבעות שחורות ממצרִים, ההרגשה שלנו הייתה שבשישה עשר בחודש המצרים היו מבולבלים לגמרי ושהיה אפשר להמשיך להתקדם'.".
  4. ^ דני דור יהודה שיף ודב גולדשטיין, "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 198.