רשות התקשורת הפדרלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רשות התקשורת הפדרלית
Federal Communications Commission
מידע כללי
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום שיפוט ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוכנות אם הממשלה הפדרלית של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוכנות בת Federal Communications Commission Office of Inspector General עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 19 ביוני 1934 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוכנות קודמת רשות הרדיו הפדרלית עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה מרכזי Sentinel Square III עריכת הנתון בוויקינתונים
עובדים 1,899 עריכת הנתון בוויקינתונים
www.fcc.gov
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רשות (ועדת) התקשורת הפדרליתאנגלית: The Federal Communications Commission, בראשי תיבות: FCC) היא סוכנות עצמאית של ממשלת ארצות הברית, שנוצרה בעקבות חקיקה של הקונגרס האמריקאי, שאת חבריה ממנה נשיא ארצות הברית. הרשות עוסקת בשישה תחומים – פס רחב, תחרותיות, ספקטרום תדרים, מדיה, הגנה על הציבור (מבחינת תוכני שידור) וביטחון לאומי. הרשות הוקמה בשנת 1934 מכח חוק התקשורת האמריקאי, אשר הפך את רשות הרדיו הפדרלית לרשות התקשורת הפדרלית, ונטל מידי רשות המסחר הבין-מדינית תפקידי רגולציה של תקשורת קווית.

תחום שיפוטה של הרשות הוא על חמישים מדינות ארצות הברית, מחוז קולומביה ונכסים אמריקאיים. הרשות גם עובדת בשיתוף פעולה עם גופים דומים במדינות אחרות בצפון אמריקה. נכון לשנת 2012, הועסקו בה 1,898 עובדים פדרליים, ותקציבה הוערך כ-354.2 מיליון דולר.[1] משרדי הרשות שוכנים בדרום מערב וושינגטון בשיטת חכירה ל-20 שנה החל משנת 1996.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1934 העביר הקונגרס את חוק התקשורת, אשר ביטל את רשות הרדיו הפדרלית והעביר סמכויות בנושא רישוי רדיו לרשות התקשורת הפדרלית החדשה וכלל בהם סמכויות טלקומוניקציה אשר היו שייכות לרשות המסחר הבין-מדינית. חלק שני של החוק מתמקד בתקשורת במונחים שאולים מחקיקת רישוי מסילות הברזל וחלק שלישי מכיל סעיפים דומים מחוק הרדיו של שנת 1927. בשנת 1940 הוציאה הוועדה דו"ח בנושא רשתות שידור, אשר עסק בהתפרקות רשת NBC והקמת ABC, הגביל את שעות השידור של הרשתות והבהיר את מעמדן של הרשתות בנושא העסקת אמנים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הוועדה מצאה כי מיקמה תחנות שידור רבות בסמיכות האחת לשנייה, דבר שיצר הפרעות שידור. בזמן זה, התגלה כי ערוצי התג"ם (2 עד 13), אינם מתאימים לשידור ארצי. כתוצאה מכך, הוועדה חדלה לתת רישויי בנייה חדשים לתחנות שידור באוקטובר 1948 בצפייה ש"הקפאה" זו תימשך שישה חודשים. אולם, בשל התחלת השימוש בשיטת תא"ג וטלוויזיה צבעונית, ההקצאה מחדש של תחנות החלה רק בשנת 1952. לאחר מכן גדל מספר התחנות מ-100 לכ-550 בחמש השנים הבאות, כאשר התחנה הראשונה נבנתה בדנוור שהייתה העיר הגדולה ביותר ללא כל תחנת טלוויזיה. הדו"ח השישי של הוועדה משנה זו גם ויסת את הערבוב שנוצר משידור בשיטות תא"ג ותג"ם.

מערכת היחסים בין הרשות לחברת הטלפון והטלגרף האמריקאית (AT&T) השתנתה במשך השנים. במשך שנים, התייחסו הרשות ופקידי הממשל לחברה כאל מונופול. הרשות פיקחה על תעריפי הטלפוניה כדי להגביל רווחים ולהבטיח שוויון תעריפי. בשנות השישים, אישרה הרשות לחברות תקשורת בינלאומיות להציע שירותים מיוחדים. בשנות השבעים מגמה זו הורחבה ושירותים נוספים לציבור. בשנת 1982 נתבעה חברת AT&T על הצעות מחיר נמוכות מדי בהיותה מונופול, ושנתיים לאחר מכן, הרשות החליטה לחתור לעבר תחרות בשוק זה.

בשנת 1996, הקונגרס חוקק את חוק הטלקומוניקציה, אשר ביקש ליצור תחרות נוספות בשירותי הטלפוניה הארצית באמצעות שימוש בתחנות ממסר. מדיניות זו הצליחה בצורה מועטה ביותר ויצרה ביקורת רבה. התפתחות האינטרנט, תקשורת דרך כבלים ותקשורת אלחוטית העלו שאלות האם חקיקה נוספת דרושה כדי לקיים תחרות בפס רחב. בין השנים 2009 ו-2011, ובתמיכת הרשות, החלה חקיקת חוק הרדיו הקהילתי.[2] בהעשור הראשון של המאה ה-21, באמצעות חוק אכיפת יושרה בפס רחב ועוד לפניו, החלה מדיניות צנזורה של תכנים לא ראויים לשידור (כמו תקרית חשיפת השד של ג'נט ג'קסון בזמן הסופרבול בשנת 2004).

מבנה ארגוני של הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות מנוהלת בידי חמישה חברי ועד הממונים על ידי נשיא ארצות הברית ומאושרים על ידי הסנאט ארצות הברית לתקופה של חמש שנים. אחד מהם ממונה ליושב ראש הוועד. לא יכולים להיות יותר משלושה חברי ועד מאותו שיוך מפלגתי, ולאף אחד מהם אין ניגוד עניינים הנוגע לגופים בתחומי הפיקוח של הרשות. חברי הוועד הנוכחים הם:

ענפי הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות מחולקת לשבעה אגפים ועשרה מטות.

אגפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האגף לענייני ממשל וצרכנות. האגף מיישם את מדיניות הצרכנות והנגישות של הרשות.
  • אגף האכיפה. האגף מטפל באכיפת חוק התקשורת של 1934, נוהלי הרשות, תחרותיות וכו'.
  • האגף הבינלאומי. האגף מטפל במדיניות הטלקומוניקציה הבינלאומית כמו הקצאת תדרים.
  • אגף המדיה. האגף יוצר, ממליץ ומנהל את המדיניות ותוכניות הרישוי הקשורים במדיה דיגיטלית כמו טלוויזיה בכבלים, ערוצי ברודקאסט ושידורי רדיו בארצות הברית.
  • אגף התקשורת האלחוטית. האגף עוסק בכל תחומי השידור האלחוטיים הנייחים והניידים.
  • אגף התחרות בתקשורת הקווית.
  • אגף הביטחון הלאומי ובטיחות הציבור.

מטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המטה לשיפוט חקיקתי. מטה האחראי על ביצוע שימועים שהרשות הורתה על קיומם.
  • המטה להזדמנויות עסקיות. המטה מקדם שוויון הזדמנויות לגופים קטנים, או המנוהלים על ידי מיעוטים או נשים.
  • מטה ההנדסה והטכנולוגיה. המטה מייעץ לוועדה בכל הקשור לעניינים הנדסיים וטכנולוגיים.
  • מטה לייעוץ כללי. המטה משמש כגוף המייעץ הראשי לוועדה.
  • מטה לפיקוח כללי. המטה ממליץ על מדיניות למניעת הונאות בפעילות הסוכנות.
  • מטה לנושאים חקיקתיים. המטה משמש כגוף מקשר לקונגרס האמריקאי.
  • מטה לניהול הסוכנות. המטה מטפל בניהול הרשות וכולל את ניהול תקציב הרשות, כוח אדם, חוזים וכו'.
  • מטה ליחסי מדיה. המטה אחראי על הודעות לתקשורת.
  • מטה לארכוב מידע. המטה מפקח על הפצות וקבלות מידע מהציבור ואליו.
  • המטה לתכנון אסטרטגי. משמש כ"מוח" מאחורי הרשות.
  • מטה לשוויון הזדמנויות. המטה אחראי לשוויון תעסוקתי ברשות.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות כנגד הרשות הושמעו, בין היתר, בשל אי פרסום דוחות. ב-2003 נערך מחקר בנושא דה-רגולציה של תעשיית הרדיו, אך לא פורסם. ב-2004 הורתה הרשות על השמדת כל העותקים של דו"ח פנימי שעסק בהטייה תקשורתית של גופי חדשות.

בפרק PTV, בעונה הרביעית של הסדרה איש משפחה, ישנה התייחסות ביקורתית לרשות על האופן בו היא מגזימה בנושאי צנזורה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]